א. כותח הבבלי
אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:
ב. הקנדיל של אלעזר בן ערך
לעומת 'כותח הבבלי' רבי אלעזר בן ערך היה תנא חשוב באמת. הוא היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שהחשיבו כבכיר תלמידיו.
קברו זוהה (או שמא נקבע או הומצא) סמוך למושב עלמה בגליל העליון. ככל הידוע לי הוא נזכר לראשונה במאה ה-12 אצל הנוסע בנימין מטודלה.
 |
| צילומים: מוישי |
ג. אין עוד מלבדו, תודה אבא
 |
| צילומים: דוד אסף |
ברחוב הסמוך לביתי חנתה בשבוע שעבר משאית ענק של חברת הובלות.
לא כל כך ברור מה שם החברה, האם זה 'אדיר' שמספר הטלפון שלו מודבק בתחתית (אגב לתשומת לבו של אותו אדיר: אם אתה רוצה שייפנו אליך, כדאי לתקן את הספרות הקרועות במספר הטלפון), או אולי 'אין עוד מלבדו'?
בין כך ובין כך הסתקרנתי לגבי השם, שהוא גם קדוש (הרי על הקב"ה בכבודו ובעצמו מדובר כאן!) וגם מחלל את הקדוש (אין עוד מלבדנו בהובלות). אני לא חושב שהם בקטע של אירוניה ושנינות אלא יותר בקטע של חוסר מוּדעוּת. אגב, ברשימת היתרונות של החברה רשום גם 'עבודה עברית', שם קוד מכובס לכך שחברה זו אינה מעסיקה ערבים.
מאיפה הגיע אלינו ה'אין עוד מלבדו'?
מקורו של הביטוי כמובן בתורה (דברים, ד 35), בתוך נאומו של משה לבני ישראל טרם כניסתם למצרים: 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'. זהו גם הפסוק שבו מקובל להקדים את ההקפות בשמחת תורה.
אבל דומני שאת תפוצתו העממית הגדולה של הפסוק יש לייחס דווקא ללהיט הפופ האמוני שכתב יוסי גיספן והלחין תומר הדדי, 'אין עוד מלבדו', שפזמונו החוזר הוא:
אין עוד מלבדו, מלוא כל הארץ כבודו,
הקדוש ברוך הוא הוא מלך ואני עבדו
הנה שלומי שבת שמזוהה עם ביצוע השיר:
ד. אבא תודה על הכל
ועתה נתבונן בצדה האחורי של המשאית, שמצביע על זהותה הברסלבית. ולא סתם חסידי ברסלב אלא חסידי 'הפתק' ('נ-נח-נחמ-נחמן מאומן'). ומיהו ה'אבא' שלו מודים על הכל?
הצמח צדק סיפר פעם לחסידים על סבא שלו בעל התניא שלא שבר אף פעם דברים, אפילו קופסא של טבק אז אבאלה בחיים רק אל תשבור אותי ותפנק אותי ותמיד תמלא אותי לדעת שתה אוהב אותי ושיהיה לי רק טוב יהיה לי רק טוב
https://youtu.be/5LBKuNpbgfQ?si=wRKX2hzaKetHZEZF
השבמחקקנדיל הוא אכן כינוי לנר שנהגו להדליק בקהילות ישראל במזרח בכלל ובצפון אפריקה בפרט כל שבת וגם לזיכרון. מתועד בעשרות מקורות.
השבמחקבלדינו המילה נר היא kandela ולמשל : kandela de avdala ; kandela en memoria.
מחקראו לדוגמא כאן: https://www.kedem-auctions.com/he/%D7%A7%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%A8-%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%95
השבמחקמתועד כבר ברש"י מסכת ראש השנה דף כד עמוד א: עששית - קנדיל"ה +פנס+ בלעז.
השבמחקקנדיל - נר בערבית. המילה הגיעה לערבית דרך שפות אירופיות, ובסיסה הודו-אירופי: Candela ברומית, Candle באנגלית וכו'. לכן שימשה המילה גם את היהודים בארצות דוברות ערבית , ומכאן גם השלט בציון שהופיע כאן. במקור האירופי המילה מציינת נר עשוי דונג, שעווה או פראפין, ובדרך כלל זו הוראתה גם בערבית, אם כי היא עשויה להתייחס גם למנורת-מאור על בסיס שמן-זית (למרות שלמנורה כזו מתייחדת מילה נפרדת בערבית: מצבאח)
השבמחקקענדל הוא כלי לנטילת ידים
השבמחקעל פי מילון צאנין, קענדל זה מצקת.
מחקאין קשר בין קענדל ביידיש לבין נר. המילה ביידיש היא צורת הקטנה של המילה קאַן ׳קנקן׳, ר׳ גרמנית Kanne.
מחק
השבמחקבקשר ל'קברי קדושים': מצורף מאמר המתאר איך התקדשו אתרים שונים.
כך "סלע החורבן" הפך ל'מקום קדוש ביותר'
ישראל שפירא |
| כיכר השבת | ב' בשבט | 28.01.20
היום, ב' בשבט, לפני 32 שנים (ה'תשמ"ח), הלך לעולמו גדול מדריכי הטיולים בארץ ישראל, הדוקטור זאב וילנאי, שחיבר מעל חמישים ספרים בקורות ארץ ישראל. ספרו המפורסם ביותר הוא "אגדות ארץ ישראל" בו הוא מצטט מדרשים ואגדות שהיו נסתרות עד ימיו.
לוילנאי מיוחסות הרפתקאות רבות, הסיפור המרתק ביותר שלו שכאילו נלקח מעלילות עלי בבא וארבעים השודדים, הוא אגדת "סלע החורבן" שהיה מקום קדוש ביותר לעם היהודי. הסיפור היכה הדים רבים בעולם התורני.
במהלך אחד מסיוריו בהרי יהודה, בסמיכות להיכן שכיום בית קברות "ארץ החיים" בסמיכות לעיר בית שמש נעצר וילנאי ליד סלע גדול, כשעיניו מזילות דמעות - סיפר את הסיפור הבא:
"כאשר פרץ המרד של היהודים כנגד הרומאים, הורו מנהיגי המרד לכל תושב יהודה להביא אבן גדולה לירושלים על מנת לבצרה כנגד המצור הרומי הצפוי, אחד מאותם יהודים שנשמעו לצו היה מצאצאי שמשון הגיבור, לקח אותו יהודי את הסלע הגדול והחל לצעוד לכיוון ירושלים.
"כאשר הגיע לפסגת הגבעה ראה את העשן המיתמר מכיוון ירושלים, והבין שהעיר נפלה לידי הרומאים, וכעת היא עולה באש. מרוב צער, כוחו לא עמד בו והוא התמוטט תחת משקל האבן ומת. מאז ועד היום, מונח סלע החורבן במקום בו התמוטט האיש, ומשמש כעד אילם לחורבנה של ירושלים".
מרתק לדעת שהמקום היה מפורסם ביותר, תיירים מכל העולם ומשלחות נוער מטעם משרד החינוך היו מגיעים אליו, דבר שגרם לכך שבמחלף המפורסם "שער הגיא", בין השלטים ירושלים ותל אביב, היה שלט הכוונה לכיוון "סלע החורבן".
כאן מגיעה הפארסה הגדולה, בסוף ימיו, בספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך", הודה וילנאי שהוא בעצמו חיבר אגדה זו, "אלא שמתוך צניעותי ציינתי, משפרסמתיה לראשונה בשנת תרפ"ח ששמעתיה מילדי הרטוב, שנים רבות אחרי כן, אחרי קום המדינה, נזדמן לי בוקר אחד לקרוא בעיתון ידיעה שעוררה בי הפתעה וצחוק גם יחד.
"מזכיר משרד הדתות הכריז על סלע החורבן כעל מקום קדוש, והזמין אנשים נכבדים להשתתף בהכרזה חגיגית זו. במעמד זה סיפר את האגדה שחברתי בתורת מסורת מני קדם. הוא לא הזכיר כמובן את שמי, וגם לא מצא לנחוץ להזמינני אל טקס הקדשת הסלע שבזכותי היה לאתר קדוש".
כעת קוראים יקרים, שבו טוב על הכסא, כי המשך הסיפור מבדר במיוחד.
טקס ההכרזה על סלע החורבן כמקום קדוש, נערך ביולי 1950, והוא היווה חוליה אחת בשרשרת מקומות קדושים שהוכרזו על ידי מנכ"ל משרד הדתות דאז, הרב שמואל זנגוויל כהנא.
מרבית המשתתפים בטקס היו תושבי המושבים באזור, התושבים שיתפו פעולה באופן מלא עם משרד הדתות בניסיונותיו להפוך את האתר לאתר קדוש, מספרים שהתושבים המקומיים נהגו להתפלל, לקרוא בתורה ולתקוע בשופר ליד הסלע.
בהמשך ספרו, מתאר וילנאי את אשר התרחש בעודו מוביל סיור לסלע החורבן: "זמן מה אחרי כן, ואני מוביל סיור מדריכי נוער במעלה השביל המוביל אל סלע החורבן, ראיתי לפתע תימני מתושבי המושב הקרוב אשתאול, והוא רץ אחרינו נרגש וקורא. בהדביקו אותנו ביקש מעמנו שנכסה ראשינו ונדליק נרות ליד הסלע, כי הסלע הזה הוא קדוש מדורות קדומים, מימי אבותינו זכרונם לברכה, והוא עצמו, בהגיעו לסלע נשקו בהתרגשות רבה...".
https://www.kikar.co.il/interesting/345581
צחוק צחוק אבל יש המזהים את הכפר דיר אבאן, ששכן עד 48 סמוך לבית שמש, עם 'אבן העזר', אותו אתר/או סלע פלאי שעזר לבני ישראל במלחמותיהם בכנען.. כיום המחלף סמוף לראש העין//אפק נקרא גם הוא אבן העזר, כיון שקיים זיהוי גם שם...
מחקאולי תופתעו ש'שגיאה' דומה אירעה למלומד ורב חשוב שההדיר את דיואן רבי יהודה הלוי,
השבמחקובאזהרות לפסח כשהובאה משנה זו, ניקד שם, למרבה החרפה: 'חמץ האדומי' ('ח' בקמץ ו'מ' בצירה!).
ליוסף תבורי, קענדל הוא נטלה לנטילת ידים בז'ארגון המכונה אידיש. ואילו כאן ככתוב קנדיל כצורתו מערבית = נר, והכוונה כמובן להדלקת נר על הציון הזה
השבמחקיידיש (ולא אידיש) איננה ז'ארגון אלא שפה ככל השפות, כולל כללים ודקדוק.
מחקלגבי כותח הבבלי: הוא אכן מופיע בפסחים מב ע"א (ולא מא ע"א), ונראה שזה גם המפתח להבנת כוונתו של מציב הציון: "תנו רבנן שלשה דברים נאמרו בכותח הבבלי, מטמטם את הלב ומסמה את העינים ומכחיש את הגוף".
השבמחקכתוב "מסמה" ? לא "מסמא" ?
מחקיש בליגת העל שני שחקני כדורגל ששם משפחתם קנדיל: מאור קנדיל היהודי, ששמו הפרטי מתכתב עם שם משפחתו, ומוחמד קנדיל המוסלמי, שוערה של סכנין. קרובים-רחוקים?
השבמחקבערך כמו שח'אלד משעל מחמאס וניסים משעל קרובים-רחוקים.
מחקמשעשע למדי. גם אני נזכרתי מיד בסיפור על "סלע החורבן". שיהיו לנו סיבות לשמוח בחג הפסח הזה.
השבמחקאם מחליפים את היוד בדלת במילה קנדיל מקבלים את הקניידל של פסח. חג שמח ושיחזרו כולם עוד הערב!
השבמחקונזכיר את קברו של שמעון הצדיק, בואכה הכנרת (וקבר הפרדה בובה בקבוצת כנרת)
השבמחקתודה רבה. זכותך תגן עלינו בהכא ובהתא.
השבמחקאל תקרי "קנדיל" אלא "כאן דיל" (ראה הקופות הפזורות באתר)
השבמחקלאמי היה אח קטן ששמו היה חיים. בגיל שלוש חיים המסכן חלה ורופא הכפר הטורקי השקה אותו אתר (!) והילד הקטן מת בייסורים. בכפר היו שתי משפחות יהודיות והן קברו את מיתיהן על צלע ההר כדי להפרידם מבתי הקברות המוסלמים והארמנים. לימים עלתה המשפחה ארצה, מיד אחרי קום המדינה. לאיש לא היו משאבים כדי לטוס לטורקיה ולפקוד את קברו של הילד הקטן.
השבמחקבשנות האלפיים המוקדמות נסעו דודתי וידידיה שהיו בני המשפחה היהודית השניה. הם רצו לפקוד את קברו של חיים ז״ל ונדהמו לגלות שחלקת הקבר הפכה להיות מוקד עליה לרגל של נשים מוסלמיות המתפללות לפרי בטן. שמעו של הקדוש הטמון ברגבי צלע ההר יצא למרחקים. הקימו שם מבנה, עם חצר גדולה, אפילו עם חנות מזכרות קטנה בה מוכרים קמעות ותפילות ואפילו אמרי שפר המיוחסות לקדוש. שמו של חיים גורמזנו בן השלוש נמחק זה מכבר ובמקומו מופיע קדוש מוסלמי שיודע לשמוע תפילות ולקיים משאלות.
אני משוכנעת שרוב קברי הקדושים בארץ המהווים מוקד לעליה לרגל ולהשתטחות ולתפילות ולהבעת משאלות מכל הסוגים, נוצרו באורח דומה. אפשר ללעוג לעולים לרגל ואפשר לציין את הנתק בין המציאות ההסטורית וההתנהלות הדתית. אבל נראה לי שלבני האדם יש צורך ממשי באלים מוחשיים ובשליחיהם שהם בשר ודם. לאנשים רבים האל הנראה ואינו נראה צריך חיזוק ממשי, דרך להתחבר עם האמת האולטימטיבית, מקום ספציפי שדרכו אפשר לתקשר עם הלא נודע. אינני נמנית עם פוקדי הקברים למיניהם אבל אני מבינה את הצורך הקמאי באל שאפשר לגעת בו. זאת איננה עבודת אלילים, אלא אמצעי תקשורתי. בכל מקרה, התופעה מעניינת והיא מתגלה בכל הדתות, המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות גם יחד.