זורו עם מסיכה מבריסטול שחור נשען על מכונית 'סוסיתא', שנות השישים |
מאת הָדִי אור ודוד אסף
את השיר 'חג פורים' חיבר לוין קיפניס בשנת 1923 לפי מנגינה עממית מזרח-אירופית חסידית. השיר עם תוויו נדפס לראשונה בקובץ שיריו מַחֲרֹזֶת: זמירות ומשחקים לגן הילדים ולבית הספר, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין, 1923, ומני אז עשרות פעמים. הוא הפך ללהיט אדיר, שהושר, ועדיין מושר, בכל הגנים ובתי הספר, ובעצם בכל בית.
לוין קיפניס, מחרוזת, 1923, עמ' 83-82 (אוסף אליהו הכהן) |
א. כך היינו
היו כמובן הבדלים בתחפושות בין ילדי הכפר לבין ילדי העיר, ילדי המרכז וילדי הפריפריה, ילדים דתיים וילדים חילוניים, בין בני עדות שונות ובני גילאים שונים. אך גם היה להם מכנה משותף: את התחפושות של פעם לא עשו בסין, לא קנו בחנות ולא הזמינו דרך 'אמזון'. אימותינו הזריזות, החרוצות והמסורות הן שתפרו אותן משאריות בדים וסמרטוטים, הדביקו ניירות צבעוניים ובריסטולים, השתמשו בחפצים שממילא היו בבית ורקחו מדמיונן המצאות יצירתיות. רק פריטים בודדים, כאלה שבשום אופן אי אפשר היה להכין בבית, נרכשו בחנויות.
וכשמתבוננים בתחפושות של אז ושל היום, עולות שאלות רבות: ממתי, למשל, התחלנו להתחפש לחיילים, מלחים או שוטרים ומתי מיצינו והפסקנו? והוא הדין בקאובויס חמושים באקדחים ואינדיאנים בצבעי מלחמה ונוצה, קוזקים עם כובעי פרווה והולנדיות עם נעליים מעץ? והיו גם סינים ויפנים (כאילו שידענו להבחין ביניהם, העיקר שהעיניים תהיינה מלוכסנות), ערבים עם כפייה וחרדים עם זקן ופיאות, שופטים ופרופסורים, ליצנים וקוסמים, מלכים ונסיכות (בדגש על המלך אחשוורוש, 'מלכת אסתר' ו'מרדכי היהודי'), אחיות רחמניות ורופאים, דמויות ספרותיות (טרזן, מיקי מאוס, סינדרלה, שלגיה) או היסטוריות (משה דיין עם הרטייה השחורה על העין), בעלי חיים, שחקני קולנוע, זמרים וסלבריטאים של פעם, ועוד ועוד עַד אין גֶּמֶר.
על אילו צרכים או חסכים, תקוות או מצוקות ענו התחפושות הללו? התמונות מעלות היום חיוך נוסטלגי –איך היינו ומה נהיינו, איך נראתה המדינה שלנו ומה נהיה ממנה – אך גם מספרות היסטוריה למי שיודע לקרוא אותה דרך תמונות.
איך מתחילים? נתחיל בתחפושות מראשית שנות השישים של חמישה מקוראיו הנאמנים של הבלוג (ובתוכם שני כותבי רשימה זו). חמישתם ילידי שנה מופלאה אחת – 1956. הנה אנו: אז – לפני שישים שנה, והיום...
הו, תמימות קדושה!
והמלך הזה הוא אני, דוד אסף (אז קרונה) בן הארבע (צפון תל אביב, 1960) |
והאחשוורוש הזה הוא פרופסור אבנר הולצמן בן השלוש וחצי (רמת גן, 1960) |
ד"ר מוטי זעירא חלם כבר אז על זקן של רב (חיפה, ראשית שנות השישים) |
בעל הזנב הוא פרופסור יובל גורן, שכבר אז חפר במדבר (באר שבע, 1961) |
באוסף של הָדי יש מאות צילומים של תחפושות ילדים וילדות, ומתוכם בחרנו כאלה שיכולים להעלות חיוך נוסטלגי על שפתי הקוראים. רוב התחפושות הן משנות החמישים ואילך. ניסינו לארגן את הצילומים על פי סדר הגיוני. לא בטוח שהצלחנו...
נתחיל עם שני צילומים היסטוריים. הראשון צולם בפורים 1928 בגן ילדים ארץ-ישראלי (המקום אינו מזוהה). גננת ו-14 ילדים: שלושה התחפשו לפרפרים, אחות מגן דוד אדום, שני מלכים, שלוש ציפורים ותרנגול, קופסת קק"ל אחת גדולה (הילד שיושב משמאל), שני פרחים ואחד ללא תחפושת ברורה.
וזה כבר צילום עשר שנים מאוחר יותר, 1938. מאחוריו (תרתי משמע) יש סיפור. הוא צולם על מדרגות קולנוע מוגרבי בתל אביב. שימו לב למודעה שמודבקת על הקיר.
על מדרגות קולנוע מוגרבי בתל אביב, 1938 |
זו מודעה לסרט 'פָּרְנֶל' (1937), אשר עתיד היה להגיע 'בקרוב' להקרנה. הסרט, בכיכוכם של קלארק גייבל ומירְנה לוֹי, עסק בביוגרפיה השערורייתית של צ'ארלס סטיוארט פרנל (1891-1846), פטריוט אירי אשר פעל בפרלמנט הבריטי לקידום זכויות האירים ונחשב לאחד ממבשרי עצמאות אירלנד. הצלחתו המדינית הלהיבה את בנימין זאב הרצל, שמיוחסת לו האמרה 'אני אהיה פרנל של היהודים'. אמרה זו מופיעה על המודעה כסוג של קידום מכירות.
הסרט עסק בחייו ובאהבותיו של פרנל, אך למרות הבמאי הטוב והשחקנים הנודעים נכשל הסרט ועד היום הוא נחשב לאחד מחמישים הסרטים הגרועים ביותר שהופקו בהוליווד.
תחפושות בהשראת אל על
קברניט אל על ודיילת, 1957 |
'ריצפז', מהפכה בשטיפת רצפות! |
ההורים של הילד הזה עישנו הרבה חפיסות של סיגריות 'אל על' |
לא טעית, זהו ויטה |
קאובויס
ואיך ידענו להיראות כמו קאובויס אנשי 'המערב הפרוע'? כמובן, מהשערים המצוירים של חוברות ביל קרטר מאת הסופר המהולל א' בלמר, שכולם קראו...
שישים שנה אחר כך היא כבר תחסן אותנו מפני קורונה... |
כולל שפם, כולל נרגילה... |
איזה כיף ללמוד תורה ולסלסל בפיאות |
אולי בהשפעת יול ברינר ששיחק את רעמסס בסרט 'עשרת הדיברות' (1956)? |
בפורים מותר לילדים לעשן !
השבמחקאצלנו בבית לא עישנו. באחד מימי פורים, באמצע שנות ה-60, ישבנו כמה חברים ועישנו סיגריה (מי חשב אז שאפשר לעשן גם דברים אחרים ? ... בשר, למשל).
מכל ההורים - בדיוק עבר שם אבא שלי. אמר לי - אתה רוצה לעשן ? על חשבונך ועל חשבון הבריאות שלך.
כל הכיף של "לעשן בלי שההורים ידעו" - נעלם. מותר לי !
מאז אינני מעשן.
חג שמח
אני לא התחלתי לעשן מסיבה אחרת, פשוט לא היה לי כסף לקנות סיגריות. בחישוב מהיר עולה שמימנתי כחצי דירה מהכסף שלא הוצאתי על סיגריות...
מחקאכן נודע הדבר !
השבמחקדוד אסף , כפי שהוא מעיד על עצמו , הוא "צפוני" מצוי !
האם נגמר לך הדיו או הטונר, עד שלא יכולת להוסיף עוד מילה, ולו בשביל החרוז???
מחק... "מצוי" ורצוי! ☺️
מקסים ומעורר זכרונות...
השבמחקברשימה עמדתם על כך שמבין תחפושות החיילים, הנפוצות ביותר היו של מלחים, ותהיתם מדוע. לדעתי הדבר נעוץ, בין היתר, באופנה של צילום ילדים בבגדי מלחים, שהייתה נפוצה באירופה ובארה"ב במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. ראשיתה של אופנה זו בתצלומים של ילדי בתי המלוכה של אירופה בלבוש מלחים: כבר ב-1847 הופצה תמונה כזו של מלך בריטניה לעתיד אדוארד השביעי. גם תצלומיהם של הצאריביצ'ים לבית רומנוב בלבוש מלחים התפרסמו מאוד. הנסיכים שימשו מודל לחיקוי והאופנה התפשטה בעולם, ומן הסתם חילחלה גם לרפרטואר התחפושות היהודי, ובהמשך הישראלי.
פורים שמח!
תיקון קטן: תמונתו של אדוארד השביעי הילד,שהשיקה את אופנת הילדים בלבוש מלחים, הוצגה ב-1846, והייתה ציור דיוקן, ולא תצלום. ראו בקישור הבא:
מחקhttps://www.rct.uk/collection/themes/trails/royal-travel/king-edward-vii-1841-1910-when-albert-edward-prince-of-wales
ממוגרבי אני זוכר את הגג שהיה נפתח בקיץ
השבמחקתחפושות של חיילים היו נפוצות בילדותי במחצית הראשוני של שנות הארבעים כחיקוי לשלל היחידות הבריטיות שחנו בארץ באותן השנים .
השבמחקאני התחפשתי (בנעורי) לקוגלאגר ועליו היה כתוב "אם זה פורים אני קוגלאגר"
השבמחקהרעיון לא היה לגמרי שלי, אחת הבנות בכיתה (שלי בקיבוץ) התחפשה לצנצנת ממרח אנשובי TEA TIME וכתבה "אם זה פורים אני צנצנת"
התחפושת הילדה שאינה מזוהה היא "הונגריה". גם אחותי בגילה התחפשה כך. נו מהיכן הורי? פורים עליז ושמח. אגב, פורים הוא לא בעיקר חגם של ילדים, גם מבוגרים יכולים ללמוד ממנו דבר או יותר. פורים ירושלמי שמח ועליז-עד כמה שאפשר
השבמחקומי אני?
השבמחקThe costume looks like a folk costume from Italy – it is similar to the costume worn by dancers of the folk dance Tarantella – a dance which is reputed to be as crazy as a person stung by a Tarantella spider.
Hadas Parag from New Jersey, USA