זוטות היסטוריות: ונדליזם בבית ספר לֶמֶל והפורונקל של דיזנגוף

א. ונדליזם בלֶמֶל

חזית בית הספר למל ברחוב ישעיהו, 2011 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בית הספר לֶמֶל, שנוסד בשנת 1856 בעיר העתיקה של ירושלים, בתרומת משפחת למל האוסטרית, הוא אבן דרך בתולדות היישוב הישן והחדש בירושלים ובתולדות החינוך היהודי. בראשית המאה העשרים החליטה הנהלת בית הספר (המנהל היה אז אפרים כהן-רייס) לעבור למשכן קבע בעיר החדשה. המבנה, שתוכנן ב-1902 בידי האדריכל הגרמני-הטמפלרי תיאודור זונדל, הוקם בשכונת זיכרון משה (היום רחוב ישעיהו פינת דוד ילין) ונחנך בשנת 1903. חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְְּרֵס (1955-1874), שניהל את בית הספר כארבעים שנה וגר בסמוך לו (הרחוב בו גר נקרא – עוד בחייו – על שמו), חיבר ספר מיוחד על תולדות בית הספר:

ספרו של ישעיהו פרס נדפס בירושלים בשנת 1936

הרוצה לקרוא על בית הספר ועל חשיבותו בתולדות התחייה הלאומית והתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, יעיין בערך המפורט בוויקיפדיה, וגם באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

הבניין הגדול והיפה, על שעון האותיות שבגמלונו ומגן הדוד מאבן שבמרכזו, השתמר בשלמותו עד היום. הוא שוכן מול מה שהיה פעם קולנוע אדיסון. הריסתו של קולנוע מיתולוגי זה, בשנת 2006, הייתה ביטוי סמלי ל'נפילתה' של שכונת זיכרון משה – שבשעתה הייתה ממרכזי התרבות של ירושלים הציונית והנאורה – בידי חרדים. בית הספר למל התגלגל גם כן לידיים חרדיות. תחילה נבנה בו תלמוד תורה של חסידי בּוֹיָאן, שהם ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה (היה בזה צדק היסטורי מסוים, משום שהספרדים וחסידי סדיגורה, ובראשם ניסן ב"ק, תמכו בפתיחת בית ספר למל, נגדה-נא קנאי היישוב הישן שהחרימוהו). אחר כך נמכר המתחם (בידי ההסתדרות!) לישיבת 'עץ חיים' הליטאית. סוף דבר, יזמים חרדים קיבלו אישור להקים בחצר הגדולה מבני מגורים, אך הותנה עמם לשמר את מבנה בית הספר.

אז הותנה...

כך נראתה החזית המקורית של בית הספר (ויקיפדיה)

כבר בשלב שבו הועבר המבנה לידי ישיבת עץ חיים, החליטו פרנסי הישיבה לוותר על הכתובת ההיסטורית בעברית ובגרמנית, שבה נכתב בסך הכל: 'בית הספר להאציל לבית למל'. הם סיידו אותה בגבס לבן והסתירוה בשלט בד חדש, כפי שאפשר לראות בבירור מתמונה זו שצולמה באוקטובר 2018:

בית ספר למל הפך ל'מרכז התורה הגדול'. הכתובת המקורית סויידה ועליה נתלה שלט בד (ויקיפדיה)

השלט החדש, שעליו נכתב 'ברוכים הבאים למשכננו החדש, כניסה ראשית', כבר נתלש מזמן. ברוך גיאן עבר שם השבוע והזדעזע לראות את כתובת ההקדשה ההיסטורית בוהקת בלבן.

צילום: ברוך גיאן

'כששאלתי את המשגיח רוטמן על כך', סיפר לי ברוך, 'הוא אמר: "אני לא יודע וזה לא אני", אבל כשעברנו מתחת לתמונה של הרב שמואל סלנט הוא אמר: "יש כאן הורים קנאים"...'.

קנאים או לא, נשאלת השאלה: מלכתחילה מה יש להסתיר כאן? האם זו כתובת תועבה? פרצוף אישה, רחמנא לצלן? לא ולא! סתם חוצפה, גסות רוח, צפצוף ארוך על רשויות החוק והתנשאות על המורשת ההיסטורית של הבניין.

אם יש מישהו מן הקוראים שיש לו מהלכים בעירייה – יואיל להפעיל את קשריו כדי שייענשו הוונדליסטים ותוחזר עטרת הכתובת המקורית ליושנה. נכון שלא מדובר בכנסיית נוטרדאם, אבל מי שמוותר בדברים הקטנים הללו היום, ימצא עצמו מחר מול דברים גרועים בהרבה.

ב. 'פוֹרוּנְקֶל רע מאוד'

מאיר דיזנגוף על סוסו (משמאל) עם 'זְקַן השומרים' אברהם שפירא, פורים 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

ומירושלים הקנאית של היישוב הישן אל תל אביב הקטנה.

ריקי שפרינצק העבירה אליי מכתב ששלח בשנת 1934 מאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש העיר הראשון של תל אביב, לגרגורי וילבושביץ מחיפה. המהנדס והאדריכל גדליהו וילבושביץ (1943-1865), יליד גרודנה ובן למשפחת וילבושביץ-שוחט הענפה, שעלה לארץ עוד בימי העלייה הראשונה, הוא סבא-רבא של יהודית גולן מחיפה (המחותנת של משפחת שפרינצק).

גדליהו וילבושביץ (ויקיפדיה)

כאשר מיינה יהודית את המסמכים המשפחתיים היא מצאה מכתב נחמד. וילבושביץ שמע כנראה שדיזנגוף חולה ושלח לו מכתב ובו איחל לראש העיר בריאות ורפואה שלמה והביע תקווה לראותו בקרוב כשהוא רוכב, כמנהגו, על סוס. דיזנגוף ענה לו בטון משועשע, על נייר מכתבים רשמי של העירייה.

על ימים אלה וטיפוסים אלה כתב יעקב אורלנד: 'הָיֹה הָיוּ אֵי-פַּעַם בַּחוּרִים, / אַתֶּם אֶת זֹאת אוּלַי אֵינְכֶם זוֹכְרִים'...

ז' טבת תרצ"ה 

13.12.34

לכבוד מר גריגורי וילבושביץ, 

חיפה.

ידידי היקר,

קראתי את גלויתך מיום 3 לח"ז [לחודש זה] שקבלתיה באמצעות הד"ר פאול וייס, והנני נרגש מאד מהתענינותך במצב בריאותי. אמנם היה לי פורונקל רע מאוד שבגללו שכבתי כמה שבועות אולם כיום הולך מצב בריאותי וטוב ואני מקוה שבקרוב אשוב לגמרי לאיתני ואפגש אתך כשאני רכוב על סוס, כחפצך.

שלום וברכה לכלכם, 

בכבוד ובידידות, 

מ' דיזנגוף 

דיזנגוף על סוסתו. פסל של דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

סיפורי מכוניות: צעדת השלום, דרך היושר, יונים, קורטוב ומכונית כיס

א. צועדים לשלום

שם נאה לחברת הסעות ותיירות הלקוח מתפילת הדרך ('שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם'). 

אם הם היו שואלים אותי, הייתי ממליץ להם דווקא על 'תוליכנו לשלום', אבל גם 'תצעידנו' זה יפה מאוד, למרות ההדהוד הצבאי משהו. העיקר שיגיעו בשלום למחוז חפצם.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. דרך היושר

יש 'דרך הישר' ויש 'הדרך אל האושר', אבל מה זה 'דרך היושר'?

צילום: גדעון נח

ג. אחריות בכתב

אחריות בכתב לחמש שנים, זה לא דבר מובן מאליו במקצוע גירוש יונים.

כבוד לנדב שלוקח ברצינות את עבודתו!

צילום: טובה הרצל

ד. קוֹרטוב של נחת

'איזה שם נהדר לחברת קירור', כתב לי עפר גביש שגם צילם את הרכב הזה אי שם בגליל. משחק מילים על 'קוּרטוֹב' (קמצוץ), 'קוֹר טוב', ורמז ל'בוקר טוב'...

צילום: עפר גביש

ה. המכונית ובנה הקטן

גדעון פליישמן עשה את דרכו בכביש מספר 1 בואכה ירושלים, ונדהם מן המראה הקַנְגָרוּאִי שנגלה לעיניו:

צילום: רחל ברגר

הצופים והצופות: זיכרונות פרטיים על שירה בציבור

שירה מסביב למדורה, 1953 (צילום: טדי בראונר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת נפתלי וגנר 

כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה

כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק 
(נעמי שמר, 'זמר נודד')

לפני כמה חודשים הופיע ספרו של ד"ר נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער (יד בן צבי, 2018). זמן מה קודם לכן, המחבר פנה אליי (הוא פנה גם לרבים אחרים) ושאל: 'מה שרו בתנועות הנוער?'. הדברים הבאים, שנכתבו במענה לשאלתו, מובאים כאן כמחווה לרגל הופעת ספרו החשוב.

שירה בציבור, כפי שהיא נהוגה ב'ערבי שירה בציבור', היא אחת הפעילויות החברתיות המאורגנות והמסודרות ביותר, עם הנחייה, ליווי כֶּלִי, שיקופיות של מלל או לחליפין – שירונים או תמסירים וכיוצא באלה. לעומתה, השירה בציבור הזכורה לי משנותיי הארוכות בתנועת הצופים (גדוד מעפילים, שבט מצדה, ירושלים; 1966-1959), היא ההפך המוחלט מכל זה. הייתה זו פעילות אנרכית, ללא הנחייה, ללא ליווי ומתוך ידיעה חלקית ושגויה של תמלילי השירים. מה שקרוי בפי חכמי תורת הכאוס 'התארגנות עצמית' בתנאי התחלה בלתי מוגדרים... 

ממרחק השנים נדמה לי שלרגע לא הפסקנו לשיר – במהלך הפעולה, לפניה ואחריה, בטיולים רגליים, בנסיעות, ובמחנות עבודה, בזמן העבודה ובזמן הבטלה, ובעצם כל הזמן. לא שזה היה תמיד תענוג גדול, אך זה מה שהיה. אם רצינו או לא, היינו הרבה זמן ביחד וצריך היה להעביר איכשהו את הזמן המשותף.

וכיצד בכל זאת התארגנה השירה? 

מישהו היה מתחיל שיר בתקווה שהאחרים יצטרפו אליו, וכך סיכן עצמו במבחן מנהיגות שאין מכריע ממנו. להתחיל שיר ולהיווכח שאיש אינו מצטרף אליך, או שרק בודדים מדשדשים בעקבותיך ודועכים בקול ענות חלושה, זו חוויה המותירה תחושת השפלה שקשה להתאושש ממנה... אני משוכנע שיש פסיכולוגים קליניים שמתפרנסים מנפגעי שירה בציבור שטרם עלה בידם להשתקם מאזלת גרונם. בדרך כלל הייתה מתחילה את השירה איזושהי בת דומיננטית, שאיש לא יכול היה שלא להיגרר אחריה. משום מה אני מתקשה להיזכר במשכּוּכִית מובהקת ממין זכר, מעין 'איל בן קרניים', שמוביל בסמכותיות מוּלדת את פעיות העדר, ועוד אחזור לכך בהמשך.

מידה שונה של כריזמה קולית הייתה נדרשת בנסיבות שונות: לא הרי להתחיל שירה בציבור יש מאין, כהרי להתחיל שיר חדש במהלך שירה מתמשכת. וגם במקרה האחרון לא הרי להתחיל שיר חדש כאשר השיר הקודם הגיע לסיומו המבורך, כהרי לשסע את השיר המושר – יען כי אינו מוצא חן בעיניי מישהו – ולהטות את הציבור לפצוח בשיר אחר. ויש כמובן מצבי ביניים, שצריך להיות ניחן באינטואיציה מיוחדת כדי לחוש אותם ולנווט בהתאם את מהלך השירה. לדוגמה, כאשר שיר מסוים חוזר וחוזר על עצמו, עד כדי מיצוי, אך בשל רפיון או חוסר אומץ אין איש יוזם את התפנית המתבקשת לשיר חדש – זהו הרגע הגדול של מי שמסוגל לזהות את המצוקה בזמן אמיתי ולהפעיל את היוזמה הנדרשת בתזמון מדויק. בנסיבות מסוימות, כשבשלה הקרקע לשינוי, יכולה הייתה גם דמות יותר חיוורת ופחות אוטוריטטיבית (כמוני למשל) לנצל את הרגע, להכות בברזל בעודנו חם, ולהוביל את מהלך השירה לכיוון חדש. ואכן, מעולם לא שלטה ברמה דמות אחת באופן בלעדי; נושאי לפיד השירה התחלפו פעמים רבות במשך אותו רצף.  

מסתבר אפוא שמלבד מנהיגות וכריזמה נדרשות תכונות נוספות כדי להתוות כיוון. לעתים דומה המצב לאירוע שבו מספרים בדיחות ולפתע יורד מסך של אפלה על הכול ואיש אינו מסוגל להיזכר בבדיחה שטרם סופרה כבר. כך גם קרה לעתים בעת שירה בציבור, ואז כל מי שמסוגל היה להעלות על דעתו שיר רענן יכול היה 'להוליך את הקול' ולהפוך משכוכית, ולוּ גם לרגע זוהר אחד בחיי היום-יום האפורים שלו. משום מה, דווקא הבנות תפקדו טוב יותר בנסיבות כאלו מאשר הבנים. הן גם היטיבו להכיר את רפרטואר השירים ולזכור את המילים, וקולן היה גבוה יותר, דבר שהיה בו כדי לפצות לעתים על היעדר עוצמה. יתכן שהבנות, יותר מהבנים, גם ראו את עצמן אחראיות לשמור על אש התמיד של ה'ביחד' ולתדלק אותה, ומה היה חומר הבעירה המשובח ביותר של הגחלת החברתית אם לא השירה בציבור?

כדי להוביל את השירה באנרכיה המתוארת היה צריך גם לגלות רגישות למצב הרוח הכללי, שהוא שקבע את סוגת השירים ואת נימתם. בערב, על הדשא, לאחר העבודה בקיבוץ, לא היה מקום לשירי פרץ וצווחה, אלא לשירי 'ביחד' נוסח 'דוגית נוסעת, מפרשיה שניים', המקרבים את הלבבות (באופן מטפורי וממשי כאחד). רק אידיוט מוחלט היה מתחיל בנסיבות כאלו בשיר עולץ נוסח 'הבו בירה ונשירה ונריע ונרון'. ברגעים של רפיון רוח אפשר היה להתעודד עם We Shall Overcome של פיט סיגֶר, ורגעים של רוממות רוח יכלו לבוא לידי ביטוי עם Oh, When the Saints Go Marching In. 

אלא שלא תמיד המצב החיצוני לבדו הכתיב את הנימה הנכונה. רמת התזזיות ששלטה בין החבר'ה ברגע נתון הייתה בעלת השפעה משלה. על המשכוכית לחוש היטב מתי יש לעבור לשירים היתוליים ולהתמיד בהם, כמו השיר הדן באורך מכנסיו של זלמן או שירים מחזוריים אחרים, שהרישא שלהם בולע ברגע האחרון את הסיפא, שלא יעלה על הדעת להגותו ברבים.

בהקשר זה מעניין להיווכח שגם שירים כבדים ועצובים עשויים היו להפוך בקלות לשירים היתוליים: 'בערבות הנגב איש מגן נפל' – מה קודר מזה? אך כאשר השורה היתומה חזרה על עצמה בפעם השבע-עשרה כבר לא היה מי שייקח אותה ברצינות. 

גלויה לכבוד עשור לג'מבורי של תנועת הצופים, 1958

מעניין שבנסיבות האנרכיות ששררו אז לא התרחשו כמעט 'קרבות' בין שירים מתחרים. קרבות כאלו יכלו להיערך בעת מפגש בין גדודים או שבטים שונים, או חבורות שמוצאן בתנועות נוער שונות – דבר שעשוי היה להתרחש בטיולים, במחנות קיץ או באירועים חגיגיים. לא זכורים לי מצבים בהם החבורה המזמרת עצמה התפלגה למחנות וכל קבוצה כזו נגררה אחר טוען אחר לכתר המשכוכית המזמרת. אם התרחשו מצבים כאלה, הרי הם נפתרו כהרף עין ושיר אחד היה ממהר להשתלט ולשרור ביד רמה, כנאמר – 'כולנו פה אחד'.

בנוסף, היו מצבים שבהם התנהלה השירה לפי ברירת המחדל המתאימה, כך שלא הייתה נדרשת השפעתה של משכוכית. למשל, את פרק ריקודי העם התחלנו תמיד ב'הבה נצא במחול', ובגיל צעיר יותר פתחנו תמיד ב'בן לוקח בת ובת לוקחת בן'. היוזמות לשינוי נעימת המחול היו באות לידי ביטוי רק בהמשך. נערוּתי בצופים הייתה נטולת אקורדיון, וגם את שירי הריקוד זימרנו בדרך כלל במלוא גרוננו הניחר. ואכן גרוננו היה ניחר חדשות לבקרים. במיוחד אחרי טיולים ומסעות, אז מצאנו את עצמנו מתקשים להפעיל את מיתריי קולנו ועוברים לדבר בלחישה, דבר שהקשה כמובן על החיים במציאות החברתית הרעשנית והצרחנית שבה היינו נתונים כל העת. 

זכורות לי הטפותיו של אבנר איתי, מנצח המקהלות שגם נמנה עם צוות מוריי באקדמיה למוזיקה. הוא לא חדל להתלונן על התרבות הווקאלית הפגומה שלנו, בוגרי הצופים ותנועות הנוער האחרות, לעומת צעירים צרפתים, גרמנים, הולנדים, סקנדינבים ומי לא... השירות הצבאי, שחצץ בין נעוריי בצופים לבגרותי באקדמיה, לא היטיב עם גרוני. השירה הרועמת שנכפתה עלינו במצעד האינסופי לחדר האוכל לא הוסיפה עידון קולי מן הסוג שאבנר ייחל לו. גם סמל מחלקה, שהצעיד אותנו בשבילי הבסיס ('עד שישמעו אתכם בנתניה'), לא היה המורה שחיפשתי לפיתוח קול. כשאני נזכר בחוויית השירה בציבור – הצופית או הצבאית – אינני נמס מנוסטלגיה, אולי משום שאף פעם לא הצטיינתי כמשכוכית מזמרת ואולי מפני שבאמת לא הקנו לנו בצעירותנו מורשת ווקאלית משובחת. אבל זה מה שהיה (אם זיכרוני אינו מטעני)...

_______________________

נפתלי וגנר הוא פרופסור (אמריטוס) למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו הביטלס: שבע השנים הטובות (מאגנס, 1999); את המלל את הלחן ואת מה שביניהם: משקל פואטי ומוזיקלי בשירי סשה ארגוב (מוסד ביאליק, 2005); מוזיקה קטלנית: המוזיקה בעיני הסיפורת (מאגנס, 2018).

בורא מיני מזונות: דע את היקום, השר וראש העיר, פרה אדומה, חתולים וקונסרבים

א. האוקראינית המושכת והאיטלקייה המהירה

שוביניזם גברי, שלא לומר סקסיזם, מוֹכר כל דבר. גם אוכל.

'האוקראינית המושכת' היא בעצם בירה.

צילום: איתמר לויתן

ו'האיטלקייה המהירה', בקניון הדר בירושלים, היא כמובן מסעדת אוכל איטלקי מהיר.

צילום: דוד אסף

ב. שר הבשר וראש העיר

לקראת המגעים להרכבת ממשלה – השר שמחזיק בתיק הבשר נמצא ברחוב כצנלסון בגבעתיים.

צילום: יוחנן פלוטקין

ואם חשקה נפשו של ראש העיר בשווארמה עסיסית הוא יטריח את עצמו לרחוב סלומון בדרום תל אביב

צילום: איתמר לויתן

ג. פרה אדומה

שימוש באפר פרה אדומה הוא הפרקטיקה המקראית הקדומה לטיהור אדם שנטמא במגע עם מתים. אלא שפרות אדומות, כפי שההלכה דורשת (די בשתי שערות שאינן אדומות כדי לפסול את הפרה), כמעט שאינן עוד בנמצא, והן משא לכיסופיהם של שוחרי הר הבית ואוונגליסטים אמריקנים.

התרגשות גדולה (אתר כיפה)

חובבי המצוות הנדירות יכולים עתה למצוא פורקן לתאוותיהם במסעדה הירושלמית שמתהדרת בשם האנגלי  Red Heifer Steakhouse. אין דרך אחרת לתרגם את שם המסעדה אלא כ'סטייקיית הפרה האדומה'.

צילום: טובה הרצל 

המסעדה הזו, שאותה אני פוגש כל בוקר בדרכי לבריכת ימק"א, שוכנת בסימטה קטנה מול מלון המלך דוד. היא הרבה יותר קונקרטית ומציאותית, וכמובן כשרה, ואפילו למהדרין. מעניין איך יהודי שומר מצוות מרגיש כשהוא לועס סטייק עסיסי של פרה אדומה...

ד. חתולים שומרי פסח

החתולים השנה מקפידים על שמירת פסח כהלכתו ואינם אוכלים חמץ!

והמזון נטול החמץ? אקסטרה יאמי...

צילום: יעקב סקיר

ה. עברית של פעם 

ועל הברחת רֶזֶרְבִים
של וָלוּטָה בתוך תֶּפֶר
ועל דְּבַר מטען קוֹנְסֶרְבִים
שהיה נגוע דֶּבֶר.
זאת סיפר הוא, מר זָבָּרָה
בדברו עם מרת נינה
ובנגנו על הגיטרה
לצלילי הקונצרטינה.

(נתן אלתרמן, 'קונצרטינה וגיטרה', 1965). 

מתי בפעם האחרונה שמעתם את המילה הזו, 'קונסרבים' (לא 'קונסרבטיבים')?

בשוק הבוכרים בירושלים, ה'קוֹנְסֶרְבִים' – קופסאות השימורים של תירס או סרדינים – זכורים לכל תושבי השכונה עוד מימי הצנע...

צילום: בני עורי

הספרות והחיים: בית ממכר, עם שחר, ארץ נהדרת ועושה החלומות

א. ממכר נדל"ן

בעלי סוכנות הנדל"ן הזו, ברחוב בזל בתל אביב, בוודאי קראו בנעוריהם את ספרו של צ'רלס דיקנס בית ממכר עתיקות.

צילום: אבישי ליוביץ'

ספרו של דיקנס The Old Curiosity Shop נדפס לראשונה באנגלית ב-1841. התרגום הראשון לעברית ראה אור בשנת 1924 בהוצאת שטיבל בוורשה, והמתרגם א' אובסי הוא בעל הזכויות על השם 'בית ממכר עתיקות' (למעשה, התרגום היה מוכן כבר ב-1919).

א' אובסי הוא הסופר והמתרגם הנשכח יהושע אוֹבְסֵי (אובסייביץ), יליד קַרֶלִיץ שברוסיה (1883?), שבנדודיו, טרם עלייתו ארצה ב-1955, גר גם באנגליה. בדצמבר 1957, שנתיים אחר עלייתו, מת אוֹבְסֵי ברמת גן ונקבר בקרית שאול.

לימים זכה ספרו של דיקנס לעיבודים (שם מכובס לקיצורים מופלגים) ולתרגומים נוספים מאת משה בן-אליעזר, א"ד שפיר, והאחרון שבהם על ידי בינה אופק (2001), אבל כולם שמרו על השם המקורי הקסום.

ב. עם שחר

הצירוף 'עם שחר' היה חביב במיוחד על המשוררת רחל. מי לא מכיר את שירה הקסום 'ואולי', שנכתב ב-1927 ובראשיתו מופיעה השורה 'אולי מעולם לא השכמתי עם שחר לגן':

דבר, 3 ביוני 1927

מאוחר יותר, ב-1930, חיברה רחל שיר שכותרתו היא 'עם שחר' (שיר זה, כמו גם 'ואולי', הולחן על ידי יהודה שרת). 

הצירוף 'עם שחר' מופיע גם הרבה בשמות ספרים (עם שחר עצמאותנו של איתמר בן אב"י; עם שחר של אלי ויזל, בתרגומו של חיים גורי; הבטחה עם שחר של רומן גארי) וסרטים ('הנשרים פשטו עם שחר'; 'כוננות עם שחר'). 

ועל כן נחמד למצוא צירוף זה גם כשמה של חברת הפצה והובלות.

צילום: איתמר לויתן

ג. ארץ נהדרת

אז מי העתיק ממי?

חנות בגדים ברחוב הרצל, חיפה.

צילום: איתמר לויתן

ד. עושה החלומות הירושלמי

נעולה היא דלתו של עושה החלומות מרחוב ינאי 6 בירושלים.

מה עושה 'עושה החלומות' כשהעסק פתוח?

זו שאלה שרק סופר או משורר יידע לענות עליה, ורק מי שמתמחה בספרות מתח ומסתורין גם יידע לענות מדוע דרוש כאן טלפון לשעת חירום...

צילום: יהושע לביא

חלוצים באו לעיירה

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

קשה לאתר את הנקודה בזמן שבה חדלה 'ההתיישבות העובדת' להיות מותג יוקרתי והפכה לישות בעלת ניחוח אנכרוניסטי. נדמה שהדבר קרה עוד לפני שנברא המושג 'מותג'. ושמא נמצאים גם אלה שחולקים על הטענה שהיא חדלה, וטוענים בכל עוז שהיא עדיין חיה ונושמת. באנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה' יש ערך בשם 'ההתיישבות העובדת', שנפתח בהגדרה זו: 

שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה. היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו 'מעוזים סוציאליסטיים' (כמו קרית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

בשנת 1947, עידן שבו עוד היה המותג במלוא עוזו, נקט מרדכי הַאלְטֵר, חבר קיבוץ דפנה שבגליל העליון ואיש עט מנעוריו (בהמשך עוד נאמר מקצת שבחיו), יזמה ברוכה. הוא ליקט ואיגד 'מימרות, בדיחות וביטויים מההתיישבות העובדת' והפיצן בספר, ליתר דיוק ספרון, שנשא את הכותרת המֵימרה בכפר (ידע-עם, תש"ז).

 בהקדמה קצרה הסביר האלטר את מניעיו:  

המצוי בין אנשי העבודה ביישוב החדש ואוזן קשבת לו, יתפלא לרכוש הגדול המתגולל באין מאסף ... התנאים של בנין הארץ, המעבר מחיי גלות לחיי חורין, העבודה – אלה מספקין מימרות לאין ספור ... הלשון הקצרה של המימרה הולמת את אופן דיבורו של הפועל, השתקן מטבעו. המימרה ... משקפת את כל שטחי החיים בקיבוץ, בקבוצה ובמושב.

ועוד כהנה וכהנה השתבח המהדיר במעלות הלקט, שלא מעטות מאמרותיו נדפסו עוד קודם לכן במדור הומוריסטי שבועי שנקרא 'פינת צחוק', ונדפס במוסף 'דבר השבוע' של עיתון דבר. מקצתם שודרו גם מן הסתם מדי שבת ברדיו המנדטורי 'קול ירושלים', בפינה שבועית שנשאה את שם הספרון 'המימרה בכפר'. האלטר לא שכח להודות בהקדמה 'לדב שטוק [לימים פרופסור דב סדן], שקרא את החומר ושילב הערות והקבלות'.

כותרת המשנה בשער הספר מגלה פרט חשוב שלא נזכר בהקדמה: הלקט כולל גם 'מימרות' שמקורן בקיבוצי ההכשרה בפולין, שאותם הכיר המחבר ובהם שהה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לפני החורבן ולפני עלייתו לארץ.

'קיבוץ חוצבי אבנים קלוסובה על שם יוסף טרומפלדור', פולין, 1937-1924

שלוש שורות שנדפסו בגב הספר מגלות למעוניין את המקומות הנבחרים, המעטים, שבהם ניתן להשיגו. כיאה לקיבוצניק מהצפון – בחיפה ובטבריה הצפוניות, ובמחסן הוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב.

בספרון 467 מימרות, הנחלקות לתשע קבוצות נושאיות, לא אחידות בגודלן ולא כולן בהירות. הקבוצה הגדולה היא 'בעבודה', ובה 135 מימרות; הבאה אחריה נקראת 'בטוב לב', וקצת מתוכנה מתבהר מתת-נושאיה: רומנטיקה, מטבח וחדר אוכל, קדחת, עוזבי הקיבוץ, אורחים, אשה, ילד. התת-נושא הגדול בקבוצה זו נקרא, כמה מפתיע, 'שונות'... 

הנה לקט מקרי מן המימרות בספר:

לנושא האחרון בספר, 'המימרה בקיבוצי ההכשרה', הקדים המלקט מילים מעטות על העולם שהיה ואיננו. לא בכדי השתמש האלטר בצירוף 'נשאר לפליטה', והוא מערב עברית ויידיש, כפי שדיברו 'שם'. ב'מי שבירך' ללקט הזה ניבא המשורר אברהם ברוידס (דבר, 15 באוגוסט 1947), כי 'אין ספק שהסופרים והחוקרים יחשפו באוסף זה חומר מעניין ומועיל לצרכי יצירתם. ויפה עשה מרדכי האלטר, שהציל מאות מימרות מן השיכחה והציב להן יד וזכרון'.

מרדכי האלטר – שלפי שעה לא זכה לערך בוויקיפדיה או בלקסיקון המקוון של הספרות העברית החדשה (אך כן רשום אצל ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א, תשכ"ה, עמ' 609, ובפירוט גם בלקסיקון אופק לספרות ילדים, תשמ"ו, עמ' 212) – נולד בו' באייר תרס"ו (2 במאי 1906) בקוֹלוֹ (Koło; קוּיְל בפי דוברי יידיש), עיירה מצפון-מערב לעיר לודז' שבפולין, שבה גרו יהודים במשך מאות שנים. בין שתי מלחמות העולם חיו בה כ-6,000 יהודים, כמחצית מתושבי המקום. האלטר, שקיבל בביתו חינוך מסורתי, למד בבגרותו בסמינר למורים של רשת 'תרבות' בוורשה ובין השנים 1932-1930 עסק בהוראה. הוא היה פעיל ב'החלוץ' ובקיבוצי הכשרה, ומ-1932 היה חבר במערכת דאָס וואָרט (המילה), עיתון הליגה למען ארץ ישראל העובדת. 

מרדכי האלטר בפולין

האלטר עלה לארץ בשנת 1941, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה. הוא הצליח להימלט מוורשה לכיוון מזרח, ובמסע פתלתל, שעבר דרך מוסקבה וטשקנט, הגיע ארצה. כאן הצטרף לקבוצת דפנה, שעלתה אל הקרקע כשנתיים קודם לכן במסגרת יישובי 'חומה ומגדל', ובקיבוץ זה חי עד יום מותו, בו' בטבת תשל"ז (27 בדצמבר 1976). בקיבוץ עסק תחילה בחקלאות ואחר כך בהוראה. 

בקטלוג הספרייה הלאומית רשומים על שמו 19 פריטים: הראשון שבהם ביידיש, משנת 1932, והאחרון – סיפורים לילדים (תעלולי כיתת 'סלע'), משנת 1976, שנת חייו האחרונה. הוא כתב, ליקט וערך במגוון סוגות רחב: סיפורים לילדים ולנוער (השבויה מצפורי: ספור מימי האמוראים בבבל, 1946), רשמי התבוננות, ביקורת ספרות, עיונים במקרא ועיונים בשירה, ואפילו פירוש לשיר השירים שאותו גם אייר (1960). 

בשנת תש"ב, זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה – שנה, אולי קצת יותר – הופיע בהוצאת עם עובד ספרו הראשון שנדפס בארץ. הספר ראה אור בסדרה שנקראה 'שחרות', כלומר ספרים המיועדים לבני הנעורים, ושמו חלוצים באו לָעֲיָרָה: ספור מחיי קבוץ-הכשרה בפולין (המערכת דאגה להשמיט משמו של העולה החדש את האלף, הלטר ולא האלטר, כפי שהקפיד לכתוב עד סוף ימיו).

לא ברור מה כבר ידע המחבר באותו זמן על גורל יהודי פולין, אך נראה שהיה לו דחוף לתרגם לעברית סיפור פרי עטו שכבר הופיע ביידיש ב-1937, חמש שנים קודם לכן.

הנה דף לדוגמה מתוך הספק-סיפור ספק-מסמך הזה:

מעניין מניין חדר ללשונם של 'הקיבוצאים', החלוצים בעיירה הפולנית, כינוי הסלנג 'תימני' ל'טירון', חבר חדש שהגיע להכשרה. האם יש לכך עדויות נוספות?

'ואם בשעה אחרת הייתי קורא בספר זה כבשאר הספרים', כתב הסופר והעיתונאי נתן גרינבלאט (לימים גורן), 'ומתבונן לעצם הכתיבה, לשרטוטי נוף ולעיצוב דמויות, להפרחת ההוי החלוצי המתרקם ... הרי בשעה זו, אומר גלויות, לא התעניינתי כל כך באלמנט "הספרותי" של הספר. לא נתן לבי לעשות זאת! ורחש הלב הודיה עמוקה לחבר הלטר, שהציל מן הדליקה ממש רישומי חיים אלו והפר את האֵלם של תנועה צמודת-שפתיים והיה לניב חי לנשמות מסתופפות בצל ... עיירה זו – מי ידע אם עודה עומדת על תלה' (דבר, 8 בינואר 1943).

את מחויבותו לעולם שהשאיר אחריו בפולין המשיך האלטר לממש בשנת 1958 (תשי"ט) כשערך, בעברית וביידיש, את ספר קוֹלוֹ: פֿינפֿהונדערט יאָר ייִדיש קאָלאָ – ספר יזכור בן יותר מ-400 עמודים, מצבה לקהילתו שכלתה בשואה (הספר סרוק במרשתת). בהקדמה המעניינת לספר הוא כתב את הדברים הבאים:

כדאי לשים לב לשורה שמסתירה בחוּבּה טרגדיה נוראה שקרעה את לבם של הניצולים: 'לא נזכרו [בספר היזכור] המקרים, שבהם מתי-מספר משלנו איבדו צורת אדם והתכחשו לצור-מחצבתם'...

ונסיים בקוריוז אופייני.

בתחילת שנת תש"ה (סוף 1944), הוציא 'ועד הגוש לגליל העליון' לקט רשימות על הנעשה ביישובים השונים. שם הספר בגליל העליון, ומי שכינס וערך את הלקט היה האלטר, אז רק שלוש שנים בארץ. 

על העותק ששמור בספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים נרשמה הקדשה שכתב האלטר לחבר יוסף שפרינצק:

שפרינצק היה מחשובי היישוב בשנים ההן. ממקימי מפא"י, בכיר בכל המוסדות הציוניים והיישוביים, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ולימים מזכיר ההסתדרות, יו"ר מועצת המדינה הזמנית ויו"ר הכנסת הראשון. האלטר הגיע גם אליו.

מרדכי האלטר בקיבוץ דפנה

מצבת קבורתו של האלטר בבית הקברות של קיבוץ דפנה (צילום: יצחק הראל)

________________________

אנו מודים ליצחק הראל, חבר קיבוץ דפנה ובנו של מרדכי האלטר, על סיועו.