עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל

לאחרונה, במסגרת נסיעת עבודה לפולין, שהיתי זמן מה בלודז' ובגדנסק. פיניתי מעט זמן לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון העשירה של ארץ זו, וכהרגלי, פניתי אל קירות הערים, מחפש בהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביבים ידועים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה. ניצן כתבה בלודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית – על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. מחסנים אלה נמצאים כיום בשטחים פרטיים, משמשים בעיקר חניונים וכמעט חבויים מן העין.  

השיר על קירות שרידי מחסן שבו אוחסן רכוש יהודי (ul. Pasterska 23)

זה דבר השיר: 

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן – המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק' – יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid (Band-Aid, כמילה אחת).

ul. Organizacji WiN 10

ul. Młynarska 15

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן הם גם שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה מהרחובות תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כתובות: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית – זו שזכתה לטיפולי – עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב, וגם כאן גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי (jebać בפולנית: לעזאזל). הכתובת לא הותירה מקום לספק, וטופלה על ידי בהתאם. 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האומן הישראלי פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה – הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 ליד תחנת הרכבת, בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?

וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא הפולני של גנרל אנדרס. צבא זה התפרסם בעיקר בזכות השתתפותו בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944). את שהותם בארץ – שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים לעריקה – הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

אנדרטת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

לצד החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek) – 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי המרשים הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן משמעותי להובלת תחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר 'שחרורו' מהצבא הפולני נמסר ווייטק לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963 והוא בן 21 (כנראה).

כיום מונצח ווייטק בכמה פסלים בסקוטלנד ובפולין ובסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של ערוץ 12 על סיפורו המיוחד. שימו לב מי המגיש…

בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה, ניצב פסל ברונזה לזכרו של ווייטק. הפַּסָּל, פאוול ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019 – יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com