אהבת הדסה: שיר לכת טורקי שהפך לשיר קודש יהודי

בנות להקת המחול 'ענבל', יוני 1956 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

מחוות ידידות לפרופסור ירון צור עם צאת ספר ההוקרה לכבודו

(אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון בן-גוריון לחקר הציונות וישראל)

* * *

א. מתימן לישראל: 'כי אֶשְׁמְרָה שבת' ו'אהבת הדסה'

שני שירי זמר אהובים ומוכרים חולקים לחן משותף. שניהם מזוהים בציבור עם המסורת הפיוטית של יהודי תימן: 'כי אֶשְׁמְרָה שבת' מאת רבי אברהם אבן עזרא ו'אהבת הדסה' של רבי שלום שבזי.

הבה ניזכר בהם.

הפיוט 'כי אשמרה שבת' עוסק בצורה מחורזת בכמה מהלכות שבת, ולפיכך מה נאה לו ומה יאה לו שישירוהו באחת משלוש הסעודות. ואכן, מזמור זה מושר כמעט בכל עדות ישראל במגוון לחנים ונוסחים. יש השרים אותו בליל שבת, ויש השרים אותו כחלק מזמירות הסעודה השנייה של יום השבת. מחבר הפיוט הוא המשורר ופרשן המקרא אברהם אבן עזרא, שחי במאה ה-12 (השם 'אברהם' רשום באקרוסטיכון בראשי הבתים). 

הזמנה לפיוט

לפיוט יש לחנים רבים וביצועים רבים, והנה אחד האהובים שבהם בפי ג'ו עמר:

 

אברהם אבן עזרא נולד בטוּדלה שבספרד והסתובב בכל העולם היהודי בן זמנו, אבל לתימן הוא לא הגיע. ובכל זאת, שיר זה – כמו שירים אחרים של משוררים בני 'תור הזהב' בספרד – נמצא ב'תִּכְּלַאל', הסידור והמחזור של יהודי תימן, ולכן הוא נפוץ מאז ועד היום גם בקרבם.

'אהבת הדסה', שכתב הפייטן בן המאה ה-17 שלום שבזי, גדול משוררי תימן, הוא שיר חתונה אלגורי, שמדבר על אהבה בין הקב"ה לעמו ישראל ועל כיסופי הגאולה של הפייטן, השרוי 'בתוך גולה', לעלות ולהתחבר אל 'תוך שערי ציון'. מי היא 'הדסה'? יש אומרים השכינה בכבודה ובעצמה, יש אומרים הגאולה, שמסומלת בשמה העברי של אסתר המלכה ('ויהי אֹמֵן את הדסה היא אסתר' – אסתר, ב 7), ויש המשערים כי אולי זו פשוט אשה בת זמנו של המשורר ושמה הדסה...

ויקיטקסט

לשיר זה יש כמה מנגינות, לפחות שתיים 'תימניות', ואחת מהן נדפסה כבר בשנת 1922 בספרו של אברהם צבי אידלסון, צלילי הארץ: שירי אהבה ושירי עם (ברלין תרפ"ב, עמ' 41), שציין כי מדובר בלחן עממי-תימני. אך הלחן שרשם אידלסון אינו הלחן הנפוץ והמוכר, זה שמנגינתו זהה לגמרי ל'כי אשמרה שבת', ושבו אנו מבקשים להתמקד כאן. 

הנה הוא בפי 'חבורת שירו שיר' והסולנית הדסה סיגלוב (הקלטה מ-1962):

 

האם מדובר בלחן תימני? דומה שכולם מסכימים שכן הוא הדבר. 

הנה למשל מה שרשם על לחן זה חוקר הזמר העברי מאיר נוי בכרטסת 'ארכיון הזמר העברי':

הלחן המוכר של 'אהבת הדסה' בכרטסת מאיר נוי, עמ' 821

למנגינה 'עממית-תימנית' זו גם יצרה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן בשנת 1953 ריקוד עם שזכה להצלחה רבה. הנה הקלטה של להקת הפולקלור של האוניברסיטה העברית (כן, היה משהו כזה!) מרקדת בצרפת בשנת 1960:

 

הלחן הזה זכה לפרסום נוסף ב-1956, לאחר שהכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי שילבה אותו בתכנית 'תוך שערי ציון' (ציטוט מתוך השיר) של להקת 'ענבל' (שנה אחר כך, ב-1957, שילב המלחין מרדכי סתר ביצירתו המונומנטלית 'תיקון חצות', שהוגדרה 'רפסודיה על נושאים תימנים', לחן תימני שונה של השיר; אפשר להאזין לו כאן). מני אז ועד היום השיר הוקלט פעמים רבות על ידי זמרים וזמרות, יחידים וחבורות. 

אך מתי הושר 'אהבת הדסה' בלחן זה בפעם הראשונה? האם הובא הניגון מתימן עם העולים הראשונים שהגיעו ארצה בשנת 1881 בעלייה המכונה אעלה בתמר (תרמ"ב), ואולי ב-1950-1949 במבצע 'על כנפי נשרים' (הקרוי גם 'מרבד הקסמים'), או שמא בכלל לא הובא מתימן אלא נלמד והושר רק בארץ? 

כפי שנראה בהמשך, קשה לענות על שאלה זו, הגם שאנו יודעים בוודאות שאין מדובר כלל בלחן יהודי או תימני.

ב. שיר התימניות

בין כך ובין כך, המנגינה המשותפת של 'אהבת הדסה' ו'כי אשמרה שבת' זוהתה כבר בשנות השלושים עם תימנים, עד שנתן אלתרמן כתב על בסיסה את 'שיר התימניות', עבור התוכנית 'הכל בסדר', שהעלה תיאטרון 'המטאטא' בדצמבר 1934. העיבוד המוזיקלי היה של משה וילנסקי, ומשונה ככל שזה יישמע, זהו כנראה התיעוד הראשון של מנגינה זו. הווי אומר: אלתרמן וּוילנסקי שמעוה בארץ ישראל זמן לא רב קודם לכן (וילנסקי עלה לארץ בשנת 1932, והוא בסך הכל בן 22, ומיד החל לעבוד ב'המטאטא' כפסנתרן ומלחין הבית).

כרזת 'המטאטא' לתכנית בה הושר 'שיר התימניות' (דף הפייסבוק של תאטרון המטאטא)

שלוש התימניות הגדולות של הזמר העברי בשנות השלושים והארבעים היו ברכה צפירה, אסתר גמליאלית ושושנה דמארי, אך צפירה, שאמנם שיחקה בתיאטרון 'הקומקום', הופיעה בעיקר עם מי שיהיה בעלה הראשון, המלחין נחום נרדי; גמליאלית הגיעה ל'המטאטא' רק ב-1937, ואילו דמארי (ילידת 1923) הייתה אז צעירה מדי וטרם עלתה על הבמה. את 'שיר התימניות', שמתאר פועלות ניקיון תימניות העובדות בבית עיריית תל אביב, הפקידו אפוא בידי עלינה סטרניצקה ויהודית פרקל. כמו אלתרמן וּוילנסקי, שנולדו שניהם בוורשה, גם שתי השחקניות היו ילידות פולין, ולכל היותר יכולות היו להיחשב 'תימניות של כבוד'.

שחקניות 'המטאטא' סטרניצקה ופרקל בתפקיד התימניות שוטפות הרצפות בבית העירייה
(אליהו הכהן, בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב, דביר, 1985, עמ' 101-100)

בין כך ובין כך, 'הסמרטוט הוא תימני', כתב אלתרמן, 'והבוץ שִׁכְּנוֹזִי!'...

'שיר התימניות' בתכניית 'הכל בסדר' של תיאטרון המטאטא, 1934 (אוסף אליהו הכהן)

הנה 'שיר התימניות', או 'אש בוערת בעיני' (על פי המילים הראשונות), בפי שלוש מנקות מאוחרות יותר, חנה לסלאו, דבורה דותן וסנדרה שדה (אף לא אחת מהן תימנייה), מתוך הפקת הטלוויזיה 'זמר מפוחית: פזמוני נתן אלתרמן' (1978). כפי שהעיר אליהו הכהן (בכל זאת יש בה משהו, עמ' 101) מבחינה מוזיקולוגית יש לשיר שלושה חלקים: הראשון מנגינת 'אהבת הדסה', השני לחן מקורי של וילנסקי, והשלישי עיבוד למנגינות תימניות.

לא ניכנס כאן לנושא הרחב מני-ים של דימויי התימנים ודימויי המוזיקה התימנית בעשרות רבות של שירי זמר עבריים. סוגיה זו נדונה בשורה ארוכה של מחקרים וספרים ונזכיר כאן שניים:

• דן אלמגור, שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי, עמותת 'אעלה בתמר' ועיריית רחובות, תשס"ט (2008)
• עטרה איזקסון, 'השירים ה"תימניים" של וילנסקי: האומנם תימניים?', קתדרה, 145 (תשע"ג), עמ' 146-121

השירים הללו – סיכמה המוזיקולוגית עטרה איזקסון – שכעשרים מהם חיבר אלתרמן והלחין וילנסקי, נחשבו תימניים רק 'בגלל הטקסט שלהם, המתאר את יהודי תימן, דמויותיהם הצבעוניות, שפתם, דימויים שכיחים בעולם האמונה שלהם וכיוצא באלה, ובמיוחד בגלל הזמרות התימניות שביצעו אותם. אך ללחניהם, להרמוניה שלהם ולשאר מאפייניהם המוזיקליים אין כמעט משותף עם מאפייני השיר המקורי התימני' (עמ' 142).

ג. מארש סבסטופול 

מי היה מעלה על דעתו שמנגינה זו, שכבר כמה דורות כולנו בטוחים כי היא יהודית ותימנית, עממית ועתיקה, אינה אלא לחן של שיר לכת טורקי מאמצע המאה ה-19– Sivastopol Marşı (מארש סבסטופול)?!

שיר זה הולחן בשנת 1855, בימי מלחמת קרים (1856-1853), על ידי המלחין הטורקי ריפעת ביי (Sermüezzin Rifat Bey), שחי באיסטנבול בשנים 1888-1820.

ריפעת ביי (islamansiklopedisi)

הנה מארש סבסטופול:

וכאן בביצוע אישי יותר של זמר העם הטורקי-כורדי אחמט קאיה (Ahmet Kaya):

זהו מארש אֵבֶל, שמספר על הימאים של ספינות הקרב הטורקיות שמצאו את מותם מול חופי עיר הנמל הרוסית סבסטופול בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית ובנות בריתה לבין האימפריה הרוסית. סבסטופול עמדה אז 11 חודשים (אוקטובר 1854 עד ספטמבר 1855) מול מצור שהטילו עליה צבאות טורקיה, צרפת, אנגליה וסרדיניה, עד שלבסוף נכבשה.

בשנת 1905, במלאת חמישים שנה להסרת המצור על סבסטופול, נבנתה מול חופיה אנדרטה מרשימה. אנדרטה זו מנציחה את הספינות הרבות של צי הים השחור הרוסי, שהוטבעו בכוונה בידי מלחיהן, הן כדי לחסום את הגישה לנמל ולעיר הן כדי לנצל את התותחים הרבים שהיו עליהן. 

האנדרטה, שעומדת על עמדה עד היום, שרדה את מהפכת אוקטובר 1917, את המצור הגרמני וכיבוש העיר בימי מלחמת העולם השנייה, את השחרור על ידי הצבא האדום ואת כיבושה מחדש של קרים האוקראינית בידי רוסיה בשנת 2014. היא הפכה להיות סמלה הבלתי מעורער של העיר.

האנדרטה לספינות הטבועות בסבסטופול (ויקיפדיה)

את תשומת לבי לקשר המפתיע שבין המקור הטורקי לבין השירים 'התימניים' שלנו הפנה גלעד גבריהו, וכשהתחלתי לרחרח מסביב התברר לי כי המוזיקולוג ד"ר יוסי גולדנברג עמד על כך כבר בשנת 2017 ואת ממצאיו הביא באתר 'זמרשת'. ברשותו אני מעתיק את דבריו משם:  

מאמר מאת פרופ' אדווין סרוסי על הלחן של השיר בלדינו (מאמר שבאמצעותו זוהה מקור הלחן של "איויתיך") מפנה למאמר על מוזיקה טורקית באנציקלופדיה צרפתית למוזיקה משנת 1922. כל האנציקלופדיה זמינה באופן מקוון (במהדורת 1930). זו אנציקלופדיה מקיפה מאוד שעוסקת גם במוזיקה מערבית. בכרך החמישי יש מאמרים מקיפים על מוזיקה חוץ-מערבית, והמאמר על מוזיקה טורקית לבדו מתפרש על כ-80 עמודים. עברתי על כל הדוגמאות המוזיקליות המובאות שם, והנה נתקלתי ב"שיר היסטורי: שיר הימאים הטורקים לפני סבסטופול" משנת 1855 (בעת המצור שערכו יחד עם הצרפתים במלחמת קרים). זה ממש הלחן המוכר לנו בעברית, למעט החזרות (ראו תווים של השיר המקורי והאזינו להקלטת נוסח הלחן המקורי). יטקה ביי, כותב המאמר, רשם את הלחן בתווים כשהשיר היה כבר כבן 70 שנה.

תחילה סברתי שהשיר הטורקי המקורי נשכח כנראה ולא איתרתי אותו בהקלטה או בכל מקור אחר מלבד האנציקלופדיה הצרפתית. ואולם עדיאל בן שלום שלח לי קישור לביצוע בטורקית של (מקהלת ו)תזמורת הצבא העותומאני (טרם הוברר ממתי ההקלטה). מתברר שהנוסח המזומר קרוב לנוסח שהתקבל בעברית אף יותר מהנוסח בתווים. ביצועים חדשים בטורקית: אחמט קאיה (Ahmet Kaya), יאטאר גמילר (Yatar Gemiler).

תלמידי אלון תן-עמי, בעצמו בן למשפחה תימנית, שגדל על ניגונים אלה, מצא כי 'מארש סבסטופול' היה פופולרי בקרב החיילים העות'מאנים שנשלחו לדכא מרד בתימן בשנת 1872 וכבשו את עיר הבירה צנעא. צבא עות'מאני שהה בתימן גם בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, וייתכן שכך התגלגל הלחן גם ליהודי תימן שהביאוהו עמם לארץ. 

אין הכרח לקבל השערה זו, שכן באותה מידה ייתכן שהמנגינה הושרה גם בפי חיילים ואנשי שלטון עות'מאנים שהיו בארץ ישראל עד כיבושה על ידי הבריטים ב-1917. ואומנם, המוזיקולוג אבנר בהט טען, כי 'קבוצת בני תימן (מקרית אונו) שאותם הקלטנו כה רבות (אני ורעייתי נעמי בהט רצון) אכן שרים גם את הלחן הזה, אך הם אמרו לי בפירוש כי למדו אותו כאן בארץ ולא הביאוהו מתימן. מישהו אמר פעם שהוא ממוצא טורקי' (זמרשת).

במחנה מעבר של הג'וינט בעדן לקראת העלייה ארצה, 1949 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

דרך הרוח מי ידע? 

בין כך ובין כך למדנו שוב כי אין 'לחן עממי' שנוצר מעצמו ואין לו אבא או אמא. חשיפתם כרוכה בעמל מחקרי, אך לא פעם היא פרי של מזל או של צירוף מקרים. המסקנה החשובה שעולה מכל זה היא שגם לחנים שנחשבים 'עתיקים' או 'קדושים מרחם', לא ירדו למשה מהר סיני ועשויים להתברר כמאוחרים יחסית ואף ככאלה שמקורם נוכרי.