ברשימה קודמת על בן-ציון דינור הזכרתי את מאמרו של יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) על דינור המורה, שטבע בו את חותמו לכל החיים. פרופ' יוסף קפלן העביר לי צילום של המאמר, שהתפרסם בעיתון 'דבר' בשנת 1984 (התאריך המדויק חסר), וזו הזדמנות לעמוד שוב על גדולתו של דינור, להציל את דברי יזהר מתהום הנשייה ולשאול בקול רם: למה לנו לא היו מורים כאלה, ואיפה הם היום?
יזהר פגש את דינור בשנת 1933, בסמינר למורים ('בית המדרש למורים העברי') בשכונת בית הכרם בירושלים (היום המכללה לחינוך על שם דוד ילין). דינור עצמו כתב על שנותיו אלה בספרו 'עִם עַם עולה' (הספר אמור היה להיות החלק השלישי של האוטוביוגרפיה שלו, אך לא הושלם ופרקים מתוכו, ששרדו בארכיונו, נדפסו לאחרונה בספר שערכה אריאל ריין, בן ציון דינור - כתבים חדשים גם ישנים, מרכז דינור ומרכז שזר, ירושלים תשס"ט. ושם בעמ' 158-149 הובאו זיכרונותיו מבית המדרש למורים), וההשוואה מעניינת מאוד.
ב'דבר' (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש'נכנסו לי לעצמות', לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המַפנים, מורה ש'שינה את המבט', שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.
כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואז, אדון דינבורג, והשנה 1933.
הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על אי של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את ליבו, והיכה אותו וטילטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסירבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא, בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.
ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים. אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה [עולם] יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.
היה נכנס מלא אש, נושא איתו ערמת ניירות גולשת מידיו, וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראו ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר. לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים, והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו. ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב'בֵּית', כשמעולם לא היה שום 'אלף' וגם לא שום 'גימל'. תמיד היה ב'בֵּית' הכרחי ועשיר ומדליק אור. תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב'בֵּית' שלו. מראשית השיעור ועד סופו היה מונה 'בֵּית' אחר 'בֵּית' מותזת ומשכנעת, ולא היה לו 'אלף' כי זה כבר נאמר אי-פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה 'גימל' או 'דלת' מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם שאת כל אלה כבר למדנו פעם מפני שהלא אי-אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע, ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח ומראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.
הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזו שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את שומעיו אל הוויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הוא הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גנזי 'ייווא' ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלנו, והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא. פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דּוּמָם נָעוּ הָאֵלוֹת, דּוּמָם שָׂחוּ אֵלָי.
הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצטו שם רק 'בֵּית' אחר 'בֵּית', והיו גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים. הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו. לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר-כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.
הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותו מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות. הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר. מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אגוסטינוס ותומאס מאקווינה, ואיתו נכנסו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל חי.
אבל מעולם לא גזר על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא 'חינך' לתשובות מוכנות, ולא לאומונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגשׂ בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת. הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב לדעת, לא בקיא מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר, ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, הראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפיים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –
ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחר שנכנס לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים - תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.
יזהר פגש את דינור בשנת 1933, בסמינר למורים ('בית המדרש למורים העברי') בשכונת בית הכרם בירושלים (היום המכללה לחינוך על שם דוד ילין). דינור עצמו כתב על שנותיו אלה בספרו 'עִם עַם עולה' (הספר אמור היה להיות החלק השלישי של האוטוביוגרפיה שלו, אך לא הושלם ופרקים מתוכו, ששרדו בארכיונו, נדפסו לאחרונה בספר שערכה אריאל ריין, בן ציון דינור - כתבים חדשים גם ישנים, מרכז דינור ומרכז שזר, ירושלים תשס"ט. ושם בעמ' 158-149 הובאו זיכרונותיו מבית המדרש למורים), וההשוואה מעניינת מאוד.
 |
| בית המדרש למורים העברי (ויקיפדיה) |
מורה בעצמוֹת
יזהר סמילנסקי
ב'דבר' (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש'נכנסו לי לעצמות', לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המַפנים, מורה ש'שינה את המבט', שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.
כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואז, אדון דינבורג, והשנה 1933.
הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על אי של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את ליבו, והיכה אותו וטילטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסירבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא, בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.
ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים. אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה [עולם] יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.
היה נכנס מלא אש, נושא איתו ערמת ניירות גולשת מידיו, וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראו ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר. לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים, והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו. ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב'בֵּית', כשמעולם לא היה שום 'אלף' וגם לא שום 'גימל'. תמיד היה ב'בֵּית' הכרחי ועשיר ומדליק אור. תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב'בֵּית' שלו. מראשית השיעור ועד סופו היה מונה 'בֵּית' אחר 'בֵּית' מותזת ומשכנעת, ולא היה לו 'אלף' כי זה כבר נאמר אי-פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה 'גימל' או 'דלת' מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם שאת כל אלה כבר למדנו פעם מפני שהלא אי-אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע, ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח ומראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.
הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזו שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את שומעיו אל הוויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ"ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הוא הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גנזי 'ייווא' ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלנו, והרמח"ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא. פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז'אן ז'אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דּוּמָם נָעוּ הָאֵלוֹת, דּוּמָם שָׂחוּ אֵלָי.
הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצטו שם רק 'בֵּית' אחר 'בֵּית', והיו גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים. הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו. לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר-כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.
הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותו מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות. הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר. מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אגוסטינוס ותומאס מאקווינה, ואיתו נכנסו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל חי.
אבל מעולם לא גזר על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא 'חינך' לתשובות מוכנות, ולא לאומונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגשׂ בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת. הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב לדעת, לא בקיא מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר, ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, הראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפיים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –
ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחר שנכנס לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים - תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.
 |
| ס' יזהר (2006-1916) |
סליחה על טעות בתגובה ^ .
השבמחקולתגובתי,
גם לי הייתה מורה נפלאה קוראים לה תמי ינאי היא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה מכללת רמת גן.
היא נתנה לי להבין כי יש צורך בסבלנות עם שכנינו,
ושקיימת יותר מדרך אחת.
ושהמשפט אין לי ארץ אחרת הנו בעל משמעות רבה ועמוקה וחשובה משורה בשיר, שאנו מכירים.
לפני לימודי אתה , יכולתי לקום ולעזוב לארץ אחרת, לעבוד ולהתקיים בה ולגדל את ילדי בביטחון.
אך לאחר לימודי עם מורתי זו בין ציון לציונות, הבנתי הרבה יותר מכל שיעורי ההיסטוריה שנלמדו,והספרים שנקראו, כי מורתי זו העבירה לי את מחשבתם, את אומץ לבם, ותקוותם היחידה לארץ שבה לא יחיו בשוליה. פתחה חלון לעברה של ארצנו לספיגת רוח תקופה קדומה, וריח פרדסי תפוזים, אומץ לוחמים ואנשים, אנשים מיוחדים שלא קיימים היום לצערי, שהביעו דעתם ללא חשש מתקשורת עוינת , שכתבואת מחשבתם והגות ליבם , וכתבם פורסם מעבר לים הפך הדים,והניב פרי , האחרון המזכיר לי בימי שלי הינו מנחם בגין.
הרי אותם אנשים שבאו לארץ ישראל , ונלחמו בחרוף נפש על העבודה ועל האדמה, ונגד אויב שתמיד ערב, אם הם נשארו מי אני כי אתייאש? שאנטוש?
למדתי לאהוב את הארץ , ושהיא חשובה מאין כמוה לכל יהודי באשר הוא, שהביטחון הוא כאן , והבית גם.
בברכה על מורתי זו, שגם לא אשכח,
סופי לוזון.
דבריו של בן ציון דינור על ארץ ישראל
השבמחקשאלת ארץ ישראל
וכך חשב דינור אודות שאלת המאבק על ארץ ישראל:
"עם פלסטיני לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה, אם כך אין לבוא בטענות של זכות אבות או זכות היסטורית". "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל."
אפרים