היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן חמש

איור: נעם נדב

עוֹד תָּבוֹא, יְדִידִי, וְתֹאמַר לִי תּוֹדָה –

שֶׁהָיָה לְךָ עֶרֶב שֶׁל נַחַת.
(שיר הצ'יזבטרון, 1948)

חמש שנים עברו על עונ"ש, ולא בריקודים אלא בעמל וביזע.

ב-19 בפברואר 2011 עלתה לאוויר העולם הרשימה הראשונה של 'בלוג עונג שבת' ('3,2,1 ניסיון'), שבע שורות בסך הכל. הבלוג החדש קרטע וגישש אט אט את דרכו עד שמצא את מקומו. מאז אנחנו כאן.

הנתונים שבארכיון הבלוג (בטור שבצד שמאל) מורים שזו הרשימה ('פוסט') מספר 1054 (לא כולל רשימה אחת במדור 'פרנסות של יהודים', שעסקה בפלונית שתקשרה עם המלאך רפאל. רשימה זו נמחקה על פי דרישתה של אותה מתקשרת, שטענה כי כבר אינה עוסקת בכך).

מעל אלף פוסטים! לא הייתי מאמין...

שני אירועים משמעותיים חלו בחיי הבלוג בשנה זו (לא כולל יום הולדתי השישים, שצוין בשבוע שעבר). החשוב בהם היה שינוי טכנולוגי.

עד לאחרונה, ובמשך ארבע שנים ויותר, שלחתי בעצמי, בכל יום שישי בבוקר, את מייל העונ"ש לעשרות קבוצות קטנות של מינויים, שרק הלכו ורבו. זה לקח המון זמן, ובנוסף חזרו אליי תמיד הודעות של 'אני בחופש', 'תיבת הדואר מלאה', 'הנמען אינו נמצא כאן יותר', ומה לא. זה היה מעצבן ומתסכל, בעיקר בגלל בזבוז הזמן. לא עוד. השנה העברתי את משלוח רשימת התפוצה לשָׁרָתִּים של אוניברסיטת תל אביב (וזו הזדמנות להודות לה, ככל שהיא יודעת לקרוא!), ועתה הכול פשוט וקל – בלחיצה אחת של כפתור 'שלח', מוצא המייל את דרכו לאלפי הנענ"שים, ואני יכול לצאת מוקדם יותר לסידורי יום שישי.

לפני כחודשיים קרתה תקלה חד-פעמית, ובעקבותיה לא הצלחתי להשתמש בשָׁרָת ולהעביר את המייל בזמן. התגובות הרבות שקיבלתי מקוראי הבלוג עקב ניסיונותיי להתגבר על התקלה, המחישו לי עד כמה הפך עונ"ש לחלק מסדר יומם של קוראים רבים. זה גרם לי שמחה, אך גם תחושה 'פולנית' של אחריות. והרי את כל זה אני עושה לבדי, ללא אף עוזר...

אירוע נוסף, פחות משמח, קשור בסוגיית 'זכויות יוצרים'. אני מתמודד עתה עם איום בתביעה משפטית, בגין הפרת זכויות יוצרים כביכול של הצלם דן פּוֹרגס, שטוען כי השתמשתי בתמונה השייכת לו מבלי לקבל את רשותו ובכך פגעתי במוניטין שלו, בסיכוייו להתפרנס ('פרנסות של יהודים'), ועוד כהנה וכהנה טענות מופרכות. לא עזרו הסבריי באשר לאופיו של הבלוג, לא עזרה טענת תום הלב והעובדה שנתתי קרדיט מלא לצלם ולמקור. התביעה היא בסכום דמיוני, ואין בדעתי לשלמו אלא אם בית המשפט יכפה זאת עליי, אך עצם ההתעסקות בנושא מעכירה את שלוותי, מדכאת את חדוות היצירה ומותירה בפי טעם רע ומר. אני נעזר בידידי, עורך הדין פרופסור אביעד הכהן, שהוא גם מקוראי הבלוג הוותיקים.

זו הזדמנות להודות שוב לתומכי הבלוג, שמאפשרים לי לא רק להרגיש שיש תמורה לעמלי, אלא גם לממן תביעה מסוג זה או להתגונן מפניה.

כידוע, הבלוג פתוח לכל מאן דבעי – ובחינם. אין דמי הרשמה, אין פרסומות או חסויות (ואולי הגיעה השעה?), אך כפי שאפשר להיווכח בקלות מושקעות בו מאות רבות (אם לא אלפי) שעות עבודה לטובת הקהילה. לא פעם אני נשאל: 'כמה זמן אתה מקדיש לבלוג בכל יום?', ולמען האמת אין לי תשובה טובה, כי הפסקתי לספור ולמנות. אני מסתפק בתשובה קצרה, בת מילה אחת: 'המון'...

אז אם גם אתם נהנים מקריאת הבלוג כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בטור שבצד שמאל וגם בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי.

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

מבט נוסף בארכיון הבלוג מגלה כי בשנת 2015 התפרסמו בעונ"ש 153 פוסטים (ועוד 22 פוסטים בשנת 2016, עד היום). כרגיל, גם בשנה האחרונה התארחו בבלוג כותבים קבועים ומזדמנים, וזו הזדמנות נוספת להודות להם ולכשרונם על פי שמותיהם (בסדר האלף-בית):

עמנואל אטקס, דן אלמגור, דותן ארד, ישראל גולדמן, ברוך גיאן, יוסף דן, אמוץ דפני, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, יהודה זיו, אסא כשר, דן לב ארי, מישקה לוין, דליה למדני, מוטקה נאור, רמי נוידרפר, אבי עוֹרי, בני עוֹרי, מוטי פסל, אורי רוזנברג, צביקה שורצמן, ארנון שמשוני, ניתאי שנאן.

אני מקווה שלא שכחתי אף אחד...

אין סְפוֹר לאותם קוראים נאמנים ומתמידים ששלחו, וממשיכים לשלוח לי, צילומים ורעיונות, שרבים מהם קרמו עור וגידים והפכו לרשימה (או לחלק מרשימה) שהתפרסמה בבלוג. לא כל מה ששולחים לי מתאים לפרסום ולא בכל דבר אני משתמש, אבל בזכות קהילת 'הציידים-הלָקָטים' הנאמנה הזו הבלוג מתעשר כל הזמן. תודה לכם. תודה גם לקהילת המגיבים הנאמנים, בעיקר אלה שאינם חוששים להזדהות בשמם המלא, שמוסיפים לנאמר בפוסטים, מתקנים טעויות, מתווכחים, ובאופן כללי מוציאים שם טוב למה שקרוי 'טוקבקים'.

זה גם המקום להעלות בצער את זכרם הטוב של קוראים נאמנים שהסתלקו מאתנו בשנה האחרונה, ובהם חיים אנלין, שמעון ביגלמן ואיתם הנקין.

שמעון ביגלמן, שכני לשכונה בירושלים, עיתונאי, איש טבע ופעיל חברתי מסור, פרסם בבלוג בשנה שעברה פוסט חשוב על המאבק להצלת 'בריכת ירושלים'. שמעון הלך לעולמו בשבוע שעבר. ימתקו לו רגבי עפרו.

הרשימה הנצפית ביותר בבלוג במהלך השנה האחרונה היא זו שמוטב היה לולא נכתבה: 'פרידה מאיתם הנקין'.

אֵיתם, תלמידי, שהיה בראשית דרכו המדעית ובעיצומה של כתיבת עבודת הדוקטורט, נרצח באכזריות בחול המועד סוכות האחרון (1 באוקטובר 2015), יחד עם רעייתו נעמה. רצח נורא זה סימן את ראשיתם של אירועי הדמים שאנו בעיצומם ועדיין אין אנו רואים את סופם.

רשימת ההספד על איתם נגעה בלבם של אלפי אנשים. עשרות רבות הגיבו בפוסט עצמו, ורבים אחרים הגיבו בכתב, בעל-פה ובטלפון. היא התפרסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' ותורגמה גם לאנגלית.

איתם ונעמה הנקין ז"ל

לצערי, היו גם כמה קוראים שפירשו שלא כהוגן התבטאות שולית בדבריי על 'פלפולי הלכה'. הם הגיבו בפראות ובצורה שלא הוסיפה כבוד לנסיבות הטרגיות של האירוע. אגב כך הציפו את השאלה הלא-נורא-חשובה, 'לאיזה עולם באמת השתייך איתם?', האם לעולם התורה והרבנות או שמא לעולם המחקר והאקדמיה (כפי שכביכול טענתי), ואולי בכלל לשניהם. כך או כך, נכון להיום צפו בפוסט על איתם הנקין מעל 11,000 אנשים, והם נחשפו לדמות ייחודית ומורכבת, שלא תאמה את התבניות המקובלות. בשם חופש הביטוי לא מחקתי ולא צנזרתי את התגובות, גם לא תגובות פוגעניות שכוונו אישית נגדי. היו כמה קוראים, שהציעו בעקבות כך לא לאפשר עוד לקוראים 'אנונימיים' להגיב, אם אינם מוכנים להזדהות בשמם. שאלה זו, לפי שעה, נותרת פתוחה.

במרוצת השנה היו רשימות דעה שפרסמתי בבלוג ועוררו עניין רב במיוחד. כזה היה הפולמוס המתמשך שניהלתי מעל דפי עיתון 'הארץ' והבלוג עם ב. מיכאל, שחירף וגידף את 'הכרזת העצמאות' והציג אותה כמסמך שקרי ('מגילת העצמאות, בלי מיקרוסקופ'; 'בכל זאת, מסמך מרהיב ומלהיב (דוד אסף נגד ב. מיכאל – הסיבוב השני'). התגובות הרבות והתמיכה הבלתי צפויה שקיבלתי, המחישו לי כמה חשוב לפעמים לצאת מגדרך הנוח ולשמש פֶּה לרבים אחרים שחושבים כמוך.

גם הפוסט 'שוברים שתיקה, תש"ח', שבו בסך הכל פרסמתי מחדש את השיר 'על זאת' של נתן אלתרמן ואת המכתב ששלח לו בעקבותיו דוד בן-גוריון, עורר תגובות נרגשות מאוד, אוהדות ונזעמות. היו מעט קוראים, חסרי סבלנות וסובלנות, שאף דרשו ממני שאסיר את כתובותיהם מרשימת המינויים, מה שעשיתי בחפץ לב. מנקודת מבטי, תגובתם הייתה תמונת ראי למספר קטן מאוד של קוראים מן הקצה השמאלי של המפה, ששנה קודם לכן, בקיץ 2014, ביקשו שאסיר את שמם מרשימת המינויים – זה היה לאחר שפרסמתי בעיתון 'הארץ' ובבלוג מאמר דעה שתמך במבצע 'צוק איתן' ויצא נגד העדר הסולידריות של חלקים בשמאל הרדיקלי ('כן, הם שכחו מה זה להיות יהודים'). אלה גם אלה מוכיחים לי שאני כנראה נמצא במקום הנכון...

צילום: ברוך גיאן

והיו במהלך שנת 2015 עוד רשימות שצברו אלפי צפיות, ובהן סדרת הרשימות (שמונה במספר) 'מסע בבלארוס היהודית', שבה תיעדתי חוויות מהמסע שערכתי שם בקיץ. ולכל השואלים, בקיץ הקרוב יהיו שני מסעות נוספים: לגליציה ולבלארוס, וההרשמה כבר החלה.

במדור 'גלגולו של ניגון' אהבתם השנה במיוחד את הרשימות 'מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי?' ו'הטנגו האחרון בפולין'. אבל היו רשימות מעניינות נוספות, שבהן השקעתי מחקר רב, ובראשן הפוסט על גלגולי השיר 'זה לא יחזור כל זה כבר איננו', שהיה הלהיט הגדול של המופע הנוסטלגי 'תל אביב הקטנה' ('מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה'), או הרשימה על השיר 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'. בין 'פניני החזנות', שהבהיקו בבלוג בשנה שעברה, אהבתם במיוחד את הביצוע הנפלא של חבורת הזמר הליטאית, ששרה את הלהיט המדבק 'אם ה' לא יבנה בית', וגם את הפוסטים על משפחת מלבסקי ועל 'המבדיל בין קודש לחול'.

והיו כמה גילויים, שהדהדו מחוץ לבלוג. למשל, החשיפה שחברת 'מפה' שילבה במפות שלה רחובות שנקראו על שם כמה מאנשיה. טריק נחמד זה, שמתברר כי כרטוגרפים נוקטים בו כדי למנוע העתקות, 'קם על יוצרו', ובירושלים הפך למציאות בשטח. הפוסט 'מי אַת ענבר לדרמן?', בסדרה 'סיפורי רחובות', הועתק גם לאתרי אינטרנט אחרים, כמו Ynet.

עוד תרומה קטנה לחברה, שבלוג עונ"ש יכול לזקוף לזכותו, היא גיוס חברת המים הירושלמית 'הגיחון', לשיקום המורשת ההיסטורית של ה'סַבֵּילִים' בעיר.

רהט ווקופ המשוחזר; את עיטור הזהב שנקבע בשלט כבר הספיקו לגנוב (צילום: דוד אסף)

הכל התחיל ברשימה שפרסמנו, ברוך גיאן ואנוכי, ב-2013, על הזנחתו של 'רהט ווקופ', שהוקם ליד החאן הירושלמי.

זהר ינון, מנכ"ל חברת המים הירושלמית 'הגיחון', שהדבר הובא לתשומת לבו, לא הסתפק רק בשיקום הסביל החרב והשמשתו על ידי הזרמת מי שתייה לתוכו (מה שכבר בוצע), אלא גם הקצה תקציבים למיזם שימור גדול הרבה יותר, בשיתוף רשות העתיקות ועיריית ירושלים. המיזם אינו פשוט כלל ועיקר, ויש לו היבטים כספיים, אדריכליים וגם פוליטיים. הוא כולל, בין השאר, את הסביל המוכר של בריכת הסולטן וכן חמישה סבילים בעיר העתיקה. ברוך גיאן, צלמנו וכתבנו 'בשטח', מתעד אותו בקפידה והנה כמה צילומים שיוכיחו זאת.

עבודת השימור של הסביל ב'שביל החסידוֹת', ליד שער האריות בעיר העתיקה

סביל אל-ח'אלידי – לפני ואחרי (צילומים: ברוך גיאן)

שתי רשימות שעוררו תשומת לב ועניין עסקו במעמד האישה בתקשורת החרדית. ברשימה 'המפלצת: מעמד האישה בראי השבועון החרדי 'מרוה לצמא', הצבעתי על היחס המכוער לנשים של כותבי ועורכי שבועון זה; וברשימה 'הוועדה שאסור לומר את שמה', הראיתי איך נמנעים בתקשורת החרדית לכתוב את השם המפורש של ועדת הכנסת לקידום מעמד האשה. שתי הרשימות הללו זכו לאלפי צפיות ולשיתופים רבים. האם זה עזר? אפשר להניח שלא...

עוד פוסטים שזכו לשיעורי קריאה גבוהים השנה היו פינת ההלכה על לינת הלילה של הבצל (שבעקבותיה התראיינתי בתכניתו של ירון לונדון והבלוג זכה ל'עלינו לשבח' של ממש); רשימתו של יהודה זיו 'אנו הולכים ברגל'; הפוסט המצולם של ברוך גיאן 'חתונה אריתריאית'; רשימתו של ישראל גולדמן 'לנוכח פסלי טיטוס ואדריאנוס'; רשימתו של רמי נוידרפר 'דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לבנדו'; ורשימתו של צביקה שורצמן 'הסבא של מאיר דגן', שניסתה לפרש מחדש תמונה מוכרת ומזעזעת מתקופת השואה ובה תועדה השפלת סבו של מי שהיה ראש המוסד. עסקנו לא מעט בספרים ובספרוּת: למן פירוש חדש שהציע דן לב ארי לרקע ההיסטורי של 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן, עבור בהקדשות מעניינות לספרים (ברשימות של אסא כשר), וכלה בביקורות על ספרים חדשים (משלי קרילוב).

השנה השישית כבר כאן, ואם יהיה לי כוח ומוח, חשק ומוטיבציה, הרי שבעזרתכם ובתמיכתכם אמשיך לפרסם בבלוג עונ"ש רשימות מרתקות חדשות, שתעסוקנה ב'כל דבר הנוגע ליהודים בפרט, וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'.

עונ"ש אמריקני עם מחירים מיוחדים לאנ"ש