פרידה מאיתם הנקין

איתם הנקין, 2014 (צילום: דוד אסף)

איתם הנקין (2015-1984), שנרצח באכזריות עם רעייתו נעמה בליל יום חמישי שעבר, יום שלישי של חול המועד סוכות (1 באוקטובר 2015), היה תלמידי.

מי שקרא את הידיעות עליו בכלי התקשורת המודפסים ובאתרי האינטרנט, שהכתירוהו בתואר 'הרב איתם הנקין' יכול היה להתרשם שמדובר ברב מן המניין היושב על מדין או מלמד גמרא ב'כולל' כלשהו. אכן, איתם הוסמך לרבנות, אך הוא כלל לא ראה את עצמו 'רב' ולא עלה על דעתו לשמש ברבנות ולהתפרנס ממנה. לימודי הרבנות שלו (2011-2007) היו המשך אינטלקטואלי טבעי ללימודיו בישיבה וחלק בלתי נפרד מעולמו הסקרני והלמדני שמעולם לא ידע שובע. איתם ראה את עצמו, בראש ובראשונה, חוקר אקדמי בראשית דרכו, שמכשיר את עצמו, בתהליך הבשלה אטי אך בטוח בעצמו, להיות היסטוריון חברתי של יהודי מזרח אירופה. זו הייתה תשוקתו הגדולה ביותר, זה מה שבער בו והניע אותו ולקריירה זו ייעד את עצמו. לולא היד הזדונית שלחצה על הדק האקדח וקטלה את חייו הצעירים היה עולם מדעי היהדות זוכה בלי ספק בחוקר יוצא דופן ובעל שיעור קומה.

באותו לילה מר ונמהר שהיתי בחו"ל. הידיעה הנוראה השיגתני באישון לילה והלמה בי כבמכת קורנס. בחדרי שבבית המלון בצ'רנוביץ שבאוקראינה – כה רחוק מן הבית – נדדו מחשבותיי בלי הרף לאותם רגעי אימת המוות שהיו מנת חלקם של איתם ונעמה, לזוועה שנגלתה לעיניהם של ארבעת הילדים שראו את הוריהם מוצאים להורג, ולאבדה הבלתי נתפסת של מי שרק תמול שלשום עוד דיברתי אתו ורקמתי עמו תכניות, של מי שתליתי בו תקוות כל כך גדולות. היה איש וראו איננו עוד...

למחרת, עמדתי עם חבריי לנסיעה בצ'רנוביץ, ליד ביתו של אליעזר שטיינבָּרג (1932-1880), סופר ומשורר ביידיש שהתפרסם בעיקר במשלים שחיבר. קראתי בפניהם בקול רועד את המשל היפה על הכידון והמחט ('די שפּיז און די נאַדל'ׂׂ), בתרגומו של חנניה רייכמן, והקדשתי אותו לזכרם של איתם ורעייתו, שבאותם רגעים ממש הובאו למנוחות בירושלים.

איתם היה 'ילד פלא'. נפגשתי אתו לראשונה בשנת 2007. הוא היה אז 'אברך משי' (כהגדרתו), בן 23 בסך הכל. תלמיד ישיבת 'ניר' שבקרית ארבע, שמאחוריו כבר רשימה ארוכה של פרסומים בכתבי עת תורניים. הוא פנה אליי בדואר האלקטרוני ולאחר כמה התכתבויות הזמנתי אותו לפגישה. הוא אכן בא. שוחחנו ארוכות ומאז נפשי נקשרה בנפשו. ממאמריו ומשיחותינו הרבות הבחנתי מיד שיש לו את 'זה'. יש לו את אותן תכונות ואופי וכשרון – חמקמקים ובלתי ניתנים לכימות או להגדרה – של מי שנועד להיות היסטוריון, והיסטוריון טוב.

לא הייתי זקוק למאמץ מיוחד כדי לשכנע אותו שמקומו וייעודו אינו בין כתלי הישיבה ואת כשרונותיו אל לו לבזבז על פלפולי הלכה. שומה עליו להיכנס להיכלות האקדמיה ולהכשיר את עצמו באופן מקצועי למה שבאמת מעניין אותו, למה שהוא באמת אוהב: מחקר היסטורי ביקורתי.

איתם נרשם אפוא ללימודים באוניברסיטה הפתוחה ובתוך שלוש שנים (2012-2009), בד בבד עם השלמת לימודיו בישיבה, סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מיד לאחר מכן נרשם ללימודי התואר השני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב ובהנחייתי חיבר בשנת 2013 עבודת גמר (תיזה) מעולה, שכותרתה: 'מחיבת ציון לאנטי-ציונות: תמורות באורתודוקסיה המזרח-אירופית – הרב דוד פרידמן מקרלין (1915-1828) כמקרה מבחן'.

איתם, שבא מעולם לימוד ישיבתי, שהוא כה שונה מהעולם האקדמי, השתלב בלי שום קושי בלימודים באוניברסיטה. הוא הפנים במהירות את דרכי השיח האקדמי, את צורת החשיבה והכתיבה, וגם החל לטעום את טעמיו המיוחדים של עולם זה – כך למשל ביוני 2014 הוא השתתף, לראשונה בחייו, בכנס אקדמי של דוקטורנטים צעירים, ישראלים ופולנים, שנערך בוורוצלב שבפולין. הוא השמיע שם (שוב לראשונה בחייו) הרצאה באנגלית, ושאב סיפוק רב מן המפגש החווייתי עם חוקרים וחוקרות בני גילו שעוסקים בנושאים משיקים לשלו. לא פעם ולא פעמיים שאלתי אותו אם קשה לו, כשומר מצוות, ללמוד דווקא בקמפוס התל אביבי הפתוח וה'חילוני' כל כך. תשובתו הייתה שלילית מכל וכל. הוא הרגיש נוח ולדבריו – שלא נועדו בשום אופן כדי לרצותני – מעולם לא חש בקושי כלשהו. 

