מסע מסביב לשולחן: אפליה מינית בצלחת (ג)

מרק הבשר של 'קמפבל' נועד רק לגברים, אבל בעצם גם גברות תאהבנה אותו... (פרסומת משנות הארבעים)

הפרק הראשון של הרשימה פורסם כאן; הפרק השני – כאן.

מאת דליה למדני

ליד שולחן הסעודה

הכללים הקובעים את מיקומן של הנשים ליד שולחן הסעודה, והשינויים שחלו בהם במרוצת השנים, מלמדים הרבה על התמורות במעמדן של הנשים וביחסה של החברה אליהן. במשך כל הדורות היו הנשים מופלות מן הגברים בפומבי וקיבלו את המקום שהגברים הקצו להן – ואין מדובר דווקא בחברות שבהן ההפרדה בין גברים ונשים היא ציווי של ההנהגה הדתית, כמו באסלאם וביהדות.

ביוון העתיקה, אשת איש לא לקחה חלק בנשף הקרוי סימפוזיון. גם בפרס העתיקה, גברים לא שתו ולא רקדו בפומבי עם נשיהם החוקיות, אלא עם נערות שעשועים. עד היום, בחברות מסורתיות רבות, נשים משרתות את הגברים בסעודות חגיגיות, אך לא אוכלות לצדם. הן אוכלות בחדר צדדי, או בפינה, מאחורי פרגוד.

ביפן של המאה ה-19, נשים לא הוזמנו כמעט לסעודות. אם הוזמנו, היה עליהן לשבת בנפרד, בפינת החדר. בסין חגגו הנשים בנפרד מהגברים. בימי שושלת מינג (המאות 17-14 לספירת הנוצרים), בנות המשפחה הקיסרית אירחו את נשיהם של השרים והמיוחסים האחרים, באגף הנשים. המארחות נדרשו להגיש בסעודות הללו פחות מנות, ולהציע יין לעתים רחוקות יותר מאשר בסעודות הגברים. בסעודות הפרטיות בארמון אכלו נשים וגברים יחד, כמו בבתיהם של פשוטי העם. א' זִי, המתאר בספרו 'לבלוע עננים' ארוחה חגיגית שבה מסובים לשולחן נשים וגברים יחד, מפרט את כללי הנימוס המחייבים את המארחים ואת האורחים. לנשים אין כללים מיוחדים, אך הן אמורות לאכול בחן ובהדר המעוררים את הרושם שהן 'סופרות פנינים'.

גם באירופה ישבו בני המשפחה לאכול יחד, אך בקרב האצולה, באירועים פומביים, לא תמיד הורשו הנשים לשבת לצד הגברים. בימי הביניים ישבו הנשים ב'עזרת נשים' – יציע או מרפסת שנבנו במיוחד למטרה זו – ומשם יכלו לצפות בגברים האוכלים. האצילים הרשו לעצמם לעתים להושיב נשים לצדם (בתקופה הוויקטוריאנית קראו לכך 'ישיבה של פריצוּת'). אפשרות אחרת הייתה שכל הנשים תשבנה יחד בצד אחד של השולחן, ויש להניח שסדר הישיבה, על פי מעלת החשיבות של כל אישה, נשמר כמו אצל הגברים. לואי ה-14, למשל, היה מזמין לשולחנו נשים שמצאו חן בעיניו, או מושיב לצדו את הנשים היפות ביותר, או את אלו שדרגת אצילותן הייתה הגבוהה ביותר, כותבת מרגרט ויסר. אשתו, המלכה, 'שאולי הייתה נוכחת, או שנאלצה לשבת בראש שולחן נפרד שהוקצה לנשים במקום אחר, לא נהנתה מהפריווילגיה הזאת'.

לפעמים, גם כלי האכילה של הנשים היו שונים משל הגברים. כאמור לעיל, הנשים ביפן היו מקבלות צלחות אורז קטנות משל הגברים כמו גם מקלוני אכילה קצרים ודקים יותר. בשבט קגוֹרוֹ שבצפון ניגריה הגברים משתמשים בכפות, אך לנשים אסור להיעזר בהן. בשבט פֶּדי שבדרום אפריקה הורשו הנשים והילדים (בשנות החמישים של המאה ה-20), להשתמש בקערות הדייסה המיוחדות של הגברים רק משעה שאלו נסדקו, או שלא היו עוד 'ראויות' לשימושו של הגבר. באסאם שבהודו, שם ההפרדה בין המעמדות קובעת שמותר לבני מעמד מסוים לקבל מזון מידי הנעלים מהם אך לא מידי הנחותים מהם, האישה אוכלת מהצלחת של הבעל אחרי שסיים את ארוחתו. 'אין דבר שיכול ליצור אינטימיות רבה יותר בין בני זוג', כותבת ויסר, 'ואין דבר שמדגים באופן ברור יותר שהיא נחותה ממנו'.

הכלי שאין מיטיב ממנו לסמן את התיחום בין המגדרים ליד שולחן הסעודה הוא הסכין. בימים עברו, הסכין הייתה אבזר שכל גבר נשא אתו תמיד, כמו בגד וכמו נעל, שכן הסכין שימשה למלאכה, ללחימה וגם לאכילה. יש להניח שגם לנשים היו סכינים משלהן, אך הן לא עשו בהן שימוש בפומבי. חרבות וסכינים הן סמלים של זכריות ושל גבריות. ביוון העתיקה, כשאישה התאבדה, 'ציפו ממנה שתימנע בנימוס מסכינים ותבחר ברעל או בחנק', כותבת ויסר.

באנגליה ובארצות שירשו את מסורתה הקולינרית, ביתור הבשר הצלוי ליד שולחן הסעודה (carving) הוא תפקידו הבלעדי של הגבר. בארמונות היו תמיד מבתרים שמקצועם בכך, אך בבתים הפחות מפוארים עשה זאת אבי המשפחה. חינוכו של הג'נטלמן האנגלי לא היה מושלם אם לא למד לבתר כל בשר למינהו, מה הם הנתחים המועדפים וכיצד לחלק אותם לסועדים.

למה תמיד הגבר הוא שמבתר את הבשר?

לעולם אין לתת לגברת שוק של עוף, קובעת א' ביטון ב'ספר הנהלת הבית' משנת 1861. הנימוק הוא מתחום המוסר: השוקיים מרמזות בצורתן על האברים המוצנעים מתחת לשמלה. לאשה נותנים בשר חזה (שספרים רבים מימיה של המלכה ויקטוריה לא נוקבים בשמו המפורש, מחמת הצניעות) או כנפיים. ביטון מספרת שהלורד ביירון לא אהב לסעוד בחברת נשים, מפני ש'הן קיבלו תמיד את כנפי העוף, שהוא עצמו העדיף אותן'.

החל בתקופה האליזבתנית, כבר נראו נשים המבתרות בשר ליד השולחן. שינוי זה משקף מהפכה של ממש: הסכין, כלי המזוהה בלעדית עם הגבר, מופקד בידיה של אישה. מאתיים שנה קודם לכן לא היה הדבר עולה על הדעת. גם כשהונהגו סכינים מיוחדות לאכילה (רק בקרב האצולה, כמובן), עדיין הייתה לגבר שליטה בלעדית בכלי זה. נהוג היה אז לסעוד בצמדים. איש ואישה אכלו מצלחת משותפת, כשהסכין נתונה בידי הגבר והוא זה שאמור לחתוך את הבשר בשביל הגברת שלצדו.

האם הפקדת סכין בידיה של גברת היא צעד קדימה לעבר שוויון בין המינים? לאו דווקא. כשהאישה ממלאה את תפקיד המבתרת, זו שחותכת ומחלקת את הבשר למסובים, היא נוטלת על עצמה חובה שמאלצת אותה לסעוד בנפרד מאורחיה. הליידי מרי וורטלי מונטגיו קיבלה שיעורים בביתור בשר בראשית המאה ה-18. כשניהלה את הסעודות הרשמיות בבית אביה האלמן, נהגה לאכול מוקדם יותר, כדי שתוכל להתמסר לתפקידה בלא להסיח את דעתה ממנו. במרוצת אותה מאה קנו הנשים שליטה בלעדית במלאכת הביתור, אך היו גברים שעזרו לרעיותיהם ולבנותיהם למלא את תפקידן. במאה ה-19 עבר התפקיד אל המשרתים.

מי מגיש את תרנוגול ההודו ומי יבתר אותו?
(נורמן רוקוול, 'ארוחת יום ההודיה'; קטע מיצירתו 'ארבע החרויות', 1943)

עננים מתוקים בבית התה

בשליש האחרון של המאה ה-18 היו כבר בצרפת מסעדות שנשים יכלו לאכול בהן, אם באו בחברת בני משפחה. בלונדון, לעומת זאת, המסעדות הראשונות נפתחו רק ב-1830 ועוד ארבעים שנה לאחר מכן לא היה מקובל שאישה תיראה סועדת בהן.

בעשור האחרון של המאה ה-19, ועד העשור השני של המאה ה-20, נהנו הגברים בארצות הברית מארוחות חינם. גבר יכול היה להיכנס כמעט לכל בית מרזח, להזמין משקה או שניים ולהתכבד בארוחה ממזנון עמוס בכל טוב. לנשים לא הייתה דריסת רגל בבתי המרזח הללו, אך היו להן בתי תה שבהם יכלו לסעוד בצהרים, אף כי לא חינם. במוסדות דומים באנגליה, הסעודה הייתה מורכבת מחביתה, או מ'בשר עם שני ירקות', כמיטב המסורת השמרנית. בארצות הברית הציע התפריט עוף מוקרם, סלט אננס וְוַאפלים. בתי התה נסגרו בדרך כלל בשש בערב, אך בעשור האחרון של המאה ה-19 היו כבר די מקומות 'שגברים מהוגנים יכלו לקחת אליהם גברת, מהוגנת באותה מידה, לסעודת ערב', כותבת ריי טנהיל ב'דברי ימי האוכל'. היא מוסיפה גם הערת שוליים: 'גברת לא מהוגנת תמיד נהנתה משירות טוב יותר'.

למרות שהיו אז מעט מאוד מוסדות שבהן יכלה אישה לסעוד בגפה, או בחברת אישה, המסעדות הללו נתנו לנשים הזדמנות להרחיב את אופקיהן הקולינריים. סוף סוף יכלה אישה לטעום אוכל של מסעדות, להבין באופן מקיף יותר את הכתוב בספרי הבישול, כמו גם להעריך מחדש, בעין ביקורתית, את המתבשל במטבחה.

את האוכל שהוגש בבתי התה מתארת סילביה לאבגרן בספר 'אוכל אופנתי' במילים 'עדין, קל, מוסווה, מתוק ושמנתי' (פרויד, כזכור, קרא לו פשוט 'מסורס'). בשנות העשרים של המאה ה-20 פתחו נשים בתי תה רבים. 'כל אישה כזאת הייתה חמושה בתקוות ובחלומות וגם במתכון אהוב משלה – ללחמניות חמות ... או לסלט מפירות קפואים', כותבת לאבגרן. הסוד המקצועי הראשון בחשיבותו היה להגיש במסעדה 'מאכל אחד שהלקוחות לא יוכלו להעתיקו במטבחיהן'.

המורות לתזונה ולמשק בית אהבו את בתי התה. הן המליצו לעתים קרובות על מתכונים של מאכלים 'טעימים לעילא' שכדאי להגישם בארוחת הצהרים. למשל, קרוקטים של אטריות דקות וגבינה, או שקדי עגל מוקרמים בקונכיות בצק, או תרנגולת ברוטב שמנת על משולשי לחם קלוי, או נקניקיות עטופות בחביתיות דקיקות, 'מוגשות בשורה קטנה ומסודרת עם קישוט של מחית תפוחי אדמה מוקרמת'. מאכלים אלה נחשבו מנה עיקרית משׂביעה.

נראה בעליל כי המאכל שבו הגיעו הדמיון והיצירתיות לשיאם, היה הסלט. לדוגמה: עגבניות קלופות ממולאות בסלט של בשר עוף, פטריות, פלפל ירוק ופלפל אדום, סביבן טבעת אחת של זיתים ממולאים וטבעת שנייה של פרוסות מלפפון כבוש וקוביות סלק כבוש. בתי התה הגישו גם כריכים, כמובן, אך בעוד שבמסעדות לגברים היו כריכים של בשר או לשון עם רוטב צ'ילי, לגברות הוצעו כריכים של ריבה, עם גבינה, שמנת ואגוזים. גולת הכותרת בתפריטים של בתי התה הייתה מנות הקינוח המתוקות. 'רבים מן הקינוחים היו מוקצפים, דמויי עננים ונשיים מאוד', כותבת לאבגרן. ג'לטין מוקצף, שמנת מוקצפת וחלבונים מוקצפים שולבו בכל המנות המתוקות, כדי לשוות להם מראה אוורירי ו'עשיר להחריד'.

בשנות השלושים פשתה באמריקה אופנה של מסיבות תה, שנערכו בשעות אחר הצהרים בבתים פרטיים. מאחר שבדרך כלל נכחו באירועים האלה רק נשים, אפשר היה לקשט את השולחן בסלסלות ובמלמלות ולהגיש אוכל שנחשב מעודן ונשי. לפעמים הוזמנו גם גברים למסיבת תה. במקרה זה, כתב אחד מספרי הבישול של התקופה, 'חובה להגיש גם קפה'. הנשים אהבו להגיש – ולאכול – בהזדמנויות אלו כריכים זעירים, עוגיות ענוגות ועוגות קטנות (בשנת 1933 יעץ כתב העת 'האוס אנד גארדן' למארחת: 'לעולם אל תגישי במסיבת תה עוגה רכה שמצריכה מזלג'). הכריכונים שילבו כרפס וזיתים, עוף ואננס, ריבת גויאבות וגבינת שמנת, אגוזים וריבת תפוזים, חזרת ומישמש, גזר וקארי, בשר וצימוקים, גבינה ומחמצים ועוד כיוצא באלה. כל השילובים האלה נטחנו היטב ונמרחו על פרוסות לחם בחמאה. אלו נחתכו למשולשים, למעוינים ולריבועים – אחרי שהוסרו מהן הקרומים, כמובן.

גם במקומות הציבוריים נערכו סעודות לנשים, בדרך כלל בצהרים, אך לעתים גם בבוקר או בערב. הסועדות היו חברות במועדון כלשהו – של ברידג', של תפירה, של גינון וכדומה. כאן לא הוגשו כריכונים, אלא כריכים שנפרסו מ'כיכּרות הפתעה' שנראו כעוגות קרם, או כריכים משובצים בחום-לבן, שנראו כלוח שחמט, ועוד המצאות כגון אלו. בסעודות אלו נתנו הנשים דרור לדמיונן ויצרו יצירות מיוחדות: ארוחה שכולה בצבעי ורוד ולבן ליום ולנטיין הקדוש (חג האוהבים), או סלטים בתחפושות אמנותיות. דוגמה אחת היא חצי אגס משומר שעליו מצוירים בצבעי מאכל תווי פנים, וכובע מעלה חסה מוצמד אליו בניצני ציפורן. חציו השני של האגס תפקד כארנב הרובץ על מצע של רצועות חסה, עם אוזניים משקדים, עיניים מסוכריות וזנב ממארשמלו.

בספרה של פַאני פַארמֶר מבית הספר לבישול של בוסטון, מ-1934, אפשר למצוא דוגמה אחרת: 'סלט פטריות' בלי פטריות: מתבלים גבינת שמנת וצרים ממנה פטריות. מגלגלים אותן בשקדים כתושים ומציבים בסלסלות עשויות מתפוזים, כשמסביבן גרגרי יער. בין ההמצאות היו גם סלט אספרגוס שנראה ככתר נוצות של צ'יף אינדיאני ו'סלט פרפר' עם כנפיים מאננס, גוף מבננה, עיניים מצלפים ומחושים מרצועות פלפל.

גברים מבשלים לגברים

במלחמת העולם השנייה חדלו הנשים האמריקאיות לקשט, אך לא לארח ולהתארח. רבות מנשי החיילים שלחמו מעבר לים חלקו דירה או בית זו עם זו ואירחו בכוחות משותפים. כתבה ב'האוס ביוטיפול' במאי 1944 הציעה 'סעודת צהרים מרשימה ששתי נשים עובדות יכולות להכין לחברותיהן'. עיתונים אחרים הציעו שכל אחת מהמוזמנות לארוחה תביא אתה משהו לבית המארחת. 'לחלוק אוכל ולבלות יחד בזמנים קשים, זה היה צורך רוחני של חזית העורף', כותבת לאבגרן.

חיילות קנדיות סועדות בזמן מלחמת העולם השנייה. רוב החיילות שירתו בקנדה (מקור: vintage everyday)

ספרו הראשון של ג'יימס בירד (1940), שעניינו כיבוד למסיבות קוקטייל, הוא מעין אנטי-תזה לתקרובת ה'נשית', המעודנת בטעמה ובצורתה. המאכלים שלו מתובלים היטב ואינם מגובבים או מעוצבים. גם 'המדריך למארח של אסקווייר', מ-1949, הוא 'גברי' מאוד בגישתו. 'לא תמצא כאן מנות מסולסלות של בתי תה, לא פרחים מצנוניות ולא תפריטים שנקבעו על פי תכולתם הקלורית', נכתב שם. 'אסקי [כינוי החיבה לכתב העת אסקווייר] מתמקד באוכל של גברים, שגברים מכינים בשביל גברים'. כשמדובר במשקאות, האסקווייר מודה ש'היו זמנים שבהם נאלץ המארח לערבב את התפלצות המקציפות והצבעוניות האלו ... שהגברות מתעקשות ללגום'. המתכונים של התפלצות הללו (ברנדי פליפּ אלכסנדר, פּינק ליידי, סלוֹ ג'ין פיז וכדומה) נתחמו בספר בפרק מיוחד, שנקרא 'משהו בשביל הבנות'.

האידיאל הגברי הוא אפוא אוכל שגברים מבשלים לגברים ואוכלים אותו שלא בנוכחות נשים. בארצות אחרות, אוכל בעל חותם מובהק כזה הוא מנת חלקם של אנשי צבא ושל יורדי ים וספק אם מישהו מעלה אותו על נס, או רואה בו משׂאת נפש. בארצות הברית יש לאוכל הזה שורשים היסטוריים איתנים, המשורגים היטב במכלול הסמלים של התרבות הלאומית.

במחצית השנייה של המאה ה-19, בימי הנהירה העצומה של מחפשי הזהב לקליפורניה, שכּונתה 'הבהלה לזהב', התגודדו באזורי הכרייה עשרות-אלפי אנשים. שני אחוזים מהם היו נשים והשאר גברים. רוב הגברים האלה אכלו אוכל שלא הוכן בידי נשים, מה ש'הגביר את הנטייה האמריקאית להזניח עידונים קולינריים', כפי שכותבים ווִייבֶרלי רוּט וריצ'רד דה רוֹצ'מוֹנט בספרם 'אוכלים באמריקה'. הגברים אכלו אז אוכל גס, מכל הבא ליד – וליד לא בא הרבה, מפני שקליפורניה לא עסקה בחקלאות וכל המזונות הובאו ממרחקים, כך שהיה מחסור מתמיד במצרכים טריים.

מה שהתרחש בקליפורניה היה בבחינת חזרה מרוכזת, באזור מוגדר, על תופעה קיימת שגילוייה היו פזורים יותר. בכל חבלי הספָר הסתופפו גברים, בהם בוקרים, פועלים עונתיים, ציידים, רוכלים ומתיישבים. חלקם ניהלו חיי נוודים – היום פה ומחר שם; האחרים נאחזו בקרקע אך לא הקימו משפחה. רבים מאוד התגוררו במחנות עבודה של סוללי מסילות, מבראי יערות, בוני גשרים ומקימי ערים, שלנשים לא הייתה דריסת דגל בהם. המוני הגברים הללו נזקקו לאוכל, ואולי גם לנשים, אך לא לנשים שמכינות אוכל. המבשלים, שרובם לא היו טבחים מקצועיים, 'למדו זה מזה ומהטבחים של העולם הישן', כותבים ג'ורג' לֶנָארד הֶרטֶר ובֶּרת' הֶרטֶר בהקדמה לספרם .Bull Cook 'כל אחד מהם לימד את רעהו את סודות הבישול של ארצו. מהערבוב הזה יצא אוכל טוב, שהוכן בדרך שאין עוד כמוה בעולם'. בספר הזה כינסו המחברים מתכונים שנולדו 'בימי המחנות של חוטבי העצים ובימי החלוצים' ולכן הקורא 'לא ימצא אותם בספרים אחרים'.

מטבע הדברים – או ליתר דיוק, מטבע הגברים – האוכל שהזכרים חתומים עליו מאשש את עליונותם ומעניק להם רשיון לבוז למאכלי הנשים. צ'ארלס ה' בייקר הבּן, למשל, מחברו של 'ספר הבישול האקזוטי – בן-לווייתו של הג'נטלמן', מדגיש במבוא לספר שיצירתו נועדה לגברים בלבד. 'מפחיד אותנו לחשוב מה יקרה אם נסגיר את אוסף המאכלים המוצקים שלנו לחבורה של קוראות ביקורתיות שישוו אותם למאכלים שלהן', הוא מסביר.

הדברים האלה נכתבו ב-1939 ובארץ שבּה אפשר להצביע על מקורותיו ההיסטוריים של האוכל 'הגברי'. ישראל של היום רחוקה מאוד, בזמן ובמקום, מהלוך הרוח השוביניסטי הזה, אך לא קשה לגלות גם כאן סממנים של העדפות קולינריות חד-מיניות. פה ושם מספרים לנו במדורי האוכל על תפריט מרנין המתאים במיוחד ל'ארוחה של בנות', שבמרכזה, בדרך כלל, פשטידה עתירת גבינות, או קלתיות בצק שבהן 'עגבניות שרי מוקפצות ברוטב פֶּסטו'. ארוחה כזאת, על הסלט המעודן הפותח אותה והקציפות המתוקות הסוגרות אותה, קרובה מאוד ברוחה לסעודות של ראשית המאה ה-20 במועדוני הנשים ובבתי התה.

לוּק גברי לאווז

סוקרי המסעדות במקומונים של תל-אביב, מסווגים לא אחת את המאכלים שטעמו לפי התאמתם למגדרים. דומה שהם טורחים במיוחד להבהיר לקוראים שיש חלוקה ברורה בין אוכל שמתאים לנשים לבין אוכל שמתאים לגברים. כשהסוקרים הם בני זוג, הוא והיא, כפי שהיה נהוג במשך שנים במקומון 'העיר', הדגשת ההבדלים נראית כמעט טבעית.

הצמד הראשון שסקר מסעדות בצוותא וקבע אמות מידה (או הנציח קלישאות) מנקודת ראוּת שהיא יותר מגדרית מקולינרית, היה רותי וגיא. הוא לא הסתפק בכך שסיווג את המאכלים לפי מה ש'היא הזמינה' ו'הוא הזמין', אלא ציין פה ושם במפורש מה 'של בנות' ומה 'של בנים', למקרה שמישהו החמיץ את הלקח שהכתבות השתדלו כל כך להנחילו לקורא. בכתבה 'איים בשפך' (10 במאי 2001), למשל, זה נוסח כך: 'קיש בצל (אוכל של בנות, מכוסה בטבעות בצל מטוגן של בנים)'.

ורד ויאיר (הצמד שהחליף לעתים את רותי וגיא), שסקרו ארוחה של שני זוגות בכתבתם 'לגמור את זה יפה' (28 באוגוסט 2003), חזרו על הקלישאה שרווחה בדור שבּו אבות-סביהם הכתיבו לבנות זוגן מה נאה ומה לא נאה לאשה לאכול בפומבי: 'לעומת המנות הבהירות והמעודנות של הנשים, בחרו הגברים מנות כהות, עשירות ובשריות יותר'. הם אף הרחיבו את גבולות המוסכמה השוביניסטית והחילו את חוקי הבשר האדום גם על בשר אווז: 'למנה שהוגשה היה לוּק גברי ומשכנע, שוק אווז שלמה מונחת באלכסון, מתחתיה תבשיל בצל'.

שוק אווז ברוטב מנדרין סיני עם 'לוק גברי' במיוחד (מקור: תפוז)

לגברים הישראלים יש מזל: את אחוות הגברים הקולינרית מספק להם מדי שנה, במרוכז, השירות במילואים. אין זה מקרי שרבים מאלה שבילו בשעתם במוצבים שאין בהם מטבח מסודר, מחליפים עד היום רשמים על שיטות מתוחכמות לטיגון לוּף. הבשר המשומר הזה (קיצור משובש של המלה האנגלית meatloaf, כיכר בשר), הוא חיקוי גרוע לבּוּליבּיף, הבשר המשומר של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

כמו הלוף, גם הבוליביף לא היה מעדן לאניני טעם, אך עד היום יש מי שמוצא בו את הטעם הנוסטלגי של אחוות הלוחמים הגברית. עדוּת לכך קיבלתי כשפגשתי באקראי מכר קשיש, אחרי שנות נתק רבות. הוא סיפר לי שיש לו סירה במרינה ובכל שבת הוא מפליג בה, בחברת ידיד ותיק מימי הצבא הבריטי. שאלתי אותו מה הם עושים במזג אוויר סוער. 'נשארים במרינה ומבלים נפלא', ענה לי. 'יש בסירה מלאי של בוליביף אמיתי, כמו פעם. אנחנו מטגנים בוליביף ושותים בירה. מי צריך יותר מזה?'.

טעם של פעם

בין סין למרוקו

הספר 'מבעד לחלון המטבח' שערכה אַרלין ווֹסקי אַבַקיַאן, הוא לקט של זכרונות, סיפורים ומסות על אוכל, שכתבו נשים מתרבויות שונות. שֶרלי גוֹק-לין לים, משוררת אמריקאית ממוצא סיני, מספרת שם על ילדותה במלזיה. בחגיגת ראש השנה אכלה משפחתה הענייה מאכל יקר וחגיגי, תרנגולת. חלוקת בשר העוף התנהלה על פי המסורת המקובלת מדורי דורות: האב קיבל את בשר החזה, הבנים את השוקיים, הבנות את הגב דל הבשר והאם את הכנפיים והרגליים.

הסיפור הבא, שנקרא 'חלוקה צודקת', מרמז כי סין אינה רחוקה מאוד ממרוקו. מצאתי אותו בספרה של רינה בן שמחון, 'אוכל מרוקאי'. מסופר בו על הלך שהתדפק על דלת הבית כשהמשפחה המתגוררת בו ישבה לאכול, והוזמן לסעוד עם בני הבית. כשהובאה לשולחן תרנגולת צלויה, הושיט בעל הבית סכין לאורח והזמין אותו לבתר את העוף ולחלקו כראות עיניו.

ההלך נתן את ראש התרנגולת לאב, שהוא 'ראש וראשון'. את הכנפיים חילק לבנות, שבבוא היום תתעופפנה מהבית. הבנים קיבלו את הרגליים, שכן הם 'עמודי התווך' של הבית. לאם נתן ההלך את החלקים הפנימיים, משום שהיא 'תוכנו של הבית ... לבו וכל אשר בו'. לעצמו נטל את גוף העוף ואמר: 'בסירה קטנה זו באתי ובסירה קטנה זו אני הולך'. דומה שהאב קוּפּח כאן, אך מי שזכה בטוב ביותר הוא בכל זאת גבר.