גלגוליו של מכתב (ז): החייל הגידם כותב לאמא

הרצל יענקל צם (1915-1843), קנטוניסט יהודי ששירת 41 שנים בצבא הצאר.
צם היה הקצין היהודי היחיד ששירת בצבא הרוסי במאה ה-19. הוא הגיע לדרגת קפטן.

רשימות נוספות בסדרה

א. על 'מכתב מאמא' של אלתרמן ומשהו על המלחין שמואל פרשקו

ב. 'מכתב לאמא', וגם לאבא ולאלוהים

ג. 'מכתב מבן לאמא'

ד. 'מאבא קבלו נא אגרת'

ה. 'שנינו מחכים' ומשהו על השם אורי

ו. אביך מת, אמך חולה...

ז. החייל הגידם כותב לאמא

ח. תהבהב לה האש בכירה

ט. מכתבים מצה"ל

י. הדור הבא

במסע אחרי מכתבי חיילים לעורף הגעתי גם לשיר שכמעט ואינו מוכר, והוא נוגע ללב באופן מיוחד. אם בשיר 'שני מכתבים', שנדון ברשימה הקודמת, טיפחה האמא את רגש האשמה של בנה ('אביך מת, אמך חולה'), הרי כאן זה ההפך: הבן מספר לאמו כי הוא עיוור וזרועו קטועה...

זהו שיר שבמקורו נכתב, ככל הנראה, ברוסיה הצארית, עת גוייסו יהודים בכפייה לצבא. הגיוס הכפוי קשור לימי שלטונו הארוכים של הצאר ניקולאי הראשון (1855-1825), שבעיני היהודים נחשב אויב צר ואכזר.

בשנת 1827 נקבע ברוסיה חוק גיוס ('רֶקְרוּצ'ינה') ברוטלי ומפלה, שהיה מיוחד ליהודים, ורק בשנת 1857, בימי הצאר אלכסנדר השני, בוטל החוק וגיוס היהודים הושווה לגיוס כלל האוכלוסייה. עד אז גוייסו כשישים אלף יהודים לשירות של 25 שנה בתנאים פיסיים ונפשיים קשים ביותר, הרחק מחיי קהילה ומחיים יהודיים. על אף שהרצון לנצר את היהודים לא התפרסם אף פעם כנימוק רשמי, בפועל כוונה השיטה לכך ורק מספר קטן מבין המגוייסים היהודים הצליחו לשמור על יהדותם.

נוסף על מכסת המתגייסים שכל קהילה נאלצה לספק, גוייסו בכח גם נערים שכונו 'קנטוניסטים'. הם נלקחו לשירות קדם-צבאי במחנות צבא ('קנטונים') ששימשו בתי ספר לילדי החיילים, חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית ואחר כך גוייסו לשירות צבאי מלא. אמנם, על פי החוק אסור היה לגייס נערים מתחת לגיל 12 לצבא, אך בפועל נחטפו גם בני גיל נמוך יותר, תוך שיתוף פעולה בין השלטונות לבין פרנסי הקהילות.

מתקופה זו נותרו שירים רבים ומרגשים, כמו 'יאָשקע פֿאָרט אַוועק' (יושקה מתגייס) או 'פֿאָניע גנב', אך השיר שמובא כאן שונה מכל אלה וטראומת הקנטוניסטים אינה משתקפת ממנו.

השיר 'איך טו דיר אַ בריוועלע שרײַבן' (מכתב אכתוב לך אמא), הוא סיפורו של חייל יהודי שנפצע קשה, כנראה בקרב, וממיטת חוליו הוא כותב לאמו. מכתבים כגון אלה מתחילים כרגיל באמירה שגרתית על מצב הבריאות, אך אויה – בריאותו של חייל זה רעה מאוד – הוא התעוור וידו נקטעה. הרופאים מטכסים עצה סביב מיטתו, אך מי שחסרה לו באמת היא אמא. הוא מודיע לה שיכתוב בנפרד מכתב לכלתו וישחרר אותה מהתחייבותה אליו. הוא מתיר לה לקרוע את ה'תנאים' – אותו הסכם אירוסין שקושר בין בני הזוג – ולהתחתן עם אדם אחר, בריא יותר...

השיר מבטא לא רק את כאביו הפיסיים של החייל הפצוע, אלא גם את ניתוקו הנפשי ממקור החום שהוא כל כך כמהּ לו – אמו המסורה ('די געטרײַע מוטער') וכלתו, שעליה הוא מוותר באבירותו. אמנם לא כל כך מובן איך חולה עיוור וכרות-יד, שרופאים סובבים אותו, מצליח לכתוב מכתב כל כך ארוך, גם לאמא וגם לכלה, אך זו שאלה שכבר לקוחה ממחוזות אחרים.

ככל שמצאתי, שיר זה פורסם לראשונה באותיות לטיניות בספרו ברוסית של האתנו-מוסיקולוג משה בֶּרֶגוֹבְסקי, 'מוסיקת פולקלור יהודית' (מוסקבה 1934, מס' 131-130). מאוחר יותר נדפס השיר גם בספר יידישע פֿאָלקס-לידער (קייב 1938), שהוציא ברגובסקי יחד עם ידידו המשורר איציק פֶפֶר (שבשנת 1952 נרצח בפקודת סטאלין).

משה ברגובסקי (1961-1892)

אוסף שירים זה – מתוכו מובאות כאן מילות השיר – נדפס על פי כל כללי היידיש הסובייטית: ביטול האותיות הסופיות (כגון 'ארומ' במקום 'ארום') ועיוות כל המילים שמקורן בלשון הקודש (כגון 'קאַלע' במקום 'כּלה', 'טנאָיִמ' במקום 'תּנאים', 'כופּע' במקום 'חופּה'):

בשנת 1945 נדפס לראשונה תרגום עברי של שיר זה – 'הריני כותב לך אגרת' – בתוך 'זֶמֶר עָם: קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית', בעריכת יצחק אֶדְל, שמשון מלצר, יהויכין סטוצ'קבסקי ודב שטוק (לימים סדן), הוצאת ניומן, תל-אביב תש"ו (דצמבר 1945). שם המתרגם לא נזכר אך לימים התברר כי זהו שמשון מלצר, שכלל את השיר בקובץ תרגומיו מיידיש (על נהרות: עשרה מחזורי שירה מספרות יידיש, ספרית פועלים ויחדיו, ב, תשל"ז, עמ' 650):

זֶמֶר עָם, תל אביב תש"ו, עמ' 91

המשורר שמשון מלצר (2000-1909)

בכרך השלישי של האנתולוגיה לשירי-עם ביידיש (אַנטאָלאָגיע פֿון ייִדישער פֿאָלקסלידער, מאגנס, תשמ"ה, עמ' 249-248; לא צוין שם המתרגם) הובא תרגום מילולי של השיר:



מילות השיר (בתעתיק אנגלי ובתרגום לאנגלית) והתווים נדפסו גם בספר: Yiddish Folksongs from the Ruth Rubin Archive, Edited by Chana Mlotek and Mark Slobin, Wayne State University Press, 2008, pp. 167-168

לספר צורף גם תקליטור ובו נכלל ביצוע יפה ומלנכולי של השיר כפי שהוקלט במונטריאול שבקנדה בשנת 1955 מפי הארי אָרי (Harry Ary):



למיטב ידיעתי זו ההקלטה היחידה של השיר. ראו גם כאן.

מחבר השיר המקורי אינו ידוע, וגם לא זמנו. אפשר להניח שהשיר נכתב במאה ה-19, שכן שירים 'עממיים' רבים מספרים על עולמם העצוב של החיילים היהודים בצבא הצאר, במיוחד ה'קנטוניסטים', ומצוקתם הנוראה. ילדים אלה נעקרו באכזריות ממשפחתם ומקהילתם ונשלחו לשירות צבאי קשה. דאגתו של החייל הפצוע לקריעת ה'תנאים' גם היא מצביעה על צמיחתו של השיר מתוך הווי החיים המסורתי של יהודי תחום המושב במאה ה-19.

והנה, מתברר כי לשיר זה יש גם גרסה מורחבת בת שישה בתים והיא מצביעה לכאורה על כך שהשיר, או חלקים ממנו, נכתב הרבה יותר מאוחר. גרסה זו התפרסמה לראשונה על ידי משה ברגובסקי בשנת 1933, בכרך הראשון של הקובץ 'פֿאָלקלאָר-לידער', בעריכתם של הפולקלוריסט ז' סקודיצקי וההיסטוריון מאיר ווינר (עמ' 109-108), ושנה מאוחר יותר בספרו ברוסית של ברגובסקי שנזכר לעיל (מוסיקת פולקלור יהודית, מס' 126; תווים ותעתיק לטיני).

שיר זה, שנקרא על פי מילותיו הראשונות 'אַז איך בין אַ קליין ייִנגעלע געווען' (כשהייתי ילד רך), קושר את סיפורו של החייל הפצוע לאדמת גרמניה דווקא.

אבל מתי נלחמו חיילים רוסים על אדמת גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה? גרמניה הוקמה כמדינת לאום רק בשנת 1871 ולמיטב ידיעתי רוסיה לא פלשה לתוכה. ככל הנראה יש כאן אנכרוניזם, אולי מימי מלחמת העולם הראשונה, ואם מישהו מן הקוראים יוכל לפזר את הערפל – אשמח.

מכל מקום, במילות השיר המורחב השתרבבו לא מעט סלאביזמים (כגון גערמאַנצעס, פּוליע, לאַזאַרעט, טאָוואַרישטשעס), ולכן סביר שהשיר המקורי הוא הקצר, ועליו נוספו מאוחר יותר עוד בתים המספרים על ילדותו של החייל ועל המלחמה בגרמניה.

בהערה ציין ברגובסקי כי את השיר שמעה נערה בת 20 ושמה פרימוס ב', עובדת במפעל אריגים באודסה, בשנת 1924 בעיירה טירַספּוֹל.

וזהו התרגום לעברית (הובא לצד תעתיק יידיש מודרני, באנתולוגיה לשירי-עם ביידיש, כרך 3, עמ' 240-239):

יוסף טרומפלדור – חייל יהודי בצבא הצאר שידו נקטעה