על דעת המקום: השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש

מאת יהודה זיו

מי לא מכיר את חגיגות המוסיקה השנתיות או את החומוסיות ה'מקוריות' בכפר אבּו גּוֹש, בואכה ירושלים ולמרגלות הקיבוצים קרית ענבים ומעלה החמישה. לא רק הגאוגרפים ואנשי ידיעת הארץ נואשו מלתקן את השיבוש שבשם המקום (התעתיק המדויק הוא אבו-ע'וש; أبو غوش), אלא גם אנשי הכפר עצמו, שהשלימו עם הכיתוב העברי של שמם ואפילו קבעו אותו בסמלה הרשמי של המועצה המקומית:

כפי שנראה בהמשך, לא רק השם אבו גוש משובש, אלא גם השם 'המקורי' אבו עו'ש נולד משיבוש.

החולפים לאחרונה על פני פאתי הכפר בכביש המהיר לירושלים (דרך 1) נתנו אולי את דעתם על מבנה גמלוני מוזר, בעל שני צריחים גבוהים, המתנשא שם. מתברר, שמדובר במסגד חדש ומפואר, המוקם בדרום-מזרחו של הכפר ביוזמת שלטונות הרפובליקה הרוסית צ'צ'ניה שבקווקז, אשר יושביה, כידוע, מוסלמים. לאחרונה אף הובאו משם שני שחקני כדורגל וצורפו לקבוצת 'בית"ר' ירושלים, שאוהדיה לא קיבלו אותם במאור פנים (ובינתיים, ככל הידוע, כבר הספיקו השחקנים לחזור למולדתם). מכל מקום, מה לכפר אבו-ע'וש ולצ'צניה הרחוקה?

על המסגד החדש וקשריהם של בני הכפר עם צ'צ'ניה כתב לאחרונה ניר חסון בעיתון 'הארץ' (שגם ציטט מפי בעניין זה מילים אחדות) ואנו כאן נרחיב מעט את היריעה.

המסגד הצ'צ'ני החדש באבו גוש (צילום: אמיל סלמן)

בצד צ'צ'ניה – בינה לבין גיאורגיה (גרוזיה) – משתרע חבל ארץ בשם אִנְגוּשֶ‏‎‏‏‏טְיָה (היום רפובליקה בפדרציה הרוסית), אשר יושביו האינגושים דוברי אינגושית, ורובם מוסלמים סוּנִים. בין השנים 1992-1934 נתקיימה שם הרפובליקה הסובייטית ההררית צֶ'צְ'נוֹ-אִנְגוּשׁ של ברית המועצות לש‏‎עבר.

עם הלוחמים מבני הקווקז בצבאו של סולטאן העות'מאנים סֶלִים הראשון, אשר כבש את ארץ ישראל בשנת 1516, נמנו גם חיילים אינגושים, שמסורת הכפר אבו ע'וש מכנה אותם היום (בטעות) בשם 'צ'רקסים'. מה מקור הטעות? 

במחציתה השנייה של המאה ה-19, לאחר שצבא מצרים בפיקודו של אִבְּרָאהִים פֶּחָה כבש את הארץ אך הוכרח לסגת ממנה בלחץ מעצמות אירופה (1840-1832), עברה על ארץ ישראל תקופת תוהו ובוהו, של 'איש הישר בעיניו יעשה'. בניסיון להשליט בה סדר, הביא אז השלטון העות'מאני לכאן מן הקווקז לוחמים צ'רקסים – שבמקביל לראשית ההתיישבות היהודית החדשה התיישבו בשלהי המאה ה-19 בגלעד, בגולן ובגליל; בעוד האינגושים – שאף הם היו מן הקווקז – הגיעו הנה כאמור לפני כחמש מאות שנה. כתום כיבוש הארץ, כאמור במאה ה-16, ראו מקצת האינגושים כי טוב ובמקום לשוב אל ארצם החליטו להישאר כאן. תחילה ישבו בח'רבת עַגַ'נְג'וּל, שבדרום-מזרחו של חבל מודיעין )היום חורבת עֲגַלְגָּל, מדרום למכבים-רֵעוּת), וביושבם שם, סמוך לצומת לטרון, זכו בגביית המס מכל העוברים ושבים העושים את דרכם בין ירושלים ליפו. בפי שכניהם הערבים – אשר ההגה 'ג' איננו קיים בלשונם – נתגלגל השם אִנְגוּשׁ בכינוי אַבּוּ-ע'וֹשׁ.

לימים העדיפו האינגושים להעתיק משם את מושבם אל אזור ההר וקבעו אותו באזור הכנסייה הצלבנית לשעבר (היום מנזר בנדיקטיני) שבכפר קַרְיַת אֶל-עִנַבּ (מקור שמו של הקיבוץ הסמוך, קריית ענבים), הנושא מאז את כינוים המשובש – 'אבו-ע'וש' – ושם הוסיפו לגבות, כדרכם, את 'מס עוברי הדרך'.

הכנסייה הצלבנית באבו גוש (צילום: אבישי טייכר)

תוקפנותם של אנשי אבו גוש נודעה ברבים וסיפרו עליה נוסעים רבים, יהודים ולא-יהודים. כך למשל כתב בשנת 1764 הרב והנוסע המהולל חיים דוד אזולאי (חיד"א):

ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול, ריש בריוני אבו גוש, והיו סמוכים לו נ"ר [250] רשעים, עדת מרעים ... ורצה לבלענו חנם ... ושלי"ת (ושבח לאל יתברך) כי לא קרבו בד' אמות שלנו ... ונתפשרנו במאה זולו"טאס (זהובים). ברוך פודה ומציל.

מעגל טוב השלם, מהדורת אהרן פריימן, מקיצי נרדמים, תרפ"א-תרצ"ד, עמ' 47

עם פרוץ 'מרד הפלאחים' (1834), בעקבות כיבוש הארץ בידי אִבְּרָאהִים פֶּחָה, התבצר השייח' אבו-ע'וש במצודה הצלבנית הסמוכה 'בֶּלְמוֹנְט' (ההר היפה, הוא הר צוֹבָה המקראית, שבפי יושביו הערבים נשתבש שמו לימים ונהגה 'צוּבָּא'), אשר מאז כיבושה בידי צַלָּאח אֶ-דִּין עמדה עדיין במלוא קומתה. צבאו של אבראהים פחה כבש את מצודת בלמונט ואף הרס אותה, ומשפחת אבו-ע'וש שבה אל הכפר הנושא את שמה.

שרידי מבצר בלמונט בראש הר צובה (מקור: ויקיפדיה)

לימים סיכם הקונסול הבריטי ג'ימס פין את דברי ימי אבו-גוש. הנה קטע קצר מדבריו המעניינים (עתות סופה, יד בן צבי, תש"ם, תרגם: אהרן אמיר, עמ' 141-139):

ייקל לנו להבין את התרחשויותיה של התקופה אם נחזור אל קורותיהם האישיות של עוכרי השלוה האלה ... פירוש השם 'אבו גוש' הוא 'אב ההונאה' ...  הכפר שמנהיג זה מחזיק בו כבירתו הוא קרית אל-ענב ... זו קרית יערים שבכתבי הקודש, ולדעתי אין כל ספק כי זה המקום שעל שמו נקרא הבוגד יהודה איש קריות ... הכפר שוכן על דרך המלך מיפו לירושלים, בריחוק שלוש שעות מזו האחרונה, במקום המשקיף למרחוק על תיירים ועולי רגל המתקרבים, שכן הדרך עוברת במטווחי רובה מן הבתים, וביניהם מצויה כנסיה נוצרית עזובה, שעודה עומדת על תלה, וחלונותיהם הקטנים יפים בהחלט לשמש אשנבי ירי. לכל הדעות הכפר בנוי יפה, ונעים הוא למראה ...  דומה כאילו מצטיין המקום בשקט ושלוָה ...

על כל משפחות הכפר אמרו, והדבר קרוב מאד לוודאי, שהם שארי בשר למנהיגם, ורובם הצטיינו בגון-פניהם הבהיר, שניתן לייחסו למוצאם הצ'רקסי. מטה [שבט] אבו-גוש מקורו באיזה ממלוכים צ'רקסים, שנתלוו אל השולטן סלים לירושלים בשנת 1516 ... משך זמן רב קודם לתקופתנו מוצאים אנו את ראשם של אבו-גוש מוזכר לגנאי כלסטים מופקר וסחטן ... לאחר שהשתלט על הכפר קרית אל-ענב ניצל את ההזדמנות, נוכח תשישותו ואזלת ידו המופלגות של השלטון התורכי, לגבות 'ע'וּפר', או כוֹפר, מן הנוסעים למקומות הקדושים ...  הע'ופר שלו היה מכניס רווחים במיוחד שהרי עולי רגל וסוחרים מיפו מרבים לעבור בדרך ... המושלים התורכיים בעת ההיא לא יכלו, ואולי אף לא חפצו, להפסיק את המנהג המזרחי המובהק הזה, חרף ריטוניהם של אירופים; אך עם הפלישה המצרית הושם קץ לדבר מיד, וכוח צבאי שמר על חופש המעבר בדרך. עם שוב התורכים חזר אבו-גוש והרים ראש, אך השלטון החדש ... מינה אותו להלכה לכהונת 'נוטר הדרך' ... ובעבור זאת קבעו לו משכורת של ארבעים אלף פיאסטר בשנה, ופטור ממסים על שלושת הכפרים שבבעלותו.

מכאן אימוצם של בני אבו גוש על ידי ממשלת צ'צניה, שמממנת עתה בנייה של מסגד חדש ומפואר בכפר בן-טיפוחיה.

צ'צ'ניה לא יכולה להיות כל כך רחוקה אם חומוס אבו גוש יכול להגיע לרחוב דיזנגוף בתל אביב
(מקור: חומוס להמונים)