לא כך נכתב בתנ"ך: יאיר זקוביץ חתן פרס ישראל

צילום: דוד אסף

אתמול התבשר פרופסור יאיר זקוביץ, שבמשך עשרות שנים לימד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, על זכייתו בפרס ישראל לחקר המקרא לשנה זו.

איזו שמחה! החוקר המקורי, המורה האהוב, המרצה המחונן, ובעיקר החבר הטוב, זכה לכבוד שמגיע לו, ובכבודו מתכבדים כל מוריו ותלמידיו, חבריו ואוהביו. אלפי הרצאות כבר נשא בכל פינה בארץ, עשרות ספרים ומאמרים חיבר ומקצתם – בעיקר הספרים שחיבר בצוותא חדא עם עמיתו פרופסור אביגדור שנאן – גם מוכרים לקהל הרחב. 

הנה כמה מהם, מעט מהרבה:

יאיר הוא גם חבר טוב שלי, כבר כמעט ארבעים שנה. 

יחד עברנו, גם משפחותינו, חוויות רבות שחישלו את הידידות האמיצה. 'בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו' (סנהדרין, קה ע"ב), ואוסיף גם 'חוץ מחברו הטוב'.

עמודי שלמה, נובמבר 2020 (צילום: דוד אסף)

על מחקריו, בעיקר באמנות הסיפור המקראי ובפרשנות הפנים-מקראית, יעידו אלה העוסקים בתחומו ולא הדיוטות כמוני. ולכן בחרתי לכבדו בבלוג עונג שבת (שהוא מקוראיו הראשונים) דווקא בספרון קטן ומיוחד במינו, שאותו הוציא לפני שש שנים, ואין כל קשר – לפחות לא ברובד הגלוי – בינו לבין מחקר המקרא, שלימים הפך להיות עולמו המקצועי. כל כך צנוע ספרון זה, עד שאפילו לא נזכר ברשימת ספריו של זקוביץ שמובאת בערכו בוויקיפדיה (בינתיים כבר נוסף).

זהו החיבור ילדוּת בגינת עדן (תש"ה-תשי"א), שראה אור בהוצאת כרמל בשנת תשע"ו (2015), ואינו אלא מקבץ של 101 קטעי זיכרונות, וִינְיֶטוֹת, מילדותו של המחבר. לא גן עדן ממש אלא גינת עדן, לא סתם ילדוּת אלא זיכרונות עד גיל שש... 

לכמה מאיתנו, אלה שכבר הגיעו לרום גיל שבעים – זה היה גילו של זקוביץ בשנה בה כתב את זיכרונותיו – נותרו זיכרונות מגילאים אלה? מרק טוויין אמר (או אולי זה לא היה הוא, אני בעצמי כבר לא זוכר): 'כשהייתי צעיר זכרתי דברים שהיו ודברים שלא היו, ועכשיו שאני זקן – אני זוכר רק דברים שלא היו'... (מירי הירשברג מצאה עבורי את אחד משלושת הציטוטים 'המדויקים' של אמרה זו: When I was younger I could remember anything, whether it had happened or not; but my faculties are decaying now, and soon I shall be so I cannot remember any but the things that never happened). 

'רסיסי זכרונות עתיקים, כמעט מימי התנ"ך'

יאיר חיטט היטב בנבכי זיכרונו ודלה מתוכו קטעים קצרים ומלאי חן, רובם ככולם שתיים עד שלוש פסקאות. בפתח הדבר הוא מודה כי מלידתו ועד גיל שלוש אין הוא זוכר מאומה, אלא רק מה שסיפרו לו הוריו ואחותו המבוגרת, ומה שהשתקף לעיניו מצילומים שהשתמרו באלבום המשפחתי. ולכן, 'אגביל עצמי לזיכרונות ממש, גם אם אלה עברו שינויים פתלתולים, ועוּותו במערבולת הזמן'.

ואף על פי כן – ישאל ההיסטוריון הספקן, המודע לבגידת הזיכרון ולראייה הרפלקטיבית של אנשים מבוגרים – האם היו או לא היו?

הרושם הוא שבאמת היו, למרות שזה בכלל לא משנה. ככלות הכל, לא מדובר כאן בחייהם של אישים דגולים שקבעו גורלות או בשחזור של אירועים היסטוריים שהמחבר היה עֵד להם, אלא בצלילת עומק לזיכרונות תמימים של ילד קטן, ממש קטן. ילד שהגיח לאוויר העולם בסופה של מלחמת העולם השנייה, שאז עוד לא קראו לה 'השואה', גדל בחיפה 'האדומה', שהייתה מאוכלסת בפקידים ואנשי עמל (מטבע העניין, אביו, שעבד בנמל, הוא דמות מרכזית בזיכרונות), והיה ילד טיפוסי לדורו. זה היה דור הילדים הראשונים של המדינה החדשה ('ילדים בסדר גמור', כשם ספרה המצוין של חנה יבלונקה), שחוו את 'תחושת הראשוניות' ואת 'ניחוח העצמאות'.

והילד הזה עדיין זוכר את בובות הסמרטוטים ואת משחקי ילדותו, את הדייסה המתוקה, ספל הקקאו וטעמי הקרמבו ('כושי') והממתקים של אז, את הפחדים בלילה עד שאבא שב הביתה מעמל יומו, את הספרים בבית, את העיתונים שהגיעו הביתה ואת רדיו המנורות הגדול. הוא זוכר את יראת הכבוד לסמלי המדינה החדשה, את ילדי הגן ואת השכנים בבניין הדירות, את סרחון הדגים וריח העופות השחוטים, שאותם הוא מתעב עד היום, את הנסיעות לקרובי משפחה ואת הטיולים ברחובות העיר ובכרמל. זיכרונות מרירים ומתוקים, שבהצטרפם יחד הם משרטטים ילדות תמה ומאושרת, גם אם צר עולמה כעולמו של ילד בן שש.

מתוך הזיכרונות הללו בחרתי כמה קטעים שאהבתי ושאולי יש בכוחם גם להאיר את יאיר זקוביץ המבוגר, חתן פרס ישראל לשנת תשפ"א, שנת השבעים ושלוש לעצמאות ישראל.

לא צריך להגיע לתל אביב... בבית 'דבר' בחיפה (רחוב הנביאים 27), השלט עדיין קיים