ירושלים שבשרון: 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי

הבתים הראשונים של מושב בית ינאי, 1947 (ויקימדיה)

מאת אילן אזרחי 

מן המפורסמות הוא שבירושלים אין ים, ולכן ירושלמים נאלצים להרחיק נדוד על מנת לטבול במי הים התיכון וליהנות מחופיו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש בית נופש סמוך לים, אבל זהו כמובן חלום שרק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם לממשו. והנה מתברר, כי כבר לפני למעלה משמונים שנה היו כמה ירושלמים בני מזל כאלה, לא בהכרח עשירים מופלגים, והמקום שבו הקימו את בתי הנופש השלהם היה מושב בית ינאי מצפון לנתניה. ייסודה ושגשוגה של 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי החל במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת ונמשך עד סוף שנות השישים. 

תקופת המנדט הבריטי ידעה תנופה חלוצית פורצת דרך: הקמת יישובים חקלאיים רבים, בניית תשתית לביטחון הלאומי, קליטת עלייה בהיקפים גדולים, פיתוח עירוני בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים, חיפה או נתניה, הקמת נמל בחיפה ובתל אביב, יזמוּת כלכלית ועוד ועוד. בלי כל סתירה למשימות הלאומיות הללו נפתחו אז גם אפשרויות לחיי רווחה בסטנדרט בורגני, שהיה מוכר לעולים רבים מבתיהם שבארצות מערב אירופה. אחד הביטויים לכך היה שכונת בתי הנופש שהוקמו על קו המצוק המשקיף אל הים התיכון בבית ינאי. איך נוצרה שכונה זו ומי היו האנשים שמאחוריה? נספר על כמה מהם.

אדמות בית ינאי נרכשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כחלק מעסקה גדולה של רכישת אדמות עמק חפר. ארתור רופין ויהושע חנקין הם שהובילו את המהלך מטעם ההסתדרות הציונית, ואליהם הצטרף המיקרוביולוג פרופסור ישראל יעקב קליגלר (1944-1888) מהאוניברסיטה העברית בירושלים שאך זה הוקמה. קליגלר הוא זה שיזם את הקמת בתי הנופש.

ישראל יעקב קליגלר, צילום משנות השלושים (הארכיון הציוני המרכזי, phg/1111521)

אפשר להניח בוודאות שרוב הקוראים לא שמעו על קליגלר. אבל מדובר בדמות חשובה בתולדות המפעל הציוני שגם הרים תרומה מכרעת להדברת מחלת המלריה. הוא נולד בגליציה ובשנת 1901, בגיל 13, היגר לארצות הברית עם שאר בני משפחתו. הוא השתלב במהירות בחיים האמריקאיים: למד רפואה באוניברסיטאות בניו יורק, סיים את לימודיו בהצטיינות, ועד סוף שנות העשרים לחייו כבר מילא שורת תפקידים בתחום בריאות הציבור בניו יורק ובשיקגו. הוא גם היה עמית מחקר במרכז רוקפלר למחקר רפואי, ובנוסף שירת בצבא ארצות הברית. בשנים אלה, כאשר כבר נשא תואר דוקטור, פיתח המדען הצעיר את מה שהקנה לו שם עולמי: מצע קליגלר (Kligler’s Iron Agar Test), שיטה לבידוד ולזיהוי חיידקי מעיים שעד היום נמצאת בשימוש.

בד בבד עם הקריירה המדעית הבינלאומית, קליגלר נמשך לרעיון הציוני. הוא הגיע לארץ ישראל ב-1921 והצטרף ליוזמות של הנרייטה סאלד להקמת מערכת בריאות ציבורית. הוא עבד כמנהל המעבדה הבקטריולוגית של בית החולים הדסה בירושלים, ולאחר זמן קצר עבר לחיפה ושם החל להתמקד במחקר המלריה. בירושלים פגש את אהובה (הלן) פרידמן, ילידת הונגריה שלמדה בבית ספר לאחיות בניו יורק והגיעה לירושלים ב-1919. הם נישאו בניו יורק בשנת 1922 ושבו לחיפה. הלן הייתה מפקחת מטעם הדסה על בריאות נשים באזור חיפה. בשנת 1926 נולד בנם היחיד, דוד.

איור המראה את קליגלר מזריק לעצמו את החיסון למלריה, 1947 (ויקימדיה)

ב-1926 הסתיים הפרק החיפאי של המשפחה. קליגלר הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית שהוקמה שנה קודם לכן ובראשה עמד יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי שהגיע גם הוא מארה"ב. קליגלר היה אפוא מראשוני בוניה של האוניברסיטה העברית. הוא ייסד בה את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה ותרומתו לקידום בריאות הציבור בארץ לא תסולא בפז. קליגלר היה ללא ספק בין אותם גיבורים אלמונים שלא זכו להכרה הראויה להם בסיפור הציוני. בדעותיו הפוליטיות היה קליגלר קרוב לחברי 'ברית שלום', ובין ידידיו הקרובים היו י"ל מאגנס והנרייטה סאלד. ב-1944 נפטר קליגלר והוא בן 56 בלבד. אלמנתו, הלן, עזבה ב-1949 את הארץ יחד עם בנם והשתקעה בניו יורק. 

במקביל לפעילותו באוניברסיטה מונה קליגלר לתפקיד יועץ קרן קיימת לישראל במלחמה נגד המלריה בעמק חפר. בביקוריו התכופים באזור הוא התאהב ברצועת האדמה על מצוק הכורכר, סמוך למושב העובדים בית ינאי, שמתיישביו הראשונים הגיעו למקום בשנת 1934. שושנה ישראלי, בתו של האדריכל הירושלמי אליעזר יֶלין, סיפרה בזיכרונותיה כי קליגלר פנה אליו בשנת 1935 בהצעה לתכנן מספר בתים על המצוק, שאחד מהם יהיה עבורו (ילין). לדבריה, קליגלר סיפר לילין כי הודות לתרומתו להדברת המלריה הוא קיבל את האדמה לחכירה (שושנה ישראלי, סיפור ישראלי, תרפ"ב-תשס"ד, 2004-1922, דוקוסטורי, 2005, עמ' 58). קליגלר פנה לחבריו בירושלים והציע להם לחכור במשותף מגרשים ולבנות עליהם בתי נופש. מספר משפחות נענו להצעתו וכך הוקמה מעין שכונה קטנה ליד המושב החדש. לשכונה קראו 'נאות ים' או 'נווה ים' (דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר, 2006, עמ' 203-202). בשלב הראשון הוקמו שישה בתים בלבד. 

לאחר גיוס המשפחות הראשונות הטיל קליגלר את התכנון על משרד האדריכלים הירושלמי של אליעזר ילין ווילהלם הֶקֶר, שהתפרסמו כבר בתכנון בתים בשכונת רחביה וברחבי הארץ. השניים תכננו חמישה בתי קיץ לגרעין הירושלמי הראשון, שייצג תמהיל מעניין של האליטה הירושלמית החדשה. חמשת הבתים נועדו למשפחת ילין, למשפחת קליגלר, למנתח אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ורעייתו לאה, לגיאולוג יהודה ליאו פיקרד ורעייתו אהובה (אחותו של אליעזר ילין) ולעורך הדין שלום הורוביץ. כולם (למעט ילין) נולדו בחו"ל והגיעו מרקע בורגני מבוסס. היו ביניהם קשרי ידידות ולמקצתם גם קשרי משפחה. עצם הרעיון של 'בית נופש' לא היה זר להם. קרויאנקר ציין בספרו, כי בית נוסף תוכנן בידי האדריכל פריץ קורנברג עבור משפחתו של רופא הילדים, ד"ר בֶּנו גרינפלדר. 

'הבתים', בלשונו של קרויאנקר, היו 'מלבניים ופשוטים, נבנו מקירות בטון מצופים בטיח לבן והיו להם גגות רעפים. בכל בית היו 3 או 4 חדרים, מרפסת כניסה שקועה ומרפסת אחורית מערבית, הפונה לגינה ומשקיפה לעבר הים הפתוח'. ביתו של עורך הדין הורוביץ, שהיה אדם אמיד, היה גדול יותר משל האחרים. 

התנאים בשכונה הקטנה היו בסיסיים. תֶלמה ילין תיארה אותם במכתב לאחותה כרמל:

המרחק לכפר ויתקין הוא כעשרים דקות הליכה, וזה יתרון גדול, כיוון שהילדים יכולים לשחק בכל המרחב הזה. אנחנו קרובים כל כך לים עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים על ספינה. אנחנו מנהלים כאן חיים בריאים ופשוטים, מתרחצים בים, עובדים בגינה, מבשלים ושוטפים כלים באופן פרימיטיבי למדי, ונהנים במיוחד מהניתוק המוחלט מההמונים, מהחנויות ומהעיתונות' (מצוטט מספרו של קרויאנקר, שם). 

את קליגלר הצגנו קודם. כעת נכיר את ארבע המשפחות האחרות, אשר לכל אחת מהן רקע מרתק וביניהן היו, כאמור, קשרי חברוּת ומשפחה. 

בית משפחת ילין בבית ינאי, 1939 (באדיבות נכדם אליעזר קלאי; ישראל נגלית לעין)

אליעזר ותלמה ילין

אליעזר ילין )1945-1888) היה מהנדס ואדריכל, בנו של המחנך הידוע דוד ילין. הוא היחיד מבני הקבוצה שנולד בירושלים והתחנך בה. ב-1907 יצא ללימודי אדריכלות בדרמשטאדט בגרמניה, שם גם הכיר את וילהלם הֶקֶר שבהמשך יהפוך לשותפו. ב-1920 השניים ייסדו את משרד האדריכלות המשותף ותכננו בתים פרטיים, מוסדות ציבור ומרחבים אורבניים (בין היתר, ילין תכנן את הבית הראשון בשכונת רחביה, ביתו שלו; היום ברחוב רמב"ן). ב-1921 ילין התחתן עם הצ'לנית תֶלמה לבית בנטוויץ (1959-1895), בת למשפחה ציונית בריטית ידועה. תלמה פעלה רבות לקידום התרבות והאומנות ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, ושמה מוכר לרבים בזכות בית הספר התיכון לאומנויות בגבעתיים הנושא את שמה.

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (תמר הירדני, ויקיפדיה)

אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף)

אדוארד יוסף (1983-1894) היה פרופסור לכירורגיה וממייסדי התחום בארץ. נולד בוולינגטון, ניו זילנד, התגייס לצבא ובמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בקרב גליפולי. למד רפואה באדינבורו בסקוטלנד והתמחה במאיו קליניק בארצות הברית. חזר לניו זילנד ועבד שם ככירורג עד עלייתו לארץ בשנת 1928. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עבר לירושלים והחל לעבוד בבית החולים הדסה בירושלים.

אדוארד גורדון יוסף, לפני 1950 (ויקימדיה)

יהודה ליאו פיקרד

פיקרד (1997-1900) היה מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם עולמי בחקר ההידרולוגיה (התמחותו הייתה במי תהום ובקידוחים). הוא נולד בגרמניה, למד בפרייבורג ובברלין, בלונדון ובפריז, ולימד באוניברסיטת פירנצה. בפעם הראשונה ביקר בארץ ב-1922 ושנתיים אחר כך, ב-1924, עלה ארצה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית הקים פיקרד את המחלקה לגאולוגיה. רעייתו, אהובה, הייתה אחותו של אליעזר ילין. לימים זכה פיקרד בפרס ישראל במדעי החיים (1958) ונבחר לאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים (1961).

יהודה ליאו פיקרד בוחן קידוח מים באזור עין חמד, 1964? (צילום: איתן טל, ויקימדיה)

שלום הורוביץ

הורוביץ (1956-1881) היה עורך דין ידוע בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה. הוא נולד במנצ'סטר, את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטת קיימברידג' ולאחר מכן עבד כעורך דין במנצ'סטר. הורוביץ עלה לארץ בשנת 1922, בהזמנת ההסתדרות הציונית, על מנת לבסס את מערכת הסיוע המשפטי מול הבריטים. בשנת 1931 בנה בית מידות מפואר ברחוב אחד העם בירושלים ('בית שלום') והפך אותו למעין 'סלון' תרבותי בעיר. הורוביץ היה רווק ולא היו לא יורשים, ובצוואתו הוריש לקרן היסוד את ביתו הירושלמי ואת ביתו שבבית ינאי. משרד ש' הורוביץ, מהגדולים בפירמות עורכי הדין בארץ, שוכן עד היום, באופן קצת אירוני, ברחוב אחד העם בתל אביב. 

שלום הורוביץ (ויקימדיה)

במפות הראשונות של בית ינאי מופיע לצד המגרשים שעל המצוק הביטוי 'שיכון עובדי ציבור'. מניין הגיעה הגדרה זו? האם מדובר בהגדרה טכנית בלבד, שתכליתה הפרדת בתי הנופש מן החלקות החקלאיות של המושב, או שמא היא מרמזת על כך שהזוכים במגרשים היו בעלי פריווילגיות של עובדי ציבור? כך או אחרת, ניכר שהם היו מקושרים היטב לממסד של אותם ימים.

מפת החלקות של 'שכון עובדי צבור' על המצוק בבית ינאי, סוף שנות החמישים
(הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/28)

מעט מאוד ידוע על האופן שבו השתמשו בעלי הבתים בנכסיהם. מתי נהגו להגיע לשם? האם היו להם רכבים פרטיים או הגיעו בהסעות טֶקסי מיוחדות? מה היו תנאי המחיה באזור באותה עת, כשהיישובים החקלאיים היו רק בראשית דרכם? התמונה של בית ילין והתיאור של תלמה, שהובא לעיל, מעידים על פשטות ועל תנאים בסיסיים בלבד.

דוד ילין מבקר את נכדותיו, בנות תלמה ואליעזר, בבית ינאי, 1940-1939 (ישראל נגלית לעין)

שלום הורוביץ, אליעזר ילין ואדוארד יוסף בחוף בית ינאי, 1941-1939 (ישראל נגלית לעין)

חשוב לציין כי באותן שנים חוף בית ינאי (שנקרא גם חוף כפר ויתקין) היה זירה להתרחשויות נוספות, ובראשן הקמת המזח. כל מי שמגיע היום לחוף בית ינאי רואה שרידים של עמודי עץ היוצאים מן החוף אל תוך עומק המים.

שרידי המזח בחוף בית ינאי (צילום: אורי, ויקימדיה)

מזח כפר ויתקין (כך הוא נקרא בדרך כלל) נבנה כנראה סביב 1936, בעקבות המרד הערבי, וההסבר הרווח הוא שהדבר קשור בהגבלות שהוטלו על שימוש בנמל יפו ליצוא הדרים וליבוא חומרי גלם. נציגי הנהלת היישוב הציעו לבריטים להקים מזח חלופי והם נעתרו. בדיעבד התברר כי המזח יוכל לקלוט גם ספינות מעפילים. בניית המזח הושלמה ב-1939 וכמה ספינות אכן עגנו שם. עם זאת, תנועת ספינות המעפילים למזח בית ינאי נעצרה לאחר שהבריטים הקימו עמדות תצפית לאורך החוף. בסופו של דבר המזח לא היה סיפור הצלחה ולא התקיימה בו פעילות מסחרית, ולפיכך גם הוזנח ונשכח.

המזח בחוף בית ינאי בהיבנותו (חופית שלנו)

בראשית שנות הארבעים, ימי העלייה הבלתי לגאלית, החלו אנשי הפלמ"ח להשתמש בבתים שעל המצוק כדי לסייע בקליטת ספינת מעפילים. כך סיפרה שושנה ישראלי (לבית ילין) בזיכרונותיה:

נהגנו לרדת לחוף כל פעם שהגיעה אוניית מעפילים, ולהחליף בגדים עם העולים [...] מאחר שלא היה לנו טלפון, לא יכלו להודיע לנו בטלפון לרדת אל החוף. גם מכונית לא הייתה. הם נהגו לעלות ברגל ולקרוא לנו, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ואף בשעות הבוקר המוקדמות, ואנחנו שיתפנו פעולה ברצון ואף בהתלהבות. רוב אוניות המעפילים היו ספינות קטנות ועמוסות אדם. המעפילים ירדו מהן בסיוע אנשי הפלמ"ח, ודשדשו במים לעבר החוף. אנחנו חיכינו להם על החוף, החלפנו איתם את בגדינו, והם נטמעו חיש קל בין אנשי כפר ויתקין. רק שלוש שנים אחר כך הקימה המשטרה הבריטית תחנה על המצוק, כדי להשקיף ולפקח על מה שקורה במזח (עמ' 60).

אירוע מסעיר נוסף היה ב-20 ביוני 1948. ליד המזח עגנה האונייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שנועד ברובו לאנשי האצ"ל בירושלים שעדיין לא הסכימו להתפרק מנשקם. העולים שהיו על הספינה ירדו במזח וגם חלק מהציוד נפרק בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. בהמשך התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות בין אנשי האונייה לכוחות צה"ל שעל החוף. בתקרית זו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל (החיילים נקברו בבית העלמין של כפר ויתקין). בניסיון למנוע שפיכות דמים נוספת הפליגה 'אלטלנה' לתל אביב, שם הורה בן-גוריון להפגיזה, והדברים ידועים. 

כוחות צה"ל בכפר ויתקין לקראת העימות עם אנשי אלטלנה, יוני 1948 (ארכיון כפר ויתקין)

אחרי שנבנו הבתים הראשונים נעצרה תנופת הבנייה על המצוק מסיבות שאינן ברורות. ילין וקליגלר, שתי המשפחות המובילות, מכרו את בתיהן, ובתוך זמן קצר שני המייסדים, ישראל קליגלר ואליעזר ילין, הלכו לעולמם בטרם עת (1945-1944).

בניית בתי נופש לאורך המצוק התחדשה בשנים הראשונות של המדינה, כאשר מִנהל מקרקעי ישראל שחרר מגרשים נוספים לפיתוח בתים שאינם מוגדרים נחלות חקלאיות. כך התחיל הפרק השני בתולדות השכונה הירושלמית. 

האדריכלית נעמי אנג'ל הייתה ילדה ירושלמית בשנות החמישים כאשר משפחתה הגיעה לבית ינאי בקיץ כדי להתארח אצל חברים. מאוחר יותר נהגו בני המשפחה לשכור שם חדרי נופש לתקופת הקיץ. כאשר נודע להוריה, עוֹבַדְיָה (מבעלי מאפיית אנג'ל) ועדה, שיש אפשרות לחכור מגרשים חדשים, הם רכשו מגרש יחד עם משפחה ירושלמית נוספת, משפחת בֶּהְם. שתי המשפחות בנו בית צנוע מבלוקים וחלקו אותו ביניהן בשיטת 'טיימשֶׁרינג'. בשיחה איתה נזכרה נעמי כיצד הגיעו לבית ינאי בטנדר של המאפייה ובילו בבית הנופש את חופשת הקיץ. התשתיות אז עדיין היו חלקיות: את האשפה קברו באדמה והביוב תועל לבורות ספיגה. משפחה ירושלמית נוספת, שהצטרפה ב-1955, הייתה זו של רענן וַיְץ (1998-1913), מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. לידם שכנו בני הזוג אברהם ושושנה הוכמן (פרופסור הוכמן היה מחלוצי תחום האונקולוגיה בישראל), הפרסומאי יובל טל, והמשפחות הוותיקות – פיקרד ויוסף.   

בראשית שנות השישים נעשה מאמץ להסדיר את מעמדה של השכונה, שתושביה ביקשו לצרפה למושב בית ינאי. המהלך עורר התנגדות מצד אנשי האגודה החקלאית של המושב, אך בסופו של דבר אישרה המועצה האזורית את הבקשה ושכונת 'נאות ים' שעל הצוק צורפה לתחום השיפוט של המושב.

מפת השכונה של על המצוק (משמאל לקו הכחול), בכתב יד רשומים שמות בעלי המגרשים,
סוף שנות החמישים (הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/26)

מרבית רוכשי המגרשים הנוספים היו משפחות ירושלמיות ובהן משפחתו של אברהם הַרְמָן (לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית), הפרופסור לחינוך אלכסנדר דושקין ועורך הדין פנחס רבינוביץ. בלטה במתיישבים החדשים קבוצה של רופאים ופרופסורים בכירים, שעבדו בבית החולים הדסה שבעין כרם, ובהם קלמן יעקב מַן (ממייסדי בית החולים), האורתופד מאיר מייקין, הגינקולוג אהרן בְּז'זינסקי, הנירולוג שאול פלדמן, הנירוכירורג אהרן בֶּלֶר והרוקח הראשי אדי סופרסטיין. גל הבנייה 'הירושלמי' הסתיים בשנת 1967, ולשם הגילוי הנאות מתבקש להוסיף כי הוריי, עידית ואיתן אזרחי, בנו את אחד הבתים האחרונים במקום יחד עם עוד משפחה ירושלמית, שלמה ועדינה מאי.

לצד ובתוככי 'השכונה הירושלמית' גרו עוד כמה דמויות מעניינות, רובן מרקע אנגלו-סקסי, כמו איש העסקים והפילנטרופ מוריס קאהן, הזואולוג והצייר וולטר פרגסון (שאף נקבר בבית הקברות של המושב), והסופר היהודי האמריקאי מאיר לוין. 

ביתו של עורך הדין פנחס רבינוביץ (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477935)

ביתו של פרופ' שאול פלדמן, מאחוריו בית הרוקח סופרסטיין (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477937)

ב-14 במאי 2020 התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט, מאת שלומית צור:

וילה במיקום נדיר מוצעת כבר יותר מחצי שנה למכירה ביישוב היוקרתי בית ינאי, בקו ראשון לים הפתוח. הווילה, ברחוב הצוק 16 ובבעלות איש העסקים רוני רוזנבלט, ממוקמת על המצוק ובנויה על מגרש חריג בגודלו, 2 דונם [...] לאורך שפת המצוק של בית ינאי ישנם 28 מגרשים, שבהם מחזיקים אנשי עסקים בולטים כמו מוריס קאהן, אודי אנג'ל וארנון מילצ'ן [...] לבית גם יש היסטוריה מעניינת. הוא נבנה ב-1938 על ידי עו"ד שלום הורוביץ [...] עם פטירתו הוא תרם את הבית (וכן את ביתו בשכונת טלביה בירושלים) לקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל. במשך עשרות שנים שימש הבית את עובדי קרן היסוד כבית נופש, עד שב-1996 מכרה קרן היסוד את זכויותיה בנכס לבעליו הנוכחי.

ואכן, מי שיגיע בימים אלה לבית ינאי ויסייר לאורך המצוק המרהיב יגלה כי רוב הבתים המקוריים אינם קיימים עוד. הם נמכרו, עברו מספר ידיים, נהרסו עד היסוד ובמקומם ניצבים עתה בתי מידות מרשימים. הפרק הירושלמי של בית ינאי הסתיים. 

הבתים על מצוק בית ינאי כיום (צילום: אילן אזרחי)

מבט על המצוק מצפון לדרום (צילום: אילן אזרחי)

 _______________________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר העולם היהודי בימינו וסופר, אשר הוריו בנו בית נופש בבית ינאי. תודה לאדריכלית נעמי אנג'ל, לפרופ' יחיעם וייץ, לאליעזר קלאי ולדניאל קליגלר על סיועם, וכן לארכיון הציוני המרכזי וליד יצחק בן-צבי (מיזם 'ישראל נגלית לעין') על אישור השימוש באוצרותיהם.    

ezrachi.elan@gmail.com