ארצה עלינו: סיפור עלייתה של משפחת טשרנוביץ (ב)

מאת רמה זוטא

החלק הראשון פורסם כאן

ז. חזרה למוסקווה

מוסקווה חזרה להיות מרכז תוסס של סופרים, אנשי תרבות ועסקנים יהודים חשובים. באביב 1917 התכנסה בה ועידת היסוד של הסתדרות 'תרבות', שלזכותה נזקף השינוי העצום שהתחולל בחינוך היהודי והציוני במזרח אירופה, בעיקר בפולין, שדִגלו היה 'עברית בעברית'. הנדבן א"י שטיבל הקים במוסקווה הוצאת ספרים חדשה הנושאת את שמו ('שטיבל'), ושאף לייסד ירחון עברי חדש ומפעל תרגומים מן הקלאסיקה היוונית. הוא הצליח להשיג רישיונות ישיבה בעיר לקבוצה גדולה של סופרים, הוגי דעות ומתרגמים, בראשם דוד פרישמן, שערך את הכרך הראשון של התקופה, שהיה לכתב העת החשוב של הספרות העברית באותו עשור. 

רבים מאנשי התרבות הללו היו מבאי הבית של משפחתנו עוד בימי ורשה ווילנה, ושוב נמלא הבית בוויכוחים עד חצות הליל בנושאי ספרות וציונות וארץ ישראל. כיד ימינו של זלטופולסקי, סייע אז שמואל ללידה המוקדמת של תיאטרון 'הבימה'. נחום צמח, מהוגי הרעיון, פנה לבעלי הון יהודים על מנת שיגייסו סכום נכבד למימון תיאטרון עברי, שעל בימתו היה אמור לעלות בהופעת הבכורה המחזה 'הדיבוק' של אנ-סקי. זלטופולסקי היה מוכן לקנות את המחזה ממחברו, אך אנ-סקי התנה זאת בכך שח"נ ביאליק, שישב אז באודסה, הוא שיתרגמו לעברית (אנ-סקי עצמו תרגם אותו מרוסית ליידיש). שמואל הריץ אפוא מכתב לביאליק בשם זלטופולסקי:

אני מבקש אותך עד מאד, שתמלא את רצונו של אנ-סקי ותתרגם את המחזה החדש שלו, שבו תתחיל 'הבימה' המתייסדת את עבודתה. ראוי ונחוץ הוא, שהמחזה הראשון, שיעלה על הבמה העברית, יהיה למופת לא רק על פי תכנו, שכבר נתקבל על ידי התיאטרון הרוסי היותר אמנותי, כי אם גם על פי סגנונו. ואם המתרגם יהיה ראש בעלי הסגנון בדורנו – תוכל 'הבימה' להביא בזה ברכה לקהל הרואים והשומעים (דניה עמיחי-מיכלין, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, מוסד ביאליק, 2000, עמ' 48).

לאחר הפצרות נענה ביאליק; התרגום התפרסם בעיתונות היהודית לאחר שהוכנסו בו כמה מתיקוני הצנזורה הצארית. 'הדיבוק' הפך כידוע להצלחה מסחררת בעולם התיאטרון. 

כעבור חודשים אחדים התבשר סבנו על ייסוד עיתון עברי, תחילה שבועון ולאחר מכן יומון, שייקרא העם, והוזמן לשמש אחד מעורכיו, לצד בן-ציון כ"ץ, משה גליקסון ומשה קליינמן. היה זה העיתון העברי היומי היחיד ברחבי האימפריה הרוסית (עיתון הצפירה נשאר בפולין, בשטח הכיבוש הגרמני), וייעודו היה לשקף את התסיסה הציונית הגדולה שפיעמה בלב יהודי רוסיה עם תחילת מהפכת 1917, סילוק הצאר ועוד מעט קט – הצהרת בלפור. אמנם פטרוגרד המהפכנית הייתה רחוקה, אך גם במוסקווה התנופפו דגלי המהפכה בכל קרן רחוב ואין סוף ויכוחים הסעירו את דעת הקהל: מי לצד קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר, ראש הממשלה ושר המלחמה, מי לצד לנין והבולשביקים.

הגיליון הראשון של 'העם', מוסקווה, א' בכסלו תרע"ז

בתקופה פריחה תרבותית קצרה זו שבין המהפכות פתח יצחק אלתרמן את גן הילדים העברי שלו, שזכה לחסותה של אגודת 'חובבי שפת עבר' בראשות שושנה פרסיץ, בתו של זלטופולסקי. בתצלום ששמרה ימימה מאותם ימים נראית פרסיץ ליד הרב יעקב מזא"ה והגננת ברכה שוויגר; המחנך אלתרמן יושב בשיכול רגליים לפני התלמידים ובהם בנו, נתן ואחותו הפעוטה לאה, וגם ימימה. 

אלה תולדות, עמ' 179

בשלב השני נוספו על גן הילדים גם כיתות ראשונות של בית ספר יסודי. המסגרת החינוכית הזו גם שימשה סמינר לגננות (אחת הבוגרות הייתה חנה רובינא). יעקב (בן 11) וימימה (בת שמונה) עוד הספיקו לפקוד מסגרת עברית זו ולחגוג בה את הצהרת בלפור, בטרם ישים השלטון הסובייטי החדש קץ לחגיגות ציוניות. חגיגות פורים וחנוכה בגני הילדים העבריים של אלתרמן ושל יחיאל היילפרין התפרסמו בכל רחבי מזרח אירופה הציונית. ימימה רשמה ביומנה: 'אני זוכרת כשלמדתי בגן היינו אנחנו הילדים הולכים ושרים: הדליקו נרות, הדליקו נרות... לכבוד המכבים' (יומנים, עמ' 21).

ובריאיון בשנת 1972 הוסיפה:

זכורים לי ימי חורף ושלג וקור גדול. היו מביאים אותנו לגן, מכורבלים בבגדים רבים ... אני נזכרת במסיבת חנוכה. רקדנו ושרנו את השיר 'הוי ארץ מולדת, את ארץ נחמדת...' בקהל היו בונדאים אחדים. כל המסיבה נערכה, כמובן, בעברית. למראה ריקודינו, אמר אז מישהו מן הבונדאים: 'אוי ואבוי לאידיש, אם העברית כבר מתחילה לדבר ברגליים...' (מנחם דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל אביב 1991, עמ' 189). 

ימי 'האביב הרוסי' לא ארכו: פרצה מהפכת אוקטובר, הקומוניסטים תפסו את השלטון ובמחוזות הספר של רוסיה השתוללה מלחמת אזרחים. צבאות הגרמנים התקדמו מזרחה, אוקראינה הכריזה על עצמאותה, צבא דניקין איים מדרום ובצמרת השלטון התגברה השפעת ה'ייבסקציה' האנטי-ציונית, שהתנגדה לכל ניצוץ של עבריות. העם נסגר והפעילות הספרותית נאלמה דום. הרחובות התרוקנו לפתע ואנרכיה ורעב היו מנת חלקם של תושבי מוסקווה. בה בעת החריפה מחלתה של בלה, תולדה של שנות הקור בסיביר. 

ח. פיצול: קייב-ילטה-מוסקווה

לאחר לבטים רבים התפצלה המשפחה: שמואל עבר לקייב, בירת אוקראינה העצמאית, שבה עדיין התנהלו חיי ציבור יהודיים, והצטרף שם למערכת עיתון ביידיש; בלה, בלוויית בתה ימימה, יצאה ליָלְטָה שבקרים, בתקווה ששמש הדרום תיטיב עמה; יעקב (בן 12) ואלכס (בן חמש) נשארו בינתיים במוסקווה בפיקוח סבתם טרוטת העיניים והדודה הצעירה אסתר (פלדמן), שהפכה בינתיים לקומוניסטית פעילה. באחד הכנסים הקומוניסטיים שבהם השתתפה תפגוש אסתר את בן-זוגה לעתיד, יוסף ברגר-ברזילי, לימים מייסד המפלגה הפלשתינאית הקומוניסטית (פק"פ) בארץ ישראל, אך פרשה זו דורשת רשימה נפרדת.

לא עבר זמן רב ומלחמת האזרחים פשטה גם לאוקראינה. במשך שנה אחת התחלף המשטר ארבע-חמש פעמים וכל שליט טבח ביריביו והתעלל באוכלוסייה. הייתה זו 'השואה שקדמה לשואה', איומה ונוראה עשרות מונים מן הפרעות בקישינב (1903) שביאליק הנציח ב'על השחיטה'. גדודיו של הלאומן האוקראיני סימון פטליוּרה, חיילים פולנים וגרמנים שהצטרפו לאוקראינים, חיילי 'הצבא הלבן' של דניקין, חיילי 'הצבא האדום' והאוכלוסייה המקומית שהתנגדה לבולשביקים – את כל הערב-רב הזה איחדה השנאה ליהודים. ב'שואה הקטנה' נרצחו כ-200,000 יהודים, אלפי נשים נאנסו ומיליונים מתו ממגפות ומרעב. עיירות שלמות נבזזו ונשרפו, וארגוני סיוע בינלאומיים אספו מאות אלפי יתומים יהודים. 

ואילו במוסקווה האכילה הדודה אסתר את הילדים במנת הקִצְבָּה שקיבלה ממקום עבודתה וזו הצטרפה לדייסת הדוחן השחורה שבישלה 'באָבע'. הלימודים בבתי הספר דעכו והלכו וספרי לימוד לא היו בנמצא. שמש הדרום בילטה שבקרים הוסיפה לאופטימיות של בלה, שהמשיכה לומר כי אין לנו שום תקווה בארץ מוכת פרעות זו זולת ארץ ישראל. לאחר חודשי בטלה במוסקווה הודיע סבא שמואל לבני המשפחה מקייב, כי התחדשה התנועה מרוסיה לאוקראינה ובלה וימימה עושות גם הן את דרכן לקייב. אך איך מגיעים לאוקראינה שהיו בה מחסומים צבאיים על כל צעד ושעל?  

התחילה דודתי מתרוצצת ממשרד למשרד להשיג את הניירות הדרושים. סתם נסיעה לא הייתה בגדר האפשר בימים ההם: לא נסע אדם אלא אם היה כתב שליחות רשמי ('קומאנדירוֹבקה') בידו ... הפעילה דודתי את קשריה ויום אחד הופיעה ... ובידה כתבי השליחות: לעצמה כנציגת המנגנון המפלגתי, לסבתי לתפקיד של הפצת השכלה בכפרי אוקראינה, ולי עצמי לקניית מכשירים חקלאיים בדרום. לא היה דבר מגוחך מזה, אך חיילי הגווארדיה האדומה רובם לא ידעו קרוא-וכתוב ואנחנו סמכנו על החותמת האדומה שתוציאנו מן המיצר (צור, שחרית, עמ' 29). 

בסוף שנת 1919 התאחדו פלגי המשפחה שוב בקייב. מאותם ימים יש בידינו עדות מפורטת ממקור ראשון: יומניה של ימימה, שנמצאו לאחר מותה טמונים במגירותיה. קורות המשפחה מתוארים בהם בפרטי-פרטים, בכתב יד ובכתיב חסר שבחסר, והם שמורים כיום בארכיון 'גנזים'.  

ט. קייב

וכך נפתח יומנה של ימימה בת העשר, ביום 8 בנובמבר 1919:

עכשיו כל כך יורים עד שנדמה שעוד מעט ויישברו החלונות. חושבים בעיר שבקרוב ייכנסו הבולשביקים. כולם שבים לביתם, רק אבא עוד לא שב. כולנו מחכים בקוצר רוח. אצלנו יש הכל בבית גם קמח וגם עצים ... בשעה שהיו הפרעות הרגשתי שאני יהודיה ואז התגאיתי במילה יהודיה ... בעיר נפוצה השמועה שהבולשביקים צריכים להיכנס. לי אחת היא מי שיהיו כאן, רק שיהיה לנו ליהודים טוב. אבל אני בטוחה שפה בגולה לא תחדלנה הפרעות, רק בארץ ישראל יוטב לנו. אבל מי יודע מתי נוכל לבוא לשם? (יומנים, עמ' 19). 

בעיני הילדים הייתה ארץ ישראל כלילת שלמות. בספרי התמונות שהיו בבית נראו תלמידי הגימנסיה העברית שטים על הירדן, בתים לבנים זעירים בתל אביב הנבנית, ומעדר על שכמם של הביל"ויים בגדרה. את הכמיהה לארץ הגבירו הידיעות על כניסת האנגלים לארץ ועל העלייה המתחדשת, על גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור. 

בקייב לעומת זאת שרר גיהינום ממש. סכנת מוות לעובר ברחוב, מחסור עד כדי רעב וחוסר אונים. חנויות נסגרו, ויעקב מנסה למכור, בשוק איכרים אקראי, מפה, סדין או מכנסיים שראו ימים טובים יותר, ותמורתם מביא הביתה חצי שק קמח או שק תפוחי אדמה. החשמל נדלק ונפסק חליפות, צינורות המים קפאו, והנער הצעיר שאב מים בדלי מן הדנייפר הקפוא ואלה הופשרו בבית על התנור המוסק בעצים. ליד התנור למדו הילדים פרקי תנ"ך, היסטוריה או חיבור בעברית, מפי סטודנטים צעירים, שבתמורה קיבלו זוג נעליים ישנות או חצי ליטרת סוכר. ביומנה מתלוננת ימימה כי אין לה ספרים בעברית והיא קוראת את פושקין, לרמונטוב וגוגול.  

עם בוא האביב והפשרת השלגים נפתחו כמה ממוסדות החינוך העברי ודומה היה כי החיים מתחילים לחזור למסלולם. ימימה מספרת ל'יומני החביב' על חג הפורים ואפילו על 'אוזני המן חמים וטובים' וקבלת משלוח מנות. והנה ב-6 במאי 1920 היא כותבת: 'הקיץ התחיל ברע. לפתע פתאום נודע שהבולשביקים עוזבים את העיר ויבואו במקומם הפולנים ... שהם פורעים פרעות ... את הכסף של הבולשביקים לא חפצו לקחת בשוק ושום דבר לא היה אפשרי להשיג (יומנים, עמ' 24).

באותה עת הזדמנו לשמואל טשרנוביץ ולבכורו כמה שבועות של פנקסנות בטחנת קמח בכפר קטן שלא נכבש. עם שובם לקייב האיצה בלה, חרף מחלתה הקשה, בבני המשפחה לצאת לארץ ישראל דרך פולין, יהיה המחיר אשר יהיה. מפה לאוזן עברו ידיעות כי משפחות וקבוצות נוספות החליטו לעשות את דרכן לעבר הגבול, ואכן לבית הגיעה קבוצת חלוצים חסונים מחוות הכשרה ציונית בייקטרינבורג. לימים יצטרפו בארץ כמה מחברי הקבוצה הזו ל'גדוד העבודה', ועם פילוגו חזרו מקצתם לברית המועצות.

י. רוּזִ'ין: אל עבר הגבול הפולני

החלוצים סיפרו כי בעיירה רוז'ין (פלך קייב) – עיירה קטנה שהתפרסמה בשושלת החסידית שנתהוותה בה בראשית המאה ה-19 – ניתן לקבל מהסובייט המקומי, תמורת שוחד, תעודות המעידות שנושאיהן הם פליטים החוזרים לביתם באחת העיירות שבוולין. נהגתה תוכנית חשאית ולפיה תגיע כל משפחה לבדה לרוז'ין, תשכור עגלות, והעגלונים, שישוחדו בנדיבות, יובילו את כולם לגבול; שם ודאי יימצאו יהודים טובים שיסייעו להם לחצות את הגבול בגניבה. הדודה אסתר (פלדמן), שליוותה את בני המשפחה עד רוז'ין, נשארה בינתיים בברית המועצות.

וכך, בעזרת שטרות כסף מימי הצאר, שנשלפו ממקומות מחבוא בבטנות המעילים, הצליחו החלוצים להשיג מסמכים מזויפים לבני משפחתנו. גם מנהל תחנת הרכבת קיבל את שלו. בבית הואצו ההכנות לדרך, בלה הכריזה שהיא בריאה ו'באָבע' ארזה והתירה, התירה וארזה. שנים רבות עוד היו מדקלמים הורינו במקהלה את דבריה במהלך הנדודים, כי היא שומרת על שלושה דברים: דער ייִנגל [הילד, אלכס], דער גלעקל [הפעמון, שיצלצל כשהיא מתקרבת] אונד די רעדע פּושקע [ועל הקופסה האדומה, ובה דברי מאפה]. כחודש ימים נמשכו ההכנות ברוז'ין עצמה, כשהחלוצים התמנו לשמש חיל המשמר של השיירה. באחד הלילות הגיעה עגלה מרופדת בחבילות קש ובני המשפחה, עטופים במעילים כבדים ובמטפחות צמר, עלו עליה עם כל הכבודה. העגלון הניף את שוטו הארוך –

נעו האופנים והעגלה החליקה על פני השלג המלבין בחשכה לעבר היער, מקום המפגש לשיירה כולה. נסתתרו העגלות בין עצי האורן ... בלחישה ניתנו הפקודות האחרונות ... אמא נשמה בכבדות כשהכפור חודר לריאותיה. 'בשעה טובה', אמרה (צור, שחרית, עמ' 39-38). 

תחילה נראה המסע כהרפתקה קלה אולם סופו לא נראה באופק. השיירה בת 23 העגלות התנהלה בדרכים עקלקלות כדי להימנע ממגע עם שוטרים או חיילים. לילה בכפר נידח אחד, ולילה אחר במשנהו, ואוכל של ממש לא בא לפיהם. ככל שהתקרבה השיירה לגבול פולין צצו עוד ועוד מחסומים וחיילים בודקי תעודות: 'וככה היה בכל כפר: היו מעמידים אותנו ואוסרים, ואנחנו היינו משלמים כסף ואז היו מתירים לנסוע' (יומנים, עמ' 31). על גשרי הנהר הקרובים לגבול ניצבו חיילי משמר שאותם לא ניתן היה לשחד, ובלית ברירה סטתה השיירה מדרכה ועברה מעל הנהר הקפוא. הגברים צעדו אחרי העגלות כדי להקל על משקלן, ולפתע –

קול יריות פלח את אוויר הלילה ... אחזה בהלה את האיכרים ... מיד קפצו על דוכניהם והצליפו בשוטיהם ... נבקע מכסהו הלבן [של הנהר] ומים שחורים בצבצו ועלו על פני השטח. ועוד הנשים והילדים יושבים מרעידים על גבי חבילותיהם ומחכים בכל רגע שיבלעום המים, על עגלותיהם וסוסיהם ... בין כה וכה נמלטנו מן הסכנה ... ועם שחר הגיעה השיירה בשלום לכפר הקטן שנועד לשמש בסיס מוצא לשלב האחרון של מסענו לעבר הגבול (צור, שחרית, עמ' 41).

הייתה זו חווה בודדת בת שלושה בתים, רפת ואורווה, כארבעים ק"מ מגבול פולין. העגלונים דרשו את תשלום שכרם מיד ובמזומן, אחרת יעזבו את הנוסעים לנפשם. בלית ברירה קיבצו ראשי המשפחות שטר לשטר ומסרום לעגלונים, אך בבוקר התברר כי הם ועגלותיהם נעלמו והכבודה כולה פוזרה על פני האדמה.

בעוד ראשי החבורה מטכסים עצה, נשמעו שעטות סוסים וחצר החווה נמלאה בהמוני קוזקים, שאזכור שמם בלבד הטיל אימה: בימי מלחמת האזרחים הם מכרו את חרבם לכל דורש, לאדומים וללבנים, סייעו לגדודי הפורעים של צבא פטליורה, וגזלו, אנסו ורצחו יהודים שניקרו על דרכם. אלה היו קוזקים 'אדומים', בולשביקים, מחיל משמר הגבול. הם הוציאו את אנשי השיירה בצליפות מגלב לחצר, פיזרו את כל הניירות והתעודות וצווחו כי הנוסעים הם מתנגדי המהפכה ותעודותיהם מזויפות. שני חיילים הפשיטו מעל סבנו את מעילו, הציבוהו ליד עץ והצליפו בו ללא רחם. הטראומה הנוראה הונצחה ביומנה של ימימה ב-11 באפריל 1921:  

התעוררנו בבוקר ובשעה הרביעית ראינו דרך החלון שבאים אל הבית שלושה חיילים. אחד החילים נכנס אל החדר ובידו רובה והוא מחזיק אותו נכון לירייה. הוא הלך ישר לאבא ושאל: 'מי זה פה, ולאן אתם נוסעים?'. אבא הראה לו את התעודות והוא התחיל לקרוא אבל מיד שיקר ואמר 'אתם נוסעים לאמריקה'. הוא שאל איפה החפצים שלנו ואמא אמרה שהם ברפת. הוא יצא לשם ואבא ואמא אחריו, והנה אני רואה בעד החלון שחייל דומה לקוזק מכה את אבא. אמא עמדה ביניהם וביקשה אותו שיחדל אז הוא הרים את החרב והיכה אותה. אחרי עשרה רגעים נכנס חייל ואמר: 'צאו!' ואבא ואמא התנודדו וכמעט לא יכלו לעמוד על רגליהם (יומנים, עמ' 31–32). 

הבחורים מן האוראל הצליחו בעורמה לחלץ את סבא שמואל ממעגל החיילים, גררוהו על פני השלג והלבישוהו מעיל שלא חשף את זהותו. עד מהרה הופיעו איכרי הסביבה והצטרפו לבוזזים. הקוזקים הושיבו את הנוסעים, רועדים מקור ומאימה, בעגלות ריקות והובילו את השיירה לעבר שלטון המחוז בנובוגרוד-וולינסק. בחשכת הליל פנתה השיירה לתוך יער סבוך; שעות רבות נמשך המסע בדממה מקפיאה, 'מרגישים כי מובילים אותנו לשחיטה ולכן שקט סביב', כתבה ימימה. לבסוף עצרו הקוזקים את סוסיהם בתחנת המשטרה; לאחר ויכוחים בינם לבין עצמם מה לעשות עם כל 'היהודונים', וכבר נראו אורות מהבהבים של תחנת המשמר הפולנית. ציוו עליהם: לרוץ במהירות לעבר הגבול, והם, בכוחותיהם האחרונים, החישו את צעדיהם. 'בגדינו נלקחו מאיתנו והקור חודר לעצמות ... אמא נשימתה קצרה ... הולכת וכושלת ושוב מתחזקת והולכת', סיפר הבן הבכור (צור, שחרית, עמ' 45). 

יא. קורץ, רובנה  

ליד התנור החם בתחנת המשמר הפולנית ישבו שני יהודים מן העיירה קוֹרֶץ הקרובה לגבול, שלוחים לקבל את פני הפליטים הבורחים מרוסיה. רבים מיהודיה של עיירה זו קראו בקביעות את הצפירה לפני המלחמה והכירו את סבנו מרשימותיו; אולם גם מי שפגש בו בעבר לא יכול היה לזהותו עתה, בבגדיו הבלואים, בזיפיו הפרועים ובחרדת המוות שנשקפה מעיניו.

כשבועיים עשו בני המשפחה בקורץ שבפולין. יהודי העיר פתחו בפניהם את בתיהם ודאגו לכל מחסורם, במזון ובלבוש. העיר עצמה הייתה כאילו יקום מקביל:

דומה היה שנקלענו לעולם אחר ... יהודי בעל בית נח בכורסתו לאחר הסעודה, פורש גליון של עתון יהודי שהגיע מוורשה וקורא במתינות באזני בני משפחתו את כותרות הידיעות, על הדיונים בסיים, על בחירות לוועד הקהילה או על מאורעות מרוחקים המתרחשים ביפו ובירושלים. האמנם היה עולם זה קיים כל אותם ימים בהם רעבנו בקיוב, נסתגרנו בפני פורעים או ניטלטלנו בעגלות באותו מסע אומלל לעבר הגבול? (צור, שחרית, עמ' 47).

לאחר בירורים ביורוקרטיים נשלחה המשפחה למשרדי המחוז ברובנה, שם הצליחה סבתנו בלה להוכיח לשלטונות, בפולנית רהוטה, כי היא ילידת פולין ולפיכך נמסרו לידיהם תעודות שאפשרו תנועה חופשית במדינה: 'נכנסנו אל קוריץ, שם גרנו שבועיים, אחרי כן נסענו לרובנה ... ועברו עלינו שם שישה שבועות מצוינים, אכלנו ושתינו מה שלבנו חפץ, מעט מעט תפרנו לנו בגדים וכבר התחלנו להיות אנשים' (יומנים, עמ' 33). בעיר התקבץ אז מחנה גדול של פליטים: מי בדרכם לעיירות מוצאם, מי חלוצים שפניהם לארץ ישראל. סוכני הג'וינט מארצות הברית סייעו בתמיכה כספית לעולים ארצה ובחלוקת בגדים שנאספו מעבר לים. מרבית האנשים שוכנו במוסדות ציבור ובבתי ספר וישנו על גבי ספסלים ושולחנות; חבורות החלוצים, בבגדים מגוונים ומשונים הגדולים ממידתם, המשיכו בלילות את ויכוחיהם על בניין הארץ, שרו משירי ארץ ישראל ורקדו הורה. לסבתנו בלה נשכר חדר בדירה בעיר. הטיפול הרפואי והמזון הטוב שיפר במקצת את מצבה וחזרה אליה שמחת החיים.

יב. ושוב ורשה

בני המשפחה שהו תקופת-מה בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק הסמוכה לוורשה והמקום דמה בעיניהם לגן עדן. כבר ברובנה חידש סבנו את כתיבתו העיתונאית ולראשונה הגיעו המחאות גם מעבר לים. מאמריקה אף נחת לפתע סכום דמיוני, 300 דולר, ששלחה מרים (מרצ'ה), אחותה של בלה. היא היגרה לארצות הברית עוד לפני המלחמה ואף הצליחה לאתר בסיביר את האח היחיד במשפחת פלדמן, זה שבלה ניסתה לשחררו מהגיוס לצבא הצאר, ולהביאו אליה לאמריקה.

לאחר שירד המסך על רוסיה הקומוניסטית שבה פולין והפכה מרכז לחיי היהודים באירופה. בוורשה חודשו מאבקי העבר, יצחק גרינבוים ייצג בסיים הפולני את המיעוט הלאומי היהודי הגאה, המפלגות הציוניות משמאל ומימין נאבקו בינן לבין עצמן, אנשי הבונד נלחמו באגודת ישראל, החלוצים שרו בעברית ושומרי המסורת המשיכו בשלהם. סבא שמואל פרסם את רשימותיו, בעברית וביידיש, בעיתונים רבים והרצה בחוגים ציוניים שונים. חבריו דיברו על לבו שיישאר בפולין, הבטיחו לו פרנסה בשפע ואף הציעו עבודה באמריקה. בדרך נס שרדו גם רהיטי המשפחה שאוחסנו בוורשה קודם הבריחה. למרות כל אלה היה סבא שמואל נחוש בדעתו: לא נשתקע עוד בתחנת ביניים! סאת הצרות נמלאה ועתה אין מכשול על דרך המשפחה לארץ ישראל.

אולם הידיעות מהארץ היו עגומות. מאורעות תל חי ונפילת טרומפלדור וחבריו בי"א באדר תר"ף, הפרעות בירושלים, התנגשויות הדמים בין יהודים לערבים ורצח י"ח ברנר וחבריו ביפו, הביאו להפסקה זמנית של העלייה. השלטון הבריטי הצעיר נע בין אהדה למפעל הציוני לבין חשש מהתנועה הלאומית הפלסטינית שהחלה להתגבש באותם ימים, ונקט מדיניות שכרכה את היתרי הכניסה ארצה בכושר ההשׂתכרות. ישיבתה של המשפחה באוטבוצק ובוורשה התארכה אפוא בשל בירורי הפרנסה בארץ; 'הייתה אמא אורזת ומתירה את החבילות. וסבתא אופה מיני מאפה לדרך ומסתירתם בקופסת פח אדומה ... בבוקר היה אבא יוצא מן הבית, נוסע העירה, מתדפק על דלתות המשרד הארץ-ישראלי וחוזר כלעומת שבא' (צור, שחרית, עמ' 51). הלימודים הסדירים של הילדים נפגעו כמובן, ועל כך מעיד כמאה עדים כתב היד של ימימה, הזרוע שגיאות כתיב מרובות: 'החליתו' (החליטו), 'הסקנה' (הסכנה), 'מחבים את הסרפה' (מכבים את השריפה), 'פראות' (פרעות), 'לא נוחל' (לא נוכל) ועוד. באפריל 1921 היא מתארת את תקופת בין הזמנים:

עכשיו מצבנו משונה עד מאוד, אחרי הפרעות שהיו בארץ ישראל ואחרי המכתבים שכתב לנו הדוד קבק, שבארץ ישראל לא יהיה לאבא מה לעשות. מצבנו קשה. לאמריקה איננו חפצים לנסוע ופה להישאר אי אפשר מפני שהכל ביוקר ואני ויַלה [יעקב] לא נוכל פה ללמוד. וככה עד הקונגרס אנחנו כלום לא יודעים, אולי אבא יקבל עבודה בארץ ישראל. ריבונו של עולם, מה הייתי חפצה לנסוע לשם. רק אל ארצנו! (יומנים, עמ' 34).

'הדוד קבק', הלוא הוא הסופר והמתרגם הנודע אהרן אברהם קבק (1944-1881), היה גיסו של סבנו. בימי לימודיו בישיבת אודסה בימי גדולתה, שעל ראשיה נמנה חיים טשרנוביץ ('רב צעיר'), פגש את שרה-פייגה, אחותם היחידה של בני טשרנוביץ, ונשאה לאישה. 'הדודה' ו'הדוד' (כך נקראו בפי משפחתנו) עלו ארצה קודם מלחמת העולם הראשונה, שהו ללימודים באירופה וחזרו והתיישבו בירושלים. בשנות העשרים היו ממייסדי שכונת הסופרים והמורים בית הכרם וביתם היווה לימים קן משפחתי חם.

באלול תרפ"א (ספטמבר 1921) עמד להתכנס בקרלסבאד הקונגרס הציוני העולמי ה-12, הראשון לאחר המלחמה, הצהרת בלפור והמאורעות בארץ. סבא שמואל והמשפחה כולה תלו תקוות בהתכנסות זו, שתיתן קצה חוט של פרנסה בארץ. דומה ששם נקשר הרעיון שסבנו יתמנה למשרת מזכיר כללי של הוועד הלאומי בירושלים, אך למעשה רק כשהגיעו ארצה אושרה המשרה. ועיקר העיקרים, סבא שב מקרלסבאד ו'מתנות קטנות' בידו: 'עיפרון שמסובבים אותו אז אפשר לכתוב, וללוסא [אלכס] אלבום עם מרקאות [בולים] יקרות (יומנים, עמ' 36). מקייטנת הנופש אוטבוצק עברה המשפחה, כשדרכון בריטי בידיה ועליו רשום 'סיבת הנסיעה: ציוני', למספר שבועות לוורשה הבירה. הם פוזרו בין בתי המכרים והקרובים בעיר בהמתנה דרוכה ליציאה עם 'רכבת החלוצים' לעבר וינה, שם היו אמורים לקבל היתר כניסה שיוטבע על הדרכון. ב-11 בנובמבר 1921 כתבה ימימה:

הדרך עד הגבול עלתה מצוין ... אבא נכנס אל המרכבה של החלוצים ושם היה עליז מאוד. דגל כחול לבן היה תלוי על המרכבה וכל הדרך שרו שירים. בתחנות התחשבו איתנו מאוד וכשהיו אומרים 'פלשתינה' כולם היו מכבדים אותנו, וגם בגבול לא ביקשו לחפש בחפצים כי ידעו שאנשים עשירים לא נוסעים לארץ ישראל (יומנים, עמ' 37-36).

יג. וינה, טריאסט, אלכסנדריה, קנטרה

 גם בווינה התעכבה המשפחה מספר שבועות ועמה עולים וחלוצים רבים, ממתינים להיתר כניסה ארצה. סבלנותם חישבה להתפקע, עד שהגיעה הבשורה כי שערי הארץ חזרו ונפתחו. בני המשפחה צורפו לשיירת חלוצים, שעמדה להפליג  מטריאסט למצרים. ב-22 בנובמבר 1921 עגנה האונייה 'הלואן' של חברת 'לויד טריאסטינו' בנמל אלכסנדריה, ורופא מצרי מלווה באיש 'המשרד הארץ-ישראלי' הגיעו אליה בסירות והודיעו לנוסעים: עם רדתם לחוף, עליהם להיכנס להסגר ('קרנטינה') ולעבור חיטוי ('דיזינפקציה'). 

וכך תיארה ימימה את חציית הגבול האחרון:

משם [מאלכסנדריה] נסענו במרכבה והגענו במסע עד הגבול הארצישראלי קנטרה, שם לקחנו סבלים והלכנו לרביזיה [ביקורת] של התעודות. משם צריכים אנו לעבור את הגשר של סואץ. בלילה עברנו את מדבר סיני וראינו את המקום שבו היהודים הלכו 40 שנה. נסענו 18 שעות בדרך הנפלאה והיפה הזאת אל ארץ ישראל. ומה גדולה הייתה שמחתנו בראותנו את החלוצים הראשונים העובדים בדרכנו אל המושבות, עד בואנו לחיפה (יומנים, עמ' 38).  

יד. הגענו!

בחיפה נרשמו בפנקסי רשימות העולים, שהתנהלו בלשכת העלייה של הוועד הלאומי בחיפה, שמות הבאים ברכבת ממצרים ביום 30 בנובמבר 1921 (תרפ"ב): טשרנוביץ שמואל, טשרנוביץ בלה, וכן יעקב, ימימה, אלכסנדר, פלדמן שיינה. 

ב-1 בדצמבר 1921 פורסמה בעיתון הארץ הידיעה הבאה:  

הארץ, 1 בדצמבר 1921

למחרת בואם לחיפה נסעו בני המשפחה ברכבת לצמח, ועגלה הובילה אותם למושבה בית-גן (יבנאל), שבה התגוררה שולמית, אחותה של סבתנו בלה, שנישאה ב-1910 לשומר יעקב בן-גליל. ילדי הכפר גיחכו תחילה למשמע העברית שבפי הבאים: 'אני חפץ', 'מסתמא' (בטח), 'אלונטית' (מגבת), 'ביבליוטיקו' (ספרייה), אך הקליטה הייתה מהירה.  

 כך הסתיימה פרשת הנדודים של משפחה אחת מבני העלייה השלישית, כ-35,000 במספר; חלקם הגיעו כמהגרים או פליטים שנמלטו מחרב הפוגרומים, חלקם חלוצים ומשפחות שהונעו על ידי הרעיון הציוני. כאן הבאנו סיפור אחד מני רבים שמעיד על ימי האימה ההם, סיפור משפחתי שנחתם במילים האלה: 

בהשכמת הבוקר, ביום סתיו מבהיק של חודש מרחשון תרפ"ב [דצמבר 1921], האיטה הרכבת מהלכה ונעצרה בתחנת חיפה. המסע הגיע לקצו – היינו סוף-סוף על אדמת ארץ ישראל. יגעים היינו מתלאות הדרך, מתחנת החיטוי באלכסנדריה, מציפיה של לילה בצומת בֶּנְהא, מן השרב הכבד של מצרים ... עתה, באווירו של בוקר, היה הראש סחרחר קמעה מחוסר שינה, העיניים פקוחות לרווחה למראות הפלאים המתגלים לפנינו והלב פועם לקראת הוויה חדשה שנכונה לנו בארץ חדשה שבה עתידים אנו לבנות את ביתינו (צור, שחרית, עמ' 55).

__________________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il