אהבתי אותו והערכתי אותו. אהבתי את אופיו הנוח והאופטימי, את ענוותנותו התמימה, את בת השחוק שהייתה נסוכה דרך קבע על פרצופו. אהבתי את גישתו החיובית וה'זורמת' לכל דבר ועניין, ובעיקר אהבתי את חוש ההומור הסרקסטי שלו, את יכולתו לצחוק על עצמו, על עולמו, על המתנחלים ועל ההתנחלויות (ככל שיכולתי להתרשם, הוא היה אדם מתון מאוד ורחוק מלהט פוליטי או משיחי), על העולם האורתודוקסי שבתוכו חי ועל העולם האולטרה-אורתודקסי שאותו חקר. הוא היה אדם כלבבי, ויש לי תחושה שגם אני הייתי כלבבו. כשאמרתי לו פעם, שהסיבה שאני מוכן להיות מנחה שלו היא משום שאני מקפיד על כך שתמיד יהיה לי לפחות דוקטורנט אחד שהוא דתי ומתנחל, כדי שלא יוכלו להאשים אותי בחוסר פתיחות וסובלנות, הוא הגיב בחיוך רחב...

ויותר משאהבתי אותו הערכתי אותו על ידיעותיו העצומות, על יכולת הלימוד וההתמדה שלו, על יסודיותו, חריצותו ויעילותו, על צורת חשיבתו המקורית והביקורתית, על תרבות הכתיבה המצויינת שלו, על יכולתו ללמוד מכל אדם ועל נדיבותו לחלוק את ידיעותיו הרבות עם כל אדם. בתוך תוכי הרגשתי סיפוק וגאווה שזכיתי בתלמיד כזה.

מיד לאחר שסיים את התואר השני נרשם איתם ללימודי התואר השלישי. שנת 2014 הוקדשה לגיבוש נושא ולכתיבת הצעת המחקר. איתם התעניין במיוחד במעמד הרבנות במרחב הליטאי בשלהי המאה ה-19 ואסף חומר עצום בהיקפו, ממוין בכרטיסיות ובמחשבו, על אין ספור רבנים שכיהנו בעיירות הרבות. הוא רצה לתאר את המעמד החברתי המיוחד של חוג זה, ולעמוד על הטיפוסים החברתיים שהרכיבו אותו, בעיירות ובערים. אך לבסוף, מסיבות שונות שלא אפרט כאן, החלטנו בעצה אחת לזנוח את הנושא ולחפש נושא אחר. הצעתי לו לכתוב ביוגרפיה ביקורתית של החפץ חיים, הלא הוא ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1839), הדמות הנערצת ביותר בעולם החרדי של המאה ה-20 ולמעשה עד ימינו אלה (רק לפני שבועיים כתבתי בבלוג מאמר על רשמי ביקורי בראדין, וציטטתי שם דברים שמסר לי איתם. מי יכול היה אז לתאר לעצמו לאן יגיעו הדברים בעבור זמן קצר). תחילה הסתייג איתם מן הרעיון. 'מה אפשר לחדש עוד על החפץ חיים?', שאל בספקנות, אך ככל שחלף הזמן וככל שהעמיק חקר הוא הלך והשתכנע כי אכן מדובר בנושא ראוי. כדרכו, הוא הסתער על הנושא ובתוך זמן קצר כתב תכנית מחקר לתפארת. בסוף מרס 2015 אושרה תכניתו לכתוב דוקטורט בהנחייתי, שנושאו יהיה 'הרב ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים": ביוגרפיה'.

זמן קצר לאחר מכן הגשתי את איתם כמועמד אוניברסיטת תל-אביב למלגת נתן רוטנשטרייך. זו היא מלגת הקיום היוקרתית ביותר המוצעת היום לתלמידי התואר השלישי באוניברסיטאות ישראל והיא כמובן תחרותית. אין צריך לומר, וכפי שצפיתי מראש, שאיתם זכה בה. הוא הגיב על הזכייה באיפוק אופייני אך בשמחה לא מסותרת, ניכר היה שבאותה שעה שבישרתי לו על כך הוא היה המאושר שבאדם. כדי לקבל את מלגת רוטנשטרייך מתחייב התלמיד להתפנות מכל דבר אחר, להקדיש את עצמו למחקר ולסיים את הדוקטורט בתוך שלוש שנים. איתם התחייב, ובלי ספק גם היה עומד בהתחייבותו זו. הוא עמד לקבל את התשלום הראשון בנובמבר 2015. ועכשיו הוא לא זכה ואנו לא זכינו. 

אפשר להפליג עוד ועוד בשבחיו של איתם ומן הסתם עוד יעשו זאת גם אחרים. אסתפק בהבאת מכתב ההמלצה שכתבתי עליו לחברי ועדת מלגת רוטנשטרייך. בדרך כלל נוטים ממליצים להפליג בדברי גוזמה בשבחיו של מועמדם, אך אעיד עליי שמיים וארץ כי במקרה של איתם התכוונתי לכל מילה שכתבתי. 

יהי זכרו ברוך.

בארכיוני מצאתי 'אוטוביוגרפיה מחקרית' שהכין איתם לבקשתי, לקראת ההגשה למלגת רוטנשטרייך, ובה הוא מספר מעט על עצמו, בענווה ובהומור: