סיפור שראשיתו בתולעת וסופו בשבי המצרי

מאת אבי עורי

א. אוניברסיטת תל אביב, קיץ 1969

בקיץ 1969, ואני סטודנט לרפואה בין שנה ג' לד', התגשם אחד מחלומותי: עברתי קורס צניחה בבסיס תל נוף. טולי, חברי ללימודים, ואנוכי נידנדנו שוב ושוב במשרדי העתודה האקדמית שבה שירתנו כדי שיצרפו אותנו לקורס הצניחה. הפעלנו קשרים, דחקנו ברופאים-צנחנים לעזור לנו, והנה סוף סוף הגיע הרגע, והימים ימי מלחמת ההתשה.

הקורס נמשך כחודש והשתתפו בו גם מקפלות מצנחים, טירוני נח"ל מוצנח, וחיילים מחילות שונים שקיבלו את ההשתפות בקורס הצניחה כ'צ'וּפָּר'. מיטה לידי שכב פצ'נגה, בחור הודי מכפר יובל, ששירת בסיירת גולני, ואליו אחזור בהמשך. הקורס היה נהדר ואנו נהנינו מכול יום. מדריך הצניחה שלנו היה צנחן מצהלה ושמו שמואל (מוליק) הררי. בלונדיני וגבה קומה. שמו של מדריך הדבוקה הסמוכה לנו היה א"פ. הוא היה בחור יפה תואר, מושא לחיזורי מקפלות המצנחים... גם אליו אחזור בהמשך.

בשל הקורס לא ניגשנו לבחינת מועד א' במיקרוביולוגיה / פרזיטולוגיה ונרשמנו למועד ב', אלא שבחינות מועד ב' נערכו בעל-פה ולא בשיטה המכונה 'אמריקנית'. למדנו בלי חשק רב את החומר המשעמם ובחודש ספטמבר הגענו לסדרת הבחינות. עברנו מחדר לחדר ומבוחן לבוחן, המורה שאל מה ששאל והתלמיד השיב מה שהשיב. כשלעצמי לא התחברתי לחומר הבחינה. באותם ימים לא הבנתי למה צריכים לדעת הכל על כל חיידק, וירוס, פרזיט או ג'וק.

איני זוכר פרטים רבים מאותן בחינות, אלא דבר אחד בלבד: נכנסתי לחדרו של פרופסור יעקב לנגי, שהיה פרזיטולוג אך גם מומחה למוסיקה קלסית, שבכל שבת בבוקר פתר את החידון המוסיקלי המפורסם, שהושמע ברדיו בהנחיתו של של צחי שמעוני. לנגי חייך אלי ושאל אם נכשלתי במועד א'. כשהסברתי שהסיבה קשורה בשירות הצבאי שלי ניאות לנגי לבחון אותי, ושאל: 'האם זכורה לך תולעת האסקריס ascaris lumbricoides?'

פרופסור יעקב (ג'קי) לנגי (2009-1928)

– ברור, עניתי בלי להסס. והוספתי מספר תכונות של תולעת מעיים זו (אגב, בעברית היא מכונה 'כֶּרֶץ שלשולי'), מחזור חייה, המחלה שהיא גורמת וכדומה.

– ומה ארכה? שאל לנגי.

– 10-20 מ"מ עניתי בלי לעפעף.

– אתה בטוח? 

– נו, עניתי ביאוש, זה מה שאני זוכר.

לנגי התרומם מכסאו, והוציא צנצנת, אחת מני עשרות שריפדו את הקירות מסביב, ובתוכה הייתה התולעת מקופלת בתוך פורמלין. אורכה היה כ-30 ס"מ...

שנינו צחקנו ולנגי טפח על כתפי ואיחל  לי הצלחה. יצאתי החוצה לנשום לרווחה והנה בחוץ המתין לתורו קובי, חברי לספסל הלימודים. במהירות לחש לי קובי: 'מה היה?' ואני השבתי בלחש: 'הוא שאל על אסקריס. אל תשכח את הקרס בראש התולעת, שבו היא נתפסת ברקמות'. את דבריי ליוויתי בתנועת אצבעות המסמלת וו או קרס.

נקבת כֶּרֶץ שלשולי בגודל טבעי (מקור: ויקיפדיה)

ב. שיחת טלפון, קיץ 1970

יוסי, ידיד קרוב מילדות ששירת כקצין קשר בצנחנים, טילפן אליי בתקופת הבחינות של סוף שנה ד' בבית הספר לרפואה ובפיו בשורה מרה: בתרגול צניחה חופשית נתקלו שני מדריכי הצניחה, מוליק הררי וא"פ, זה בזה עוד לפני פתיחת המצנחים. הררי איבד את הכרתו ונפל אל מותו. א"פ הסתחרר, נחבל באדמה בחזקה והפך משותק. הוא מאושפז במרכז השיקום בתל השומר. איזה סוף נורא לשני מושאי הערצתי.

מדריך הצניחה מוליק הררי (1970-1948). מקור: נזכור את כולם

ג. טיול בחרמון, דצמבר 1972

יחד עם עוד זוג חברים ועם מי שתהיה בעתיד לאשתי נסענו למספר ימים לטיול ברמת הגולן ובחרמון המושלג. באותם ימים הייתה זו חוויה חדשה לחלוטין לישראלים שהיו רגילים לחום, ים וחול. כשירדנו מפסגת החרמון שמתי לב לקבוצת צעירים שעבדו בתחזוקה במושב החדש נווה אטי"ב, שזה עתה הוקם. בתוכם בלט פצ'נגה, ידידי ההודי מקורס הצניחה. התחבקנו, העלינו זיכרונות ופצ'נגה סיפר לי על עבודתו, על מקום מגוריו במושב כפר יובל ועל משפחתו.

ד. פיגוע בכפר יובל, יוני 1975

אנדרטה במושב כפר יובל לזכר הרוגי הפיגוע (מקור: ארץ זוכרת יושביה)

ב-15 ביוני 1975 ביצעו מחבלים חברי החזית לשחרור פלסטין פיגוע מיקוח במושב כפר יובל שבאצבע הגליל. המחבלים הסתננו לאחד מבתי המושב, רצחו את אחד מבני המשפחה ובנותרים השתמשו כבני ערובה. אחת מבנות הערובה הייתה שמחה מרדכי, אשתו של פצ'נגה. גם בנו אסף, בן 11 חודשים, היה שם. פצ'נגה, שהגיע למקום וכלל לא ידע שאשתו ובנו נמצאים בבית חותנו, פנה לרפול, שהיה אז אלוף פיקוד צפון, וביקשו שיצרף אותו לכוח הפורץ. הוא פרץ לבית בראש הכוח ובטרם נפל עוד הספיק לפגוע בשני מחבלים. יעקב מרדכי, הוא פצ'נגה, נהרג. אשתו, שמחה, שנפצעה קשה, נפטרה למחרת. אסף, בנם התינוק שהוחבא בתוך מכונת הכביסה, ניצל. לאחר מותו הוענק לפצ'נגה עיטור העוז.

יעקב מרדכי (פצ'נגה) (1975-1950). מקור: נזכור את כולם

ה. כלא עבאסייה, קהיר, נובמבר 1973

ביום שישי בערב, 16 בנובמבר 1973, לאחר מלחמה קשה, פגיעה בריאה, הישרדות במעוז 'חיזיון' שעל גדות תעלת סואץ, ותקופת שבי לא קלה, אוספים אותנו המצרים באולם גדול בכלא עבאסיה שבפאתי קהיר. לראשונה מאז נפלתי בשבי ראיתי סביבי המוני שבויים ישראליים נוספים. הושיבו אותי בספסל קדמי, לידי טייסים וקצינים, ופקדו עלינו לשמור על שקט ולא לדבר.

התבוננתי סביבי. כל השבויים קרחים, חיוורים, חלקם עם סימני דימום על הפנים כתוצאה מגילוח 'יבש' שנכפה עלינו. זיהיתי לידי את הרופאים דני וזלמן וכן מספר טייסים ששהו בצינוק הכלא סמוך אליי. מבטי נדד אחורה ולפתע זיהיתי את קובי ש', בן כיתתי מבית הספר לרפואה. קובי, שהתפאר ברעמת שיער שופע, נראה מוזר עם קרחתו, אף כי לא היה יוצא דופן. כולנו היינו קרחים. נסיתי ללכוד את מבטו, אך לשווא וכשהיה נדמה לי שהוא אכן מביט בי הנעתי את שפתי וזעקתי בלי קול: 'קובי, זה אני, אבי'. שום שריר לא נע בפניו. אין פלא שלא