הספרים שמצחיקים אותי במיוחד: 'ספר הבדיחה והחדוד' של אלתר דרויאנוב

בית הכנסת בדרויה (צילום משנת 1928)

שבוע הספר העברי כבר נפתח והעיתונים גדושים להתפקע מהמלצות קריאה של סופרים וידוענים. חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וכשהבנתי שאף אחד כבר לא יפנה אליי, החלטתי לפעול בעצמי. הרי בדיוק בשביל זה יש לי בלוג! כאן אני יכול להמליץ על מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה (ואף אחד לא חייב להקשיב לי).

אז החלטתי לחבר המלצות על ספרי הומור שאני אוהב במיוחד, כאלה שכל פעם מצחיקים אותי מחדש. אני לא בטוח שעוד אפשר להשיג את כולם, אולי בחנויות לספרים משומשים, וגם שם זה בספק.

אלתר דרויאנוב (1938-1870)

הספר הראשון שעלה על דעתי הוא כמובן האוסף הקלאסי בעריכתו של אלתר דרויאנוב – שלושת הכרכים של ספר הבדיחה והחדוד, שאין ספרייתו של חובב הומור יהודי שלמה בלעדיהם. אבל קודם משהו על דרויאנוב, העורך המופלא של הספר, ששמו הפך להיות מזוהה עם בדיחות וחידודים ('קראתי אצל דרויאנוב'), למרות שהוא עצמו היה כנראה איש רציני מאוד.

אלתר דרויאנוב (שמו הפרטי העברי המלא: אברהם אבא אשר) היה סופר, עיתונאי, עורך, מתרגם, ובעיקר סוכן תרבות מן המעלה הראשונה. הוא נולד בעיירה דרוּיָה (Druja; Druya) שבפלך וילנה, והיא שהעניקה למשפחתו את השם דרויאנוב. אגב על כמה ממאמריו חתם בשם העט: 'אבגד האדרעי', וכך רמז לשמו (אלתר בן גצל דרויאנוב) ולשם עירו.

מפת דרויה (בית הכנסת מסומן במספר 13)

דרויה נמצאת היום בבלארוס, ושלטונות העיירה הקטנה הזו החליטו להוקיר את יהודי העיירה ולקרוא רחוב על שמו של דרויאנוב.

צולם ב-2002 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

גם עירו תל אביב כיבדה אותו. ככלות הכול הוא גר בה ואף ערך את הכרך הראשון (והיחיד) של ספר תל אביב (תרצ"ו), הנחשב לנדיר מאוד (הידד! יש לי!). בתל אביב יש רחוב דרויאנוב ויש גינת דרויאנוב (בפלורנטין), ולאחרונה גם קבעה העירייה שלט על ביתו הישן, ברחוב מלצ'ט 31.

חייו של דרויאנוב נעו בין שלושה מקומות: וילנה, אודסה וארץ ישראל. הוא נולד במשפחה מסורתית. בהיותו בן 17 למד פרק זמן בישיבת וולוז'ין, אך לבו נמשך להשכלה ולציונות. בן 21 נסע ללמוד בברסלוי שבגרמניה (וורוצלב בפולין דהיום), שם גר אז מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועמו התיידד. הוא עסק קצת במסחר, חזר לדרויה ופתח שם עסק למכירת ברזל. בשנת 1899 נשרפה חנותו ואז נדד לאודסה למצוא שם מקור מחייה.

באודסה היה דרויאנוב מזכיר 'הוועד ליישוב ארץ ישראל' של חובבי ציון (מה שנקרא בפי כל 'הוועד האודיסאי'). אז התוודע לחבורת הסופרים והיוצרים המהוללת שגרה שם והושפע במיוחד מאחד העם. מכאן ואילך הקדיש את חייו ל'עבודת ההווה' של התרבות הציונית המתחדשת. לאורך כל חייו, החל משנת 1890, כתב דרויאנוב ופרסם מאמרים בעברית וביידיש בכל עיתוני התקופה (המליץ, מזרח ומערב, השילוח ועוד רבים).

לארץ ישראל עלה שלוש פעמים. תחילה ב-1903, יחד עם אוסישקין, אך לאחר שנתיים (1905) שב למזרח אירופה. הוא התגורר בווילנה ולאחר שנה (1906) עלה שוב לארץ, התיישב בחיפה ועבד כפנקסן בחברת 'עתיד'.

ב-1909 חזר לווילנה. הוא הוזמן לשם כדי לשמש כעורך העולם, העיתון העברי של ההסתדרות הציונית, וב-1912 חזר לאודסה, יחד עם העולם שנדד גם הוא לשם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, נפסקה הופעתו של העולם, ודרויאנוב, שחיפש פרנסה אחרת, חזר להיות פקיד בחברה גדולה של נפט שמרכזה היה ביקטרינוסלב (אז התיידד עם חיים צ'מרינסקי, שלבקשתו של דרויאנוב חיבר על ערש דווי את ספר הזיכרונות הנהדר עיירתי מוטלה. אבל זה כבר סיפור אחר).

לאחר מהפכת 1917 חזר דרויאנוב לאודסה ופעל לקידום ענייני הספרות העברית. הוא היה קרוב לח"נ ביאליק ולחנא רבניצקי ויחד איתם יזם וערך מפעלי תרבות שונים. ב-1921 עלה בפעם האחרונה בהחלט לארץ. תחילה התיישב בשכונת הבוכרים בירושלים וניהל את הוצאת 'דביר'. ב-1923 עבר לתל אביב ושם חי עד פטירתו ב-1938.

קשה לתמצת את פעילותו הספרותית הענפה בכתיבה, בכינוס ובעריכה, ובאמת הגיע הזמן שמישהו יכתוב דוקטורט על האיש. בכל זאת אמנה כמה מפעלים חשובים  שקדמו לספר הבדיחה והחדוד.

הוא ייסד וערך – יחד עם ביאליק ורבניצקי – את ששת הכרכים הראשונים של כתב העת הנהדר רְשֻׁמוֹת: מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל. זהו אוצר בלום, מלא וגדוש בכל טוּב, שעד היום משמש את החוקרים בתחומי ההיסטוריה והפולקלור של עם ישראל. הכרך הראשון ראה אור ב-1918 באודסה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. את הכרך השני, שכל סידורו נגמר באודסה, כבר אי אפשר היה להדפיס בברית המועצות, אך דרויאנוב הצליח להציל את החומרים הללו ולהעבירם לארץ ישראל. הקובץ השני נדפס בהוצאת 'מוריה', תל אביב תרפ"ב, ואחריו היו עוד ארבעה (הקובץ האחרון הופיע ב-1930).

בתש"ו/1945 חודשה הופעת רשומות, בעריכתם של יום-טוב לוינסקי ודב שטוק (סדן). בסדרה החדשה נדפסו חמישה כרכים (האחרון ב-1953 בעריכת לוינסקי ויוחנן טברסקי).

מפעל אחר שלו, אדיר מימדים, היה כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל. הוא התחיל באיסוף התעודות ובבירורן כבר באודסה, והדפיס מהן שלושה כרכים (הראשון באודסה תרע"ט, והשניים האחרים בתל אביב תרפ"ח-תרצ"ב).

שלושת הכרכים הללו הפכו לשבעה במהדורה המחודשת והמופתית שערכה שולמית לסקוב (אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, תשמ"ב-תשנ"ג). התעודות של דרויאנוב-לסקוב מקיפות את התקופה שבין 1890-1870 ואי אפשר לתאר את מחקר חיבת ציון והעלייה הראשונה בלעדיהן.

ונחזור לספר הבדיחה והחדוד.

הספר הנהדר הזה יצא לראשונה בכרך אחד בשנת 1922 בפרנקפורט על נהר מיין, בהוצאת 'אמנות'. ומעניין שבאותה שנה בדיוק (תרפ"ב) הדפיס חנא רבניצקי, ידידו ושותפו של דרויאנוב, אוסף משלו שנקרא יודישע וויצען (בדיחות יהודיות), בהוצאת 'מוריה' בברלין.

האם ידעו השניים זה על עבודתו של חברו?

מכל מקום, המהדורה המלאה של ספר הבדיחה והחדוד (שלושה כרכים) נדפסה בתל אביב בשנים 1938-1935 וזכתה להצלחה אדירה, אבל דרויאנוב, שמת ב-1938, לא הספיק ליהנות מהתהילה.

בשלושת הכרכים נאספו 3,170 בדיחות של יהודים ועל יהודים. דרויאנוב מיין אותן ב-35 מדורים, ובסוף כל כרך הוסיף הערות, מראי מקומות והסברים. בסוף הכרך השלישי רשם את שמות המסרנים, המקורות וגם הוסיף ביבליוגרפיה חשובה.

במבוא סיפר דרויאנוב כך:

לפני שלוש-עשרה שנה [1909] מוטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לדרזדן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דֶסוּאָר-ווינשה 'דער יידישע הומאָריסט', וקובץ יפה זה קיצר לי כמה וכמה שעות שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שרובו נכנס לקובצי, הניתן עתה לקוראים.

עבודת כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת - יִזָּכֵר לה גם חסדה זה! - כי אם ביחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסִתְרֵי הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליו.

הספר שדרויאנוב הזכיר הוא Der Jüdische Humorist שחיבר הרב ההונגרי יוליוס דסאואר (Julius Dessauer). ווינשה הוא August Wünsche, הבראיסט נוצרי גרמני שהתמחה בספרות התלמודית והוציא את ספרו של דסאואר במהדורה מחודשת בבודפשט 1899. בהמשך רמז דרויאנוב גם להבדל שבין הקובץ שלו לזה של רבניצקי:

לפני שלש עשרה שנה [1922] היה קובץ של בדיחות כמעט דבר חדש לגמרי בספרות העברית. רָוְחָה ההנחה המוטעית, שהבדיחה שלנו קשורה ודבוקה בלשון היודית [יידיש] ואי אפשר למסור אותה בשום לשון אחרת, כל שכן בלשון העברית ... היה אפוא מקום לחשוש, שהקובץ לא יצליח: קוראים לא ימָצאו לו, והעש יאכלהו ... לא היו ימים מרובים ביותר והוברר, שהחשש - חשש שוא הוא: נמצאו קוראים לבדיחה הכתובה עברית, וכעבור שנים מעטות נעשה הקובץ כמעט יִקְרָה ביבליוגרפית. ולא זו בלבד, אחרי קובצי יָצאו עוד כמה קובצי בדיחות עבריים, וכולם יחד הרסו את ההנחה, שהעברית אינה מסוגלת לספר בדיחה כהלכה.

ואכן, ספר הבדיחה והחדוד על שלושת כרכיו נדפס מאז בשמונה מהדורות נוספות, ודומה שבמשך עשרות שנים הוא היה ספר חובה בכל בית בישראל (יחד עם סדרת ה'כל כתבי' של הסופרים המפורסמים).

אוצר נוסף היה בידיו של דרויאנוב והוא נמנע מלפרסם אותו – כרך רביעי ובו אוסף של כמה מאות בדיחות גסות. במבוא לכרך הראשון הוא כתב כך:

יש בידי עוד מאות בדיחות מן הסוג של 'אין מגלין אלא לצנועין', ועליהן אני תוהה: מה יהיה גורלן? להשמידן - אסור, לפרסמן - חוששני. בעלי המקצוע שבגויים אינם חוששים... אף על פי כן, אני מהסס, ועדיין איני יודע, מה יהיה גורלו של אותו חומר שבידי.

הפוריטניות של אותו דור היא שמנעה ממנו לפרסם את החומרים הללו. מי יודע לאן התגלגלו אותן בדיחות וחדודים... כנראה נעלמו ואינם, וחבל על דאבדין.

מי שאהב את דרויאנוב לא ישכח קודם כל את חלוקת המדורים הקסומים, כמו למשל:

• לווים ומלווים, שמטנים וכפרנים
• בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים
• קרתנים, יושבי כרכים והולכי דרכים
• אכלנים ושתיינים
• טפשים, שוטים ומשוגעים
• שקרנים, רמאים וזייפנים
• בטלנים וחקרנים

וכמובן 'צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים', 'מגבורי ישראל', 'מפי ילדים', 'ציונות וארץ ישראל', ועוד ועוד.

 מהדורת 'דביר',  1990

קשה, כמעט בלתי אפשרי, לבחור דוגמאות. אך כדי שלא לצאת חסר לגמרי, הנה כמה חידודים קצרים שאהבתי:

[206]  שאלו לאדם אחד:
– מה מצבו?
השיב הנשאל:
– דומני שאני נעשה עשיר.
אמרו לו:
– מה משמע: 'דומה אתה'? יש לך ממון – עשיר אתה, אין לך ממון – עני אתה.
החזיר הלה:
– ממון אין לי עדיין, אבל כבר נעשיתי חזיר...

(מבוסס על דברי הגמרא בשבת קנה ע"ב: 'אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא' [אין עני מכלב ואין עשיר מחזיר])

[476] שבת פרשת נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה:
– 'אתם נצבים היום כֻּלְכֶם... ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם'... בשלמא ראשים ושבטים ניחא, שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר 'מלכיכם' בלשון רבים?
קפץ אחד מן הצבור וקרא:
– רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד.
נענה המגיד ואמר:
– אף זה תירוץ יפה, אלא שאני יש לי תירוץ אחר, יפה הימנו.

[712] בימי מלחמת העולם, כשכבשו הרוסים את גליציה, החביאו היהודים את נשיהם ואת בנותיהם, שלא תשלוט בהן עינם של קוזאקים.
עד שישבו הנשים הצעירות חבויות במרתף סמוי מן העין, נפתחה פתאום הדלת וזקנה בת שבעים נדחקה ונכנסה לשם. מתחלה נבהלו תושבות המרתף, וכשראו את הזקנה לא יכלו לכבוש צחוק בפיהן ושאלו:
– סבתה, אַתְּ למה מתחבאת?
החזירה להן הזקנה:
– שמא יש להם לרוסים גם קוזאקים זקֵנים...

[1411]  בחור יהודי המיר, אמרו לו:
– על עצמות אביך אין אתה חס; בקברו יתהפך מבושה שהניח בן כמותך.
החזיר המומר:
– אין בכך כלום. מחר ימיר אחי, וישוב אבא ויתהפך, וינוח על מקומו בשלום כבתחילה...

[2236]  שניים באו לדין וטען התובע:
– קדרה בריאה השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.
– השיב הנתבע:
– לא היו דברים מעולם! ראשית, מימי לא שאלתי קדרה ממך; שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה; ושלישית, כשהחזרתיה לך – היתה בריאה...

(מזכיר את טענות פרקליטיו של משה קצב: קודם כל לא היה כלום, ושנית זה היה בהסכמה)

[3040] תלמיד חכם נכשל באשת איש, ונודע הדבר. שלח הרב אחריו ואמר לו:
– כיצד תלמיד חכם שכמותך נשמע ליצרו ועובר עברה חמורה כזו?
החזיר לו העבריָן:
– רבי, תמה אני, אם עברה היא בידי. קל וחומר אני דן: מה אשתי, שחברי אסור בה, אני מותר בה, אשת חברי, שהוא מותר בה, אינו דין שאני מותר בה...

*

האם ספרו של דרויאנוב עמד במבחן הזמן? לצערי כנראה שלא.

הבדיחות ברובן אינן מצחיקות עוד, ולמען האמת כבר כשפרסם אותן לא כולן היו ממש מצחיקות. לשונו של דרויאנוב אינה מובנת לישראלים נטולי גרסא דינקותא, ש'בית המדרש הישן' ועולמם של יהודי אירופה קודם השואה זרים ומוזרים להם. ההקשרים החברתיים וההיסטוריים כבר אינו מוכרים לרוב הקוראים, הרמזים כבר אינם נרמזים, וגם חוש ההומור שלנו השתנה מאוד.

אולי בשל כל אלה פרסם הצייר דני קרמן בשנת 1995 מבחר של כמאה ושבעים בדיחות מתוך ספר הבדיחה והחדוד וקרא לו שני יהודים נוסעים ברכבת. הוא ניסה לרענן את 'דרויאנוב' בנוסח משלו, וליווה את הבדיחות באיורים יפים כמיטב כשרונו. הכוונה היתה טובה, אבל איך לומר: ניסיתי את שניהם, ובכל זאת זה לא דומה... יש כנראה דברים שעדיף להשאיר כפי שהיו וכפי שאנו זוכרים אותם. ישנים ומהוהים אמנם, אפילו ירחמיאלים קצת ולא כל כך מובנים, ובכל זאת הם מושכים את הלב ומכמירים אותו בניחוחם העז והאותנטי.

ועוד שתי הערות:

ספר הבדיחה והחדוד נמצא כמעט כולו באינטרנט, בפרוייקט בן-יהודה.

דרויאנוב לא הכין מפתחות לבדיחות, ואת החיסרון הזה מילאה אלישבע שנפלד. אפשר להגיע אל המפתחות הללו (מוטיבים, אישים, מקומות) דרך האתר 'די וועלט פֿון ייִדיש' שערך החוקר המנוח, איש חיפה, פרופ' ליאונרד (לני) פראגר.

המצבה על קברם של אלתר וברכה דרויאנוב בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל אביב (ויקיפדיה)