גלויה מאמא ומכתב לא ידוע של מאניה וחיים נחמן ביאליק

חבורת הסופרים העבריים שיצאו מאודסה ב-1921 נפגשים עם חלוצים העולים לארץ ב'בית העולים' בקושטא (אוסף מישקה לוין)
בשורה הראשונה ליד השולחן: בן ציון דינבורג  (שלישי מימין), אביגדור המאירי, ח"נ ביאליק, זינובי טיומקין, [לא מזוהה], 
אלתר דרויאנוב, אריה סמיאטיצקי, מיכאל וילנסקי 

אמר העורך:

מיכאל (מישקה) לוין הוא גרפיקאי ישראלי שגר בפריז. עוד בימי נעוריו בתל אביב החל לאסוף חתימות, צילומים, ושאר ירקות (ראו ברשימתו 'מתל אביב לפריז: מגילת העצמאות שלי', שפורסמה בבלוג עונג שבת ב-26 באפריל 2015). 

הנה למשל מעטפת 'יום ראשון', שהוכנה בשנה העשרים וחמש למותו של ביאליק (1959) ועליה החתים מישקה, לאורך השנים, שלושים סופרים ומשוררים (אצ"ג, למשל, חתם בערב פסח תשל"ג). אפשר לקבוע בצער, שהיחיד מן החותמים שעודנו חי היום הוא עמוס עוז. ב-1959 היה עוז קיבוצניק צעיר בן עשרים (יליד 1939), והיום הוא כבר כמעט בן שמונים, עד מאה ועשרים!

 קוראי הבלוג מוזמנים להשתעשע בזיהוי החתימות. המלאכה לא קשה במיוחד... (הקלקה על התמונה תגדיל אותה). 

לאחר פרסום מאמרי על ביקורי בביתו של ביאליק באודסה ('ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה', בלוג עונג שבת, 6 ביולי 2018), כתב לי מישקה:

אני נפעם תמיד לקרוא את רשמי מסעותיך. הרשימה על אודסה של ביאליק עניינה אותי במיוחד. סבתי בלה ספקטור, שנולדה ביקטרינוסלב בסוף המאה ה-19 ודיברה וכתבה עברית מילדותה, חיה שנים אחדות באודסה. היא אהבה שירה וכתבה שירה ותמיד הייתה קרובה לשירה ולמשוררים. מה פלא שהייתה גם ידידת נעורים של שלונסקי ובת זוגו של פרץ מרקיש קודם נישואיו. היא נפטרה בתל אביב בשנת 1992 והיא בת 95.

בשנת 1969, ראשית לימודיי בתיכון, התחלתי את המצוד הגדול שלי אחר אוטוגרפים וכתבי אישים. בחוצפת נעורים התדפקתי ללא הודעה מוקדמת על דלתות חלוצי היישוב ובוניו או קרוביהם, שאותם איתרתי לא אחת בזכות מפעלו של דוד תדהר, הבלש העברי הראשון וכרכי 'האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' שהדפיס (והיום הם זמינים במרשתת לכל דורש). וכך ביקרתי כמה מזקני הדורות הקודמים שעוד חיו, ובהן פניה מטמון-כהן, שהייתה אז בת כמעט מאה, שסיפרה לי על פגישתה עם הרצל בקוגרס הציוני! וכך גם נדהמתי לגלות שמאניה ביאליק, אשת המשורר הלאומי, עודנה חיה, והיא כבר למעלה מתשעים (היא מתה בספטמבר 1972, כבת תשעים וחמש, לאחר כארבעים שנות אלמנוּת).

דפקתי על דלת דירתה של מאניה ברחוב מלצ׳ט 3 (פינת מזא"ה), והגברת שסייעה בידה נאותה להכניס אותי לסלון הבית. הצגתי את עצמי בפני מאניה כתלמיד תיכון ואספן נלהב, והעזתי לשאול אם אוכל לקבל כמה שורות בכתב ידו של ביאליק, פתק, גלויה, מעטפה, משהו… לאט ובעדינות השיבה לי מאניה שהכל שמור ב'בית ביאליק' (ואת קנאותו של משה אונגרפלד, מנהל הבית ו'שומר הסף', כבר הכרתי), 'אבל, יש מגירה אחת בשידה סמוך לכניסה עם קצת ניירת ישנה. קח אם תמצא משהו שמעניין אותך'. 

בין חשבונות ישנים, מעטפות ריקות וכרטיסי ברכה דליתי מכתב קצר של הנשיא זלמן שזר, גלויה ברוסית עם חותמת מאודסה 1909, ומכתב בן ארבעה עמודים ברוסית שעליו חתמה מאניה ובתחתית העמוד האחרון, תשע שורות בעברית, בכתב ידו ובחתימתו של ביאליק.  

בבית תרגמה לי סבתי בלה את מכתבה של מאניה. מכתב נפלא על הקיץ הראשון של הביאליקים בתל-אביב ועל בניית ביתם. עדיין תמוה בעיני כיצד הגיעו, המכתב והגלויה, למגירה בנאלית של ניירת יום-יומית בדירתה של מאניה עשרות שנים לאחר שמסרה את ביתה ותכולתו – וכמובן ארכיונו! – לעירייה ולבית ביאליק.  

מכתבים לא ידועים של בני משפחת ביאליק אינם דבר של מה בכך, שכן מאז מותו לוקטו מכתביו של המשורר הלאומי בשקידה רבה. גוף האגרות העיקרי הודפס בחמישה כרכים מוערים שערך פישל לחובר (אגרות חיים נחמן ביאליק, דביר, תרצ"ח-תרצ"ט), ואחר כך נדפסו השלמות רבות גם בספרים נוספים (למשל, אגרות אל רעיתו מאניה, מוסד ביאליק ודביר, תשט"ז) ובמאמרים בכתבי עת ובעיתונות. ברור שמכתבים רבים ולא ידועים עוד גנוזים בארכיונים ובאוספים במקומות שונים בעולם, וכל מכתב חדש-ישן כזה, שממנו משתקפים חייו, מעשיו והשקפותיו, הוא חגיגה לאוהבי ביאליק ומורשתו.

ביקשתי אפוא מידידי פרופסור אבנר הולצמן שיכתוב דברי רקע קצרים למכתבים הללו, והוא נענה ברצון. הגלויה פוענחה ותורגמה מרוסית על ידי מרינה אלטשולר-רודיך ותודתנו נתונה לה; מכתבה של מאניה ביאליק פוענח ותורגם על ידי בלה ספקטור, סבתו המנוחה של מישקה.

גלויה מאמא ומכתב ממאניה

מאת אבנר הולצמן

שני צדדיה של הגלויה

חותמת הדואר: אודסה, 8 [21] ביוני 1909

כתובת המשלוח: מלאיה ארנאוטסקה מס' 9

ח.נ. ביאליק

חיים נחמן היקר,  

אני מברכת אותך בשובך הביתה. במכתבי הקודם התעלמתי לחלוטין מכך שרק עכשיו חזרת ממסע רחוק כל כך, ממקומות אשר יקרים לנו. הזֶפֶק שלי [כנראה תסמין של מחלה] משתפר לאיטו [מילולית: מתעופף לאן שהוא]. דרישת שלום לבבית למאניה. 

אני מנשקת אותך, אמא

גלויה זו נחתמה בדואר ב-8 ביוני 1909 (על פי התאריך היוליאני הישן), ומן הסתם נכתבה ימים ספורים קודם לכן בידי חיה לאה אוֹיֶרבּוּך, חמותו של ביאליק, ונשלחה ממקום מגוריה אז בעיירה הקטנה קורוסטישב שבמחוז ז'יטומיר. זה היה ימים או שבועות מעטים אחרי ששב לביתו באודסה מנסיעתו לארץ ישראל (מרץ-מאי 1909), 'מקומות אשר יקרים לנו', בלשון הכותבת. קבלות הפנים הנרגשות שערכו אנשי היישוב העברי לכבוד המשורר הלאומי הנערץ, ופגישתו הראשונה עם 'הארץ החמה, היפה', על נופיה ואתריה הקדומים שהיו משאת נפשו מנעוריו, לא הפיגו את הדכדוך הכבד שאפף אותו בתקופה ההיא. הלך הנפש הקודר שהיה שרוי בו תועד היטב במכתבים ששיגר מן הדרך לרעייתו מאניה. כעבור כשנתיים, אחרי פרסום השיר המר והמיואש 'צנח לו זלזל', השתתקה יצירתו השירית למשך שנים.

חיה לאה ושבח אוירבוך, עם מאניה וחיים נחמן ביאליק על המדרגות היורדות לגינת בית ביאליק בתל אביב

מאז נכנס ביאליק למשפחתם, עם נישואיו למאניה (מאי 1893), אימצו אותו הוריה של מאניה אל לבם כבן. הוא עצמו היה אסיר תודה כל ימיו על החום והחיבה שהורעפו עליו במשפחת אוירבוך, ואולי העניקו לו פיצוי-מה על חוויות העוני, היתמות, ההינטשות בידי אמו והעזובה הרגשית שהיו מנת חלקו בילדותו ובנעוריו. ב-1925, כשנה לאחר שעלו בני הזוג ביאליק לארץ ישראל, הצליח ביאליק להסדיר גם את יציאתם של הורי אשתו מברית המועצות, ומאז התגוררו הארבעה יחד בבית ביאליק בתל אביב. 

כאשר נפטרה חיה לאה בתחילת 1932 התאבל עליה ביאליק אבל כבד, ובשעה שבחר את חלקת קברה בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור קבע בצמוד אליה גם את מקום המנוחה האחרון לו ולרעייתו. חותנו, שבח אוירבוך, האריך ימים אחריו, ובהספד שנשא בלווייתו של ביאליק הוא תיאר בדמע כיצד נהג חתנו כבן אוהב ומסור בו וברעייתו המנוחה:

כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. בזכות כיבוד אב ואם זוכים לאריכות ימים. מעיד אני שלא היה איש שקיים מצווה זו יותר ממנו. לא יום אחד, אלא ארבעים שנה. והנה, זו תורה וזו שכרה? התלונה החרישית נשארה תלויה באויר... 

(דבר, 17 ביולי 1934, עמ' 5)

שבח אוירבוך עצמו מת בזקנה מופלגת, וב-17 בפברואר 1946 נקבר גם הוא סמוך למשורר.

שמץ מן החום ההדדי שבין ביאליק לחמותו ניכר מן הגלויה שלפנינו. דאגתו לבריאותה משתקפת בעדכון שהיא מוסרת לו על מצב מחלתה. הקפדתה לברכו עם שובו ממסעו הממושך (אחרי שנזכרה שלא עשתה זאת במכתב קודם), כמו גם הפנייה האינטימית בשם הפרטי, הנשיקות והחתימה 'אמא', אף הם עדות בלתי-אמצעית על המשפחתיות הקרובה ששררה ביניהם.

מצבותיהם של חיים נחמן ומאניה ביאליק ולצדן מצבותיהם של שבח וחיה לאה אוירבוך בבית הקברות הישן (צילום: איתמר לויתן)

מכתב ממאניה ובשוליו מכתב מביאליק

 

/ הקלקה על הצילומים תגדיל אותם /

11 בנובמבר 1924

הלנה נאומובנה היקרה,  

אני מאוד מבקשת את סליחתך על שלא כתבתי זמן כה רב. האמיני שהסיבה אינה חוסר רצון ולא שִכחה. אַת אצלי בשוּרה אחת ברשימת הידידים הכי טובים שלי, אבל לא כתבתי, לא היה מצב רוח ולא הרגשתי את עצמי בטוב. דורה ס' כותבת אלי לעתים קרובות ואנו בכלל לא סופרות את המכתבים [כלומר, לא מתחשבנות]. יש מצב רוח – כותבת. אין – לא כותבת. כבר כל כך הרבה התכתבנו שכבר אין אנו מחפשות לא משפטים יפים ולא סגנון יפה. מה שעל הנשמה – זה במכתב.  

הנה, גם עם הסֶמְיַאטִיצְקִים איני מתכתבת, והרי אני אוהבת אותם מאוד.  

קיבלנו את מכתב בעלך בו הוא מבקש אשרה לבוא ארצה, אבל ויזה בלי צילומים אי אפשר לקבל. מהרו לשלוח את הצילומים ונוכל לטפל בעניין.  

נו, איך את מרגישה, איך את חיה, האם באותה דירה, מה שלום בעלך, האם אתם נפגשים לעיתים קרובות עם כל המכרים, האם אצלכם כבר קר? אצלנו קיץ בעיצומו, זאת אומרת כמו קיץ באירופה. במשך היום חם פה מאוד, אם כי עכשיו כבר פחות בוער מאשר בקיץ. במשך היום כולם לבושים בלבן. בערבים מתלבשים על פי רוב בכהה היות והערבים כבר קרירים אבל מאוד נעימים. האוויר כאן כה נקי, שקוף, יַמִּי, עד כדי כך שאני מנומנמת עדיין. בערב, בשעה 9, אני פשוט לא יכולה להמשיך לשבת – עד כדי כך אני רוצה לישון. לעיתים קרובות אני צריכה לצאת מהחדר ולשכב לחצי שעה-שעה.  

אומרים שבקיץ הראשון זו תופעה רגילה אצל כולם. טוב תעשו אם תבואו לכאן. אמרו לי שלוּ בעלך היה כאן בוודאי היה מקבל משרה, אולם לדרוש את בואו אינם יכולים ואינם רוצים. הנה, בגימנסיה בשנה זו הרבה מורים חדשים ולגמרי צעירים. נדמה לי שעם עולים חדשים חותמים חוזה לשנה אחת בלבד.  

מה את עושה כל הימים? האם את מנגנת? האם יש לך תלמידים? איך מרגישים המכרים? האם הם בריאים?  

הבית שלנו יהיה מוכן רק בעוד חודשיים, אם כי כבר הגיעו לקומה השנייה, זאת אומרת הקירות כבר עומדים ואת התקרה בקומה השנייה יעשו השבוע. הבית יהיה יפה, עם נוחיות רבה, אולי אפילו יותר מאשר בהומבורג ובברלין. הבתים שבונים פה מאוד יפים. יש לי תחושה שאני גרה במקום נופש, כה יפה פה הנוף של תל אביב. כל אלה שבאים לכאן מתפעלים. במיוחד הגרמנים, הם לגמרי משתגעים.  

דבר אחד חסר כאן – קצת יותר ירק. הרי בונים פה על חולות, ועל חולות אלה תוך 4-3 שנים קמה עיר גדולה. סמוך לבתים הישנים יש הרבה ירק ועצים.  

רק לא טוב שבונים חנויות רבות בכל הרחובות. העירייה [המילה 'עיריה' כתובה כאן ובהמשך בעברית] אשמה בכך. אני חושבת שזה באישורה ובאמת אפשר היה להקים כאן גן עדן, כי למרות החולות העמוקים כים, הכול גדֵל פה כעל שמרים.  

אנו נקים לנו גן יפה, כי יש לנו 2,500 פיק אדמה. מי שאינו בונה לשם עסק מקים גן, אבל כאלה יש מעטים.  

אולם העירייה שמה כבר ליבה לכך ותעמיד תנאים שליד כל בית יהיה קצת ירק ושהבתים יהיו במרחק מה מן הכביש.  

אני מחכה למכתבך, דרישת שלום לבבית לבעלך הנכבד ולכל המכרים.  

כל טוב לך,  

ידידתך הטובה,  

מאניה

בעמוד האחרון של המכתב הוסיף ביאליק מכתב בעברית:

יקירי ברוך,  

מכתבך קבלתי. אני וטשרנוביץ נעשה כל מה שבכֹחנו לשלוח אליך וויזה, ואולם בשביל זה עליך להמציא לכאן שתים שתים תמונות שלך ושל אשתך. ובנוגע למשרה – אִלו היית פה אין ספק בידי שהיית מוצא אותה. הישוב הולך ומתרבה ובשנה זו נפתחו בתי ספר חדשים – כלומר מחלקות הרבה מקבילות לאלה הקימים, ואין ספק כי אתה בתור מורה מובהק לא היית מן האחרונים להחזיק באחד המקומות הפנויים, ואולם שלא בפניך קשה לסדר את הדבר. על כל פנים נותנים דין קדימה לאלה הנמצאים פה, וגם לאלה הצעירים שגמרו את הסמנריון בא"י. אם החלטת לעלות לא"י, עצתי שלא תשב ותחכה עד שיבֹא אליהו ויַעלך אלא בֹא ואלהים הרועה אותך בחו"ל הוא ירעך גם פה. 

ושלום לגברתך ולכל אנשי שלומנו. שלך, ח"נ ביאליק

מאניה וחיים נחמן ביאליק, ברלין 1922 או 1923

מי הם 'הלנה נאומובנה [בת נחום]' ובעלה 'ברוך'? מלאכת הזיהוי לא הייתה פשוטה כלל (ואנו מודים לשמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, שסייע לנו), אך כדי לקצר בסיפור הארוך נגיע לסיכומו: המכתב נשלח מאת בני הזוג ביאליק בתל אביב אל הסופר ד"ר יצחק ליב ברוך (ברוכוביץ) (1953-1874) ואל רעייתו איטה. איטה, ששמה הרוסי היה הלנה, הייתה בתו של נחמן (נחום) ליכטנשטיין. את דורה ס' הנזכרת במכתב לא הצלחנו לזהות.

זה היה הקיץ הראשון של חיים נחמן ביאליק ורעייתו מאניה בארץ ישראל. כשמונה חודשים לפני כתיבת המכתב, במרץ 1924, עלו בני הזוג לארץ ישראל וקבעו את מושבם בתל אביב. באותם ימים הייתה בניית ביתם בעיצומה, ובינתיים התגוררו השניים בדירת עראי ברחוב הֶס הסמוך. 

ביאליק (שני מימין) בחברת הפועלים שבנו את ביתו, 15 באוקטובר 1924 (שולה וידריך, בית ביאליק)

הידידות בין שני הזוגות התרקמה כאשר התגוררו בבאד הוֹמְבּוּרג, עיר קיט קטנה ויפת נוף בשוליה הצפוניים של פרנקפורט שעל נהר מיין. בני הזוג ביאליק התיישבו בה בקיץ 1922, כשנה אחרי יציאתם מרוסיה, אחרי שביקרו שם אצל משפחת עגנון ונכבשו בקסמו של המקום. בשביל ביאליק שימשה באד הומבורג מפלט ממהומת החיים בברלין, שהיה נוסע אליה מפעם לפעם לרגל עסקי המו"לות שלו.

י"ל ברוך (המקהלה או גלריה של שׁרי ישראל, לונדון 1903)

עד מהרה התעשרה החבורה העברית בבאד הומבורג בקבוצה של סופרים, מו"לים ועורכים שהתלכדו לחוג חברתי של ממש, וביאליק שימש בו הרוח החיה. סופרים עברים שבאו לגרמניה פקדו את באד הומבורג ונהנו מחברתו ומשיחתו השופעת. חלקם אף התיישבו בה לתקופת מה, והיא נהפכה לסניף מלא חיים של 'ברלין העברית'. אחד מהם היה י"ל ברוך, שפרסם שירה וסיפורת מאז ראשית המאה העשרים, אך נודע בעיקר כמתרגם פורה מרוסית, מגרמנית ומאנגלית. בימי הגאות של הפעילות הספרותית העברית בגרמניה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מצא ברוך את פרנסתו בעבודות עריכה ותרגום בהוצאות הספרים העבריות, ובעיקר היה קשור להוצאת 'אמנות' בבעלותה של שושנה פרסיץ. אולם ב-1924 כבר שקע המרכז העברי קצר הימים בברלין והתפוגג, והמו"לים והסופרים נטשו אותו בזה אחר זה. מי שחפץ חיים כסופר עברי ידע שעליו לחפש את דרכו אל ארץ ישראל, שהלכה והתבססה במהירות כמרכז העיקרי של התרבות העברית.

זה היה הרקע לפנייתם של י"ל ברוך ורעייתו איטה אל בני הזוג ביאליק. המכתב שלפנינו הוא מענה לבקשתם לסייע להם בהשגת אשרת כניסה לארץ, ובעיקר – לסייע לי"ל ברוך למצוא פרנסה כמורה. רעייתו איטה (שאליה פנתה מאניה בשמה הרוסי הלנה) הייתה מורה לפסנתר ומאניה התייחסה למקצוע זה במכתבה.

ביאליק, כדרכו לעזור לכל מי שפנה אליו, נענה ברצון לסייע בהשגת האשרה. הוא הבטיח לגייס לצורך זה את ידידם המשותף, העיתונאי, הסופר ופעיל הציבור שמואל טשרנוביץ (שנודע בשם העט 'ספוג'), והוסיף שרבים סיכוייו של ברוך למצוא משרת הוראה אם רק יזדרז ויבוא ארצה.

ואכן, בני הזוג ברוך עלו ב-1926, וי"ל ברוך קיבל משרת מורה בגימנסיה הרצליה ובד בבד המשיך בעבודתו הספרותית כעורך ומתרגם. ביאליק אף אָצַל לו ברכה פומבית עם בואו, בנאום שנשא בפתח ועידת הסופרים העברים ב-1927. לימים גמל לו מעריצו י"ל ברוך בשיר הספד נוגע ללב, 'על קברו', שהתפרסם לראשונה בעיתון הארץ, 14 ביולי 1936.

שיר השרים לח"נ ביאליק, הוצאת 'מעריצי ביאליק', תל אביב תש"ך, עמ' 35-34

אולם דברי ביאליק היו רק ספיח לעיקר, שכן רובו של המכתב נכתב ברוסית בידי מאניה אל הלנה, רעייתו של ברוך, שמתגלה במכתב כאחת מידידותיה הטובות. על הלנה, ששמה העברי היה איטה (יהודית), ידוע מעט מאוד. היא נפטרה בא' באדר תשכ"ג ונטמנה, לצד בעלה שנפטר עשר שנים קודם (א' בכסלו תשי"ג), בבית הקברות בקריית שאול. על הלוח האופקי שהונח למראשות מצבתה של איטה נרשם שם אביה נחמן ליכטנשטיין. תאריך לידתה לא נחקק כמקובל על המצבה; הזוג היה חשוך ילדים וככל הנראה כבר לא היה מי שיידע פרט זה. 

בצוואתו הוריש י"ל ברוך את דירתו להסתדרות המורים, אך התנה שהדירה תעבור לרשותם רק לאחר מות רעייתו. איטה, שגם בארץ המשיכה ללמד שיעורי פסנתר, התפרנסה בדוחק רב והסתדרות המורים תמכה בה בימי אלמנותה עד יום מותה (הד החינוך, 41, 1966, עמ' 11-10).

מצבת קבורתם של איטה (הלנה) וי"ל ברוך בבית הקברות קריית שאול (צילום: אבנר הולצמן)

מאניה מתרפקת על הווי החבורה שהתגבשה בבאד הומבורג (היא מזכירה במפורש את משפחתו של העורך והמתרגם אריה לייב סמיאטיצקי), אולם עיקר דבריה הוא דיווח בלתי אמצעי על רשמיה הראשונים מן הארץ. היא מספרת על ביתה הנבנה והולך ברחוב ביאליק, ובעיקר על תל אביב, המתרחבת בקצב מסחרר ונהפכת לנגד עיניה מעיירת חוף לכרך של ממש. בצד ההתפעלות מיופיה של העיר הצעירה בולטת בדבריה ההתרשמות הדו-משמעית מן האור העז והחום הלוהט והמתיש, השונים כל כך מן האקלים האירופי הממוזג שהורגלה בו.

מעניינת התייחסותה המפורטת לחזותה של העיר הנבנית, ובעיקר דאגתה לכך ששַׂלְמַת הבטון והמלט תקפח את מרבדי הגנים שתושבי העיר זקוקים להם למען רווחתם הנפשית. מן הבחינה הזו דבריה של מאניה מהדהדים את דעותיו של ביאליק, שהקדיש מחשבה רבה לחזותה של תל אביב, התריע על מיעוט הגנים והירק והשתדל להשפיע בדיבור ובמעשה על שיפור איכות החיים בה (ראו בפירוט במאמרו של שמואל אבנרי 'ביאליק והצעירה הקירחת', nrg, 2 במאי 2009). 

בית ביאליק בהיבנותו

מעבר לכך, המכתב המלבב שלפנינו מעניק הזדמנות נדירה לשמוע את קולה החי של מאניה, שהצניעה לכת ונחבאה כל ימיה בצל דמות הענק של המשורר הלאומי.

מאניה ביאליק, 1896

נספח: קטעי זיכרון על ביאליק 

לספרות הזיכרונות הרבה על ביאליק נוסיף גם את זיכרונות ילדותה של נלי לוין, אמו של מישקה, בת התשעים וחמש, שחיה עמנו בתל אביב. זיכרונותיה נרשמו בשנת 2012.

בעלי התוספות

כפי שקורה פעמים רבות בבלוג עונג שבת, גם הפעם הצלחנו למלא את המשבצת החסרה בזכות קוראים עירנים וידענים. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, מיהר והעביר לנו סריקה של מכתב ששלח ד"ר י"ל ברוך לביאליק ב-28 באוקטובר 1924. על מכתב זה כתב ביאליק לעיל 'מכתבך קיבלתי'...

וזה דבר המכתב:

הומבורג, 28 באוקטובר 24[19]

ידידי היקר ח.נ. ביאליק! 

החלטתי לעלות לארץ ויהי מה. המצב כאן – הרי יודע אתה מהו. באחת: כלו כל הקצים. 

הנני מבקש ממך איפוא לבוא בדברים עם עסקני החנוך שבארץ, אולי תמָצֵא בשבילי איזו עבודה באחד מבתי הספר. סבור אני שזכותך תעמוד לי למצוא איזו משרה. 

זאת האחת. 

והשנית: הנני זקוק לרשיון עליה. בשנה שעברה, בהיות כאן הדר. [משה] גליקסון, מסרתי לו את כל הידיעות הנצרכות על אודותי והוא הבטיחני להשתדל להמציא לי את הרשיון. עברה שנה תמימה ועדיין לא קיבלתי אותו. ובכן הנני מבקש ממך, יקירי, להשתדל שישָלַח לי הרשיון לאלתר, כי אחת החלטתי לצאת מכאן במהרה בקרוב. 

קראתי על ה'מהפכה' שאתה אומר לעשות בארץ. יישר כחך. הך הכפתור וירעשו הספים! 

מה שלומך? מה שלום אשתך? ודביר, בן טיפוחך, מה תקוותו? העתיד הוא להתעורר לחיים? 

כי תראה את גליקסון תאמר לו שיש לי תרעומות עליו, שעד היום לא מילא את הבטחתו בדבר רשיון עליה בשבילי. 

עגנון ודאי כבר בא לארץ. מסור לו ברכת שלום חמה ממני ומאשתי. 

והנני מברכך, אותך ואת אשתך, בשלום ובכל טוב, בשמי ובשם אשתי, ומצפה ממך שתמלא את בקשתי האמורה לעיל. 

ברגשי ידידות, 

שלך, 

דר. י"ל ברוך