'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין