על דעת המקום: שלושה בסיכָּה אחת, או בעקבות סמל הפלמ"ח

סמל הפלמ"ח על חזית קברו של יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח הראשון, בקיבוץ גבעת ברנר (צילום: אבישי טייכר)

לקראת יום העצמאות ה-65, תשע"ג

מאת יהודה זיו

בל"ג בעומר תש"א (15 במאי 1941) החליט המטה הארצי של 'ההגנה' על הקמת הפלמ"ח, ראשי תיבות 'פלוגות מחץ' – תרגום מליצי לכינויה של יחידה, שבצבא בריטניה שמה 'קומנדו'. לפני שנתיים צוינו שבעים שנה להקמת הפלמ"ח ואירועים אלה עוררו גם את צוות מוזיאון 'החאן' לתולדות חדרה, שבו שמורים, בין היתר, גם רישומים של אמן המתכת יצחק (אִיזַק) מַאיֶר. אחד מהם, שעדיין חתום עליו Isaak Meyer, נושא גם את הציון הלועזי 'מינכן, נובמבר 09 [1909]', בעוד כותרתו העברית של רישום אחר – 'רשת ברזל באולם כניסה (בית פרידלנד)' – מלמדת, כי לימים עלה האמן ארצה וקבע כאן את מושבו. בין אותם רישומים – מעזבונו של אריה אמיר, איש חדרה ומי שהיה בשעתו בפלוגה ג' של הפלמ"ח – מצוי גם סמל הפלמ"ח.

סמל הפלמ"ח של יצחק מאיר, 1948? (מוזיאון 'החאן' לתולדות חדרה)

אין פלא אפוא אם במוזיאון החדרתי הניחו כי בידיהם שמור רישומו הראשון והמקורי של סמל הפלמ"ח, ולפיכך העבירו עותק ממנו אל העיתונאי תום שגב, שפרסם אז בעיתון 'הארץ' טור שבועי ושמו 'שיעור היסטוריה'. שגב פנה אל אלדד חרובי, הארכיונאי של בית הפלמ"ח, ששמע אז לראשונה מפיו על יצחק מַאיֶר ועל חלקו הבלתי נודע בעיצוב הסמל. ההיסטוריה המקובלת מייחסת את עיצוב סמל הפלמ"ח – כמו גם סמל 'ההגנה' ואף סמל צה"ל – לאריה אֶל-חֲנָנִי (1985-1898), לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות. הוא היה גרפיקאי ומעצב, שכבר התפרסם בין השאר בפסל 'הפועל העברי', שהוקם ב'יריד המזרח' בתל-אביב בשנת 1934, ובסמלו של אותו יריד – 'הגמל המעופף' (1932). את שם משפחתו המעוברת – לזכר אביו, אלחנן סַפּוֹזְ'נִיקוֹב – הקפיד לכתוב 'אֶל-חֲנָנִי', כדי לשוות לו צליל ערבי, באמצעות 'אֶל-הידיעה' בלשון זו, כדרכה של ההתרפקות המקובלת עליה בעת ההיא, שלימים נהגו בה גם חברי הפלמ"ח.

אריה אל-חנני ופסל הבטון 'הפועל העברי', 1934

העצה היחידה בפי אלדד חרובי לתום שגב הייתה: 'אם יש מי שבפיו תשובה, בדבר הקשר שבין יצחק מאיר לבין סמל הפלמ"ח, הרי זה יהודה זיו'... הכדור הועבר אפוא לידי, בצירוף עותק של רישום הסמל, מעשה ידי יצחק מאיר, והתחלתי בעבודת הבילוש.

שלא כאל-חנני, ששמו נודע ברבים, לא עלה בידי למצוא איש היודע להוסיף פרטים על יצחק מאיר – לא במוזיאון בחדרה, ואף לא במשפחתו של אריה אמיר. חקרתי גם את פי הקרובים להפקת סמלים: בועז קְרֶצְ'מֶר, איש קיבוץ צאלים ובן למשפחת טובעי הסמלים הירושלמית, שעיצבו בשעתם, בין היתר, גם את סיכת 'המשוריין המכונף', סמלם של מלווי השיירות מן הגדוד השישי בחטיבת פלמ"ח-'הראל', שעמם נמניתי בימי מלחמת העצמאות (בועז הקים בקיבוצו חדר תצוגה של מוצרי מפעל המשפחה!); פרופסור שאול לַדָנִי, מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שהוא מומחה למתכות ורכש מומחיות בהטבעת סמלים; ואף אמציה כ"ץ, איש ועדת הסמלים של צה"ל לשעבר – אך איש מהם לא שמע מימיו על יצחק מאיר. ואף על פי כן, רישום סמל הפלמ"ח, אשר יצחק מאיר חתום עליו – עם השקעים המוצללים הרבים שבו – נראה בעיני, ממבט ראשון, כסקיצה של רוּשְׁמָה ('שְׁטַנְץ'), שנעשתה לצורך הטבעת סיכת סמל הפלמ"ח.

בין עיצובו הראשון של סמל הפלמ"ח (1945) לבין הטבעת סיכות הסמל וענידתן לראשונה בגלוי (1948) הפרידו כשלוש שנים. הכינוס השני של הפלמ"ח, בסוף השבוע של י'-י"א באב תש"ה (21-20 ביולי 1945), נערך במעיין חֲרוֹד – ובמסדר הסיום, במוצאי אותה שבת, נגלה לנו שם לראשונה סמל הפלמ"ח: חרב מכסיפה בין שיבולים רקומות בזהב, על דגל כחול! לימים סיפרה נטע גולן, נכדתו של אריה אל-חנני, כי סבתה, שָׂרָה אל-חנני, הייתה זו שרקמה את דגל הפלמ''ח.

סמל הפלמ"ח רקום על הדגל (ספר הפלמ"ח, א, תשי"ג, מול עמ' יא)

כשצעד משמר הדגל אל הרחבה שֶׁבַּתָּוֶךְ, מצא הסמל חן בעינינו ממבט ראשון. כזכור, לאחר פלישת הבריטים לסוריה ולבנון ובלימת כוחות השריון הגרמניים באֶל-עַלַמֵין שבמדבר המערבי, משך צבא בריטניה את ידו מעסקת שיתוף הפעולה עם 'ההגנה', וכך היה על הפלמ"ח 'לרדת למחתרת'. מחלקות הפלמ"ח חנו מאז בקיבוצים שונים – בהם עבדנו, שלושה שבועות מדי חודש, בענפי המשק השונים, ו'הרווחנו את לחמנו': כשבוע אחד בלבד של אימונים. לא לחינם מצאנו אז פירוש משלנו לראשי התיבות פלמ"ח: 'פועלים לעזרת משקים חקלאיים'... הסמל החדש נראה אפוא בעינינו קולע, 'ישר לעניין': חרב הפלמ"ח קוצרת את שיבולי הקיבוצים... ובכלל, שמחנו על כך שגם לנו, סוף סוף, יש גם דגל וגם סמל, אף שמטעמי 'זֶקְס' (הכינוי המחתרתי ל'מחתרת') לא ענדנו אותו, מחשש ל'עין רעה' של הבולשת הבריטית (אגב, זו הייתה גם הסיבה שבשלה צנזרנו את השורה 'אנו אנו הפלמ"ח' ובמקומה שרנו, כדי לשמור על החרוז: 'אנו ההולכים בסך').

פלמ"חניקים מניפים את הדגל

ההצעה לסמל, שכאמור הופיע לראשונה בכינוס השני של הפלמ"ח, הועלתה, ככל הנראה, בדיוני מטה הפלמ"ח על ידי שושנה ('שׁוֹשׁ') סְפֶּקְטוֹר, מזכירת המטה. שוש, אז כבר אלמנתו של צבי ספקטור (מפקד כ"ג יורדי הסירה) ואמו של מי שיתפרסם בעתיד כטייס קרב מהולל, תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, הייתה לימים קצינת השלישות של הפלמ"ח והאישה הבכירה ביותר בארגון זה. 

שוש ספקטור, 1948 (מקור: ויקיפדיה)

שוש הייתה חדורת 'רוח הפלמ"ח' לכל דבר ולאורך כל חייה. באתר הפלמ"ח סיפרו עליה בנה יפתח וגיסה אהרן ספקטור:

שוש יצאה לגימלאות לאחר מלחמת יום הכיפורים והתיישבה ברמות השבים ... והחלה לעבוד כמתנדבת במשתלת פיתוח הצמחים של האגרונום ד"ר יוסף שׁוּב [במושב גני-עם שמדרום להוד השרון] ... עסקה בהנחייתו בפיתוח זנים חדשים של הפרח גֶרְבֶּרָה. ביוזמתה נקראו 22 הזנים, שהייתה לה יד בפיתוחם, על שם לוחמות פלמ"ח שנפלו ... בדרכה זו הנציחה את חלקן של הנשים בהקמת מדינת ישראל ובהגנתה. לאחר מותה, ב-19 בפברואר 1984, השלים ד"ר שׁוּב את הפרח האחרון שהחלה בפיתוחו, פרח אדום עם לב שחור, וקרא אותו על שמה 'שוש'.

לימים נהג צה"ל כמוה והנציח אותן אף-הוא ב'גדוד 33' – כמספר לוחמות הפלמ"ח שנפלו. גדוד חי"ר זה מתייחד בכך, שיש בו גם לוחמות והוא נודע בכינוי 'גדוד קַרַקָל'. בנות הפלמ"ח נשאו תחילה את הכינוי 'נְמֵרוֹת', אך הן מיהרו להתנער ממנו, כיוון שבאותה עת נהגו לכנות בשם 'נָמֵ"ר' את מי שהוא 'נודניק ממדרגה ראשונה'. לפיכך ניתן להן כבר אז הכינוי 'קַרַקָלִיּוֹת' (חתולות בר), שהונחל גם לגדוד 33.

הלוחמות של קרקל (שער 'במחנה', 2008)

שבועות אחדים לאחר הכנס במעיין חרוד ראה אור קובץ לענייני הדרכה, המיועד למפקדים, בשם 'למדריך' (א', אלול תש"ה / אוגוסט 1945), וסמל הפלמ"ח, מעשה ידיו של אריה אל-חנני, עיטר אותו.

סמל הפלמ"ח של אריה אל-חנני, 1945
(ספר תולדות ההגנה, ג, חלק א: ממאבק למלחמה, עם עובד, תשל"ב, עמ' 452)

בעת ההיא נמניתי עם כיתת הסיירים של פלוגה ב' וחוברת זו לא הגיעה לידי, אך בין ניירותי מאותם ימים – בתוך יומן של שנת תש"ה, אשר שימש אותי אז לשמירת 'כְּתָבַי' – מצאתי גם את שרבוט הסמל החדש, מעשה ידיי. נראה שהייתי גאה בו מאד, שכן בשובי מן 'הכינוס השני', בצד שרבוט הסמל ביומני, ביטאתי בו, כדרכי, את רגשותי באמצעות חידת חרוזים מוצפנת (על דרך ה'זֶקְס' המחתרתי שהיה מקובל עלינו בעת ההיא). 

סמל הפלמ"ח של יהודה זיו כפי ששורבט ביומנו

חידה 

אַכְטוּנְג, אַכְטוּנְג יָא-שַׁנְשִׁיל! 

בְּכִיסִי אֵין לִי אַף מִיל,  

עָלַי רוֹכְבִים כְּעַל מָקֵל,  

חֹפֶשׁ אֵינֶנִי מְקַבֵּל –  

מִי אֲנִי, הֲגִידָה אָח?  

(הֲרֵי אֲנִי חָבֵר פַּ- -ח!)

הפתיח של חידתי נלקח מן הלכסיקון של מחלקת הפלמ"ח, אשר ישבה אז בקיבוץ גבעת ברנר וספגה שם תרבות 'יֶקִית' למכביר: Achtung בגרמנית משמעותו 'הַקְשֵׁב!'; ואילו מן הערבית המדוברת שאלתי את הגיית שמו של צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת ההיא – 'שַׁנְשִׁיל'; כשפתרונה המוכמן של אותה חידה אינו אלא ההכרזה הגאה: הרי אני חבר פלמ"ח!

בהתבוננות שנייה באותו סמל ששרבטתי ביומני למזכרת, ניכר בראשי השיבולים כי תחילה ציירתי אותם, על פי הזיכרון, גזוזים אופקית בנוסח ה'בַּאוּהַאוּס' – כמו בסמל הפלמ"ח של אל-חנני, הרקום על הדגל. אך נראה, כי ביני לבין עצמי העדפתי לימים לשוות להם את בלוריתה הטבעית של 'שיבולת בשדה' – ולפיכך שבתי לאחר זמן ושיפצתי את ראשי השיבולים, כיאות.

הרישום המקורי של סמל הפלמ"ח כפי שהוא מוכר היום שמור גם ב'אוצר התמונות' בבית הפלמ"ח – אשר קם בזכותה של דִּיתָה פֶּרָח מקיבוץ בית השיטה – אך רישום זה איננו מעשה ידיו של אל-חנני ואף לא של מַאיֶר, אלא פרי עטו של הצייר נפתלי בֶּזֶם (עמיקם גוּרֶבִיץ הוא אשר הפקיד את הרישום הזה למשמרת בידי דיתה).

דיתה פרח ו'אוצר תמונות הפלמ"ח' ובו מעל 30,000 תמונות (מקור: אתר בית השיטה)

סמל הפלמ"ח של נפתלי בזם, 1948 (מרכז מידע פלמ"ח)

אכן, 'שלושה אוחזין בטלית'!... מיהרתי לאתר את  נפתלי בזם, וזה סיפורו: עם פרוץ מלחמת העצמאות למד בבית הספר 'בצלאל' בירושלים, אך לא גויס לשירות קרבי כיוון שמשקלו היה אז פחות מ-40 ק"ג... בסופו של דבר, הוא נלקח ב'טַנְק' אל דירה של הפלמ"ח ברח' גורדון בתל אביב (הטנק הזה לא היה ולא נברא, ומן הסתם התכוון למשוריין 'סֶנְדְבִיץ', שכן באותה עת זה כל אשר היה בידינו). שם, באותה דירה תל-אביבית, עסק בזם בעיצוב פרסומי הפלמ"ח ובאיורם. ובאשר לעיצוב הסמל, הצטנע נפתלי וסיפר לי: 'הַסֵּמֶל כבר היה ואני רק נתתי לו את הצורה הסופית'. מסתבר אפוא, כי שנינו ניסינו 'לשפר' את ראשי השיבולים, אלא שנפתלי בֶּזֶם עשה זאת, לכל הדעות, טוב ממני...

נפתלי בזם (צילום: אורי זקהם)

סמל הפלמ"ח המשופר ליווה מכאן ואילך את שערי עלון 'פלמ"ח' בימי מלחמת העצמאות, ואף את השער של 'מתוך ילקוט הצד: שירים ופזמונות' (לקט שירים שנקראו בפינו 'פִּזְמוֹרִים', צירוף של פזמונים ומזמורים). שיפוץ נוסף, אף הוא מעשה ידי נפתלי בזם, עיטר את כריכות שני חלקי 'ספר הפלמ"ח' ולימים שימש גם בסיס לעיצוב סיכת הסמל.

כריכת ספר הפלמ"ח

עלוני הפלמ"ח עם הסמל (ספר הפלמ"ח, א, תשי"ג, מול עמ' 457)

אשתו של נפתלי בֶּזֶם, חנה (אחותו של יוסי לִיבֶּרְמַן, לימים אֶרֶז, איש חטיבת פלמ"ח-'הראל' שלחמה אז בהרי ירושלים), נמנתה אז עם צוות חברות הפלמ"ח אשר ניהלו במסירות את בית ההחלמה הראשון לחיילים נכים, המכונה 'בית הי"ד' - לזכר י"ד חללי גשר אכזיב ב'ליל הגשרים' (16 ביוני 1946). מוסד זה הוקם על ידי הפלמ"ח בדרום-מערבה של נס-ציונה, בארמונו לשעבר של עַבְּדֻ א-רַחְמָאן בֶּכּ, שהיה מידידי ה'מופתי' ומנכבדי רמלה ונמלט למצרים בראשית מלחמת העצמאות. הבית – שנודע בכינוי 'בית הַבֶּק' והיום משמש בית חולים לחולי נפש – שימש בעיקר 'חיילים בודדים' מאנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ, מבין פליטי השואה באירופה). בנות הצוות ענדו שם בגאווה את סיכת סמל הפלמ"ח, וחנה עשתה זאת בגאווה כפולה, גם על חלקו של נפתלי בעיצוב הסמל. ואכן, סיכת הסמל שלה שמורה עד היום בידי בנה, שלמה (חנה עצמה נפטרה לפני כחמש שנים).

סיכת הפלמ"ח הנוצצת של חנה בזם

סיכת הפלמ"ח של יהודה זיו, שמאז 'כנס בת-שבע' נשחקה מרוב שימוש

סמל הפלמ"ח חולק לחברים עם היציאה מהמחתרת ב-1948 והופיע גם בסמליהן וְנִסֵּיהֶן של שלוש חטיבות הפלמ"ח – יפתח, הראל וחטיבת הנגב. ואכן, את סיכת סמל הפלמ"ח ענדנו לראשונה בגלוי רק סמוך להכרזת עצמאות ישראל. למיטב זיכרוני היה זה בכנס, שנערך ב'בית הבימה' בתל אביב לרגל מלאות שבע שנים לפלמ"ח (7 במאי 1948), ולכבודו חיבר חיים חפר את השיר הידוע 'בת-שבע', שהושמע על ידי חברי הציז'בטרון בלחנו של משה וילנסקי. בזכות שיר זה נקרא הכנס: 'כנס בת-שבע'.

הנה חברי הצ'יזבטרון (הסולן הוא גדעון זינגר) שרים את 'בת שבע' בהקלטה ממרס 1949:




אירוע זה היכה גלים: שלושה ימים לפני הכנס, ולראשונה בתולדות הפלמ"ח, נערכה לכבודו מסיבת עיתונאים, וכבר למחרת יצאו עיתוני הבוקר והצהריים עם כתבות על 'שבע שנות הפלמ"ח'. ואילו ביום השישי, יום הכנס, הקדישו 'דבר' (ואפילו 'דבר לילדים') ו'על המשמר' את מאמרי המערכת לחגו של הפלמ"ח, ואף ייחדו לו עמוד שלם של דברי אישים, סופרים ומשוררים. כך נהגו גם 'צרור מכתבים' (ביטאון הקיבוץ המאוחד), 'הארץ', 'הצופה' ואפילו 'המשקיף', שבין הברכות שיבץ אף עקיצות שנונות... (ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 262-258). פְּתִיחוּת זו לייחודו של הפלמ"ח, לאחר שבע שנות כיסוי מחתרת, היא, ככל הנראה, שהולידה גם את רעיון הטבעת סיכות סמל הפלמ"ח וענידתן לראשונה בגלוי באותו כנס.

על המשמר, 5 במאי 1948. באיור: סמל הפלמ"ח בעיצובו של נפתלי בזם

בפועל היה 'כנס בת-שבע' מפגן הצדעה לפלמ"ח של חברי תנועות 'ארץ ישראל העובדת' (הנוער העובד, המחנות העולים, התנועה המאוחדת והשומר הצעיר), ורק קומץ חברי פלמ"ח נטל בו חלק. רוב הפלמ"חניקים נמצאו אז בעיצומה של לחימה בחזיתות השונות: חטיבת פלמ"ח-'יפתח' לחמה על כיבוש צפת ומזרח הגליל העליון (מבצע 'יפתח') ואף במערב הגליל המנותק; חטיבת פלמ"ח-'הראל' לחמה עדיין על פריצת הדרך לירושלים, ערב מבצע 'מכבי' שהחל למחרת, וגוש עציון היה נצור; בעוד חטיבת פלמ"ח-'הנגב' לחמה על טיהור דרום פלשת, שעה שבאר שבע טרם נכבשה.

לפיכך החלו חברי הצ'יזבטרון במבצע 'יוֹמוּלֶדֶת נייד': כדרכם, הוסיפו להגיע בכל מחיר אל כל יחידות הפלמ"ח, באשר הן, ולימדו את אנשיהן לשיר את הַזֶּמֶר 'בת-שבע', ואלה מצדם שרו אותו בהתלהבות כאילו היה המנון. מספר אלי (אליעזר) שמעוני (תכתובת מ-16 ביולי 2012): 

ב-7.5.48 התקיים מבצע 'מטאטא' [טיהור השטח שבין החולה לכינרת]. איך אני מדייק? מפני שזה יום ההולדת שלי ומפקד המחלקה נתן לי מתנה – לקרוא: 'מחלקה 3! היכון להתקפה! אֵשׁ – וקדימה!!!' ... זאת מתנה שלא אשכח!!! 'חג הפלמ"ח' צוין בגליל ב-9 במאי: הצ'יזבטרון הופיע ב'מחנה פִילוֹן' [ממזרח לראש פינה] – לפני צאתנו לכבוש את עַכְּבָּרָה, במסגרת ההתקפה על צפת – ולימד אותנו את שיר הפלמ"ח [הכוונה, כמובן, ל'בת-שבע']. שרנו בקול חזק – וקולונל מַרְכּוּס [מצבא ארה"ב, שבא אז לארץ כדי לתרום מניסיונו הצבאי, נשא את כינוי  המחתרת 'מִיקִי סְטוֹן' ונתמנה מפקד חזית ירושלים], שהיה נוכח, אמר לסובבים אותו: 'חיילים, היוצאים לקרב עם שיר – איש לא יעמוד בדרכם!'.

בין הבאים ל'כנס בת-שבע' הייתי גם אני, יחד עם חבריי 'יתומי הגדוד השישי', ה'פוּרְמָנִים' (מלווי השיירות) שלא היו בני ירושלים: לאחר מבצע 'נחשון' יצאנו לחופשת חג הפסח בבתי משפחותינו, ומששבה ונחסמה הדרך אל העיר מצאנו עצמנו נטושים, בהמתנה דרוכה, בחצר בית החרושת לייצור סכיני גילוח 'אוֹקָבָה' שבראשון לציון. אך כבר בשבוע שלאחר הכנס נשלחנו אל מחנה תֵּל לִיטְוִינְסְקִי (היום 'תל השומר'). משורייני הליווי המגושמים שלנו, שבפועל היו עשויים קרש עבה בין שני לוחות פלדה דקים (ומכאן הכינוי: משוריין סנדביץ'), הקנו לנו לכאורה 'ניסיון בהפעלת שריון'. לפיכך הוצבנו שם ב'חטיבה החדשה' (חטיבה 'שבע'), שנועדה לשוב ולפרוץ את הדרך אל ירושלים, כגרעין לגדוד השריון הראשון של צה"ל, 'גדוד חֶמֶ"שׁ (חיל משוריינים) אָלֶ"ף' ולימים גדוד 73. מטבע 'מומחיות שריון', ציפינו כי צביקה זמיר, המג"ד הוותיק שלנו, ישוב ויפקד עלינו גם בגדוד 'חֶמֶ"שׁ אל"ף' – אך כבר אז טעמנו את טעמה המר של הכוונה להצר את צעדי הפלמ"ח. לתדהמתנו, נמנע תפקיד זה מצבי'קה – ובמקומו פקד עלינו שם חיים לַסְקוֹב, שהיה אמנם 'בחור טוב', אבל מבוגרי הצבא הבריטי... 

במחציתו השנייה של אותו שבוע הושיבו אותנו על גבי זחל"מים, שנשאו עדיין את הכינוי הלועזי Half Trucks, וכדי ללמוד איך מפעילים בהם 'מ"ק (מכשיר קשר) 19', שלחו אותנו אל 'הבית הירוק', בכפר הנטוש שייח' מוּאַנֶּס (היום בשטחה של אוניברסיטת תל-אביב), בו נערך באותה עת קורס קציני קשר. התרגול המסכם בהפעלת מכשירי הקשר תוך תנועה בשיירה בכבישי השרון נערך ביום השישי, ה-14 במאי 1948. כל כך היינו שקועים בו, עד שאפילו לא נתפנינו בשעה ארבע אחר הצהריים להקשיב לשידור טקס הכרזת העצמאות. רק בשובנו, לעת ערב, נתברר כי יש לנו מדינה...

עלי זחל"ם ליד 'הבית הירוק', מאי 1948 (צילום: יהודה זיו)

למחרת עם שחר, בבוקרה הראשון של מדינת ישראל, אף למדנו על כך ממראה עיניים: מגג 'הבית הירוק' צפינו, כמו מן היציע, בהפצצת 'שדה דוב', הסמוך במערב. למחרת בבוקר יצאנו, כשאנו חולפים על פני התחנה המרכזית של תל אביב, שנהרסה מאותה הפצצה מצרית של יום אתמול, אל אזור לטרון, כדי ליטול שם חלק במבצע 'בן-נון' (ליל 30-29 במאי 1948), בהתקפה הכושלת והאומללה על מצודת המשטרה...

יהודה זיו ניצב בפתח האוהל לצד 'הבית הירוק', מאי 1948. הפלמ"חניק האמיץ חבש כובע צבאי בריטי, ענד על חזהו את סיכת ה'פורמנים' וחיצץ בשיניו בסכין קומנדו בריטית, בעיקר כדי לעשות רושם על הבנות...

ונשוב לסמל הפלמ"ח.

לאישוש מה שאני זוכר בדבר ענידת סיכת הסמל לראשונה ערכתי משאל אלקטרוני בקרב חברותי וחברי מאותם ימים רחוקים. רובם השיבו בטרוניה ('למי בכלל היה אז פנאי להפסיק את הלחימה ולהגיע אל הכנס הזה בתל אביב?'), בעוד חלקם ענו על התחקיר במבוכה ('מי בכלל זוכר היום דבר שכזה?'). אפילו רבקה'לה קרמר – ששרה שם עם הצ'יזבטרון את 'בת-שבע' – גם היא לא זכרה מאומה. חשתי כמו נחום גוטמן וידידיו, בסוף הספר 'אוצר לוֹבֶּנְגוּלוּ מלך זוּלוּ', המגיעים, לאחר חיפוש ממושך ונדודים רבים, אל הכפר בו התגורר אוּמְלִימוּ (נושא כליו של לובנגולו, שסייע בידו לטמון את האוצר), וזה השיב להם בשתי מילים: 'לא זוכר'... וכבר אמר על כך דן בן-אמוץ בשעתו: זקני צפת לא זוכרים בַּצֹּורֶת / חמסין /שלג כבד שכאלה, פשוט משום שהם זקנים... כמוהם אף 'אנו-אנו!', בני 'דור תש"ח' – שכוחם כבר תַּשׁ, אך ראשם עדיין לא שָׁח...

וכך מצאתי עצמי, כדברי אלדד חרובי, כמעט 'היחיד שזוכר'. חבר נוסף שזכר, אף כי הוא עצמו לא הגיע לכנס, הוא צבי (צְבִי'דְלֶה) רֶגֶב. 'למי היה זמן ולמי הייתה אפשרות או יכולת לעלות מן הנגב או לרדת מן הגליל לכנס בתל אביב' – כתב לי רגב – 'ומי בכלל ידע עליו אז מלבד, אולי, אנשי הַמַּטֶּה?'. אך הוא זכר שאת סיכת סמל הפלמ"ח קיבלו הוא וחבריו כארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948.

תעודת שירות בפלמ"ח ובראשה – הדגל והסמל (מקור: מורשת רעננה)

כדי למצוא סימוכין לזיכרוני, אזרתי מותני וירדתי מירושלים אל 'אוצר התמונות' שבבית הפלמ"ח. אך לא מצאתי שם אפילו תצלום אחד מ'כנס בת-שבע'... לעומת זאת, מלא וגדוש הוא אלבום 'הכינוס השלישי', כנס המחאה על פירוק הפלמ"ח, אשר תחילתו באיצטדיון 'המכביה' ביום השישי, 14 באוקטובר 1949, וסופו בהפגנה רבת משתתפים, אשר יצאה למחרת אחר הצהרים מקולנוע 'גן רינה'. בתצלומים הללו נראים כל חברות הפלמ"ח וחבריו, בחולצות לבנות, עונדים על חזותיהם את סיכות סמל הפלמ"ח. 

דגלן הפלמ"ח אוֹלִי גבעון (אז הֶקֶר) ולצדו רבקה'לה קרמר מהצ'יזבטרון
עונדים את סיכת הפלמ"ח בכינוס השלישי (אוצר תמונות הפלמ"ח)

מאותו כינוס שרדו גם כמה קטעים קצרים שהוסרטו, ויעקב גרוס, חוקר הסרט העברי, העלה אותם לאחרונה לרשת האינטרנט. ניתן לראות כאן את התהלוכה ואת המעמד, שהיה בכיכר מוגרבי, ובו שרו חברי הצ'יזבטרון (ובהם רבקה'לה קרמר, חיים חפר ושייקה אופיר) את שירם של חיים גורי ומרדכי זעירא 'החוזרים ללא בית'. בין הנואמים: ישראל גלילי ויצחק שדה...




העליתי אפוא על הכתב את כל מה שהצלחתי ללמוד על ענידתה לראשונה של סיכת סמל הפלמ"ח – ואת הפיצוח החלקי של 'סיפור בלשי' זה העברתי אל הנוגעים בדבר: אל ארכיון בית הפלמ"ח, אל מוזיאון 'החאן' בחדרה ואל תום שגב. זמן קצר לאחר מכן, ולמרבה ההפתעה, הגיע אלי מכתבו של יהודה בן-צור, לשעבר איש הַפַּלְיָ"ם ('הפלוגה הימית' של הפלמ"ח), שכתב לי כך:

כנס 'בת-שבע' התקיים בעת היותי בדרך ממרסיי ליוגוסלביה – בה עליתי על אוניית רכש. במהלך שהותי שם התיידדתי עם קצין הביטחון היוגוסלבי, שטיפל בנו ואף העניק לי לפני הפלגתנו את 'הכוכב האדום', סמל הפרטיזנים היוגוסלבים. לתל אביב הגענו ב-27 ביוני 1948 ובאחד ביולי הפלגנו שוב אל יוגוסלביה. באחד מחמשת הימים הללו הגיע לידי סמל הפלמ"ח (אל תשאל: 'איך וממי?' – אינני זוכר...) – שאותו הענקתי ליוגוסלבי.

וכך הצלחתי למצוא לפחות עוד פלמ"ח'ניק אחד, שאף הוא, כמוני, זוכר בוודאות ומאשר כי את סיכת סמל הפלמ"ח אכן ענדנו לראשונה (לא כולנו) באותו כנס.

בהפגנת אחד במאי בחיפה, בראשית שנות החמישים, עדיין נשאו בגאון את סמל הפלמ"ח (ארכיון משמר העמק)

האומנם הוטבעו אז – במאי 1948 – הסיכות הראשונות של סמל הפלמ"ח באמצעות רוּשְׁמָה (שְׁטַנְץ), מעשה ידיו של אותו יצחק מַאיֶר, שהרישום לצורך הכנתה הוא השמור היום במוזיאון הח'אן?

העברתי את סיכום ממצאיי לתום שגב, והוא פרסם זאת במדורו 'שיעור היסטוריה' (הארץ, 20 ביולי 2012), ואף הוסיף על כך, כי בפרק 'אמנים ואומנים' של 'מדריך לתוצרת ארץ-ישראל', ספר כתובות משנת 1947 בהוצאת התאחדות בעלי התעשייה, איתר גיל וַייסבְּלַיי, איש הספרייה הלאומית, גם את: 'יצחק מאיר, עבודות מתכת ואדריכלות, גבעת הרצל, רח' הכוהנים 5, תל-אביב'. עד היום לא עלה בידי למצוא את אותו 'רחוב הכוהנים' בתל-אביב, מה עוד, שרוב שמות הרחובות בגבעת הרצל (כגון המפעל, התנופה, המרץ, העמל, הסדנה, המנוע, הפטיש, היתד, הכישור, הפלך) מלמדים על היותה אזור תעשיה מובהק – ומה אפוא ל'כוהנים' בבית המלאכה?

מי מכיר? מי יודע?

שיר הפלמ"ח עם הסמל שעיצב אל-חנני

* גרסאות קצרות וקודמות של רשימה זו התפרסמו באתר צוות – ארגון גמלאי צה"ל (23 באוגוסט 2012); ובעלון 'דור הפלמ"ח' (ספטמבר 2012), עמ' 6.

בעלי התוספות

הודות ליעקב ויימן (תגובות למטה) מתברר כי 'רחוב הכוהנים 5' לשעבר, היום הוא 'רחוב הש"ך 14' (על שם הרב שבתי כהן, מחבר פירוש 'שפתי כהן' ל'שלחן ערוך'). 

רוני אליאך שאסף חומר חשוב על יצחק מאייר העביר לנו עותק ממכתב ששלח מאייר לנציב העליון ב-1940 (המכתב שמור בארכיון המדינה), ובראשו מתנוסס הלוגו של בית המלאכה שלו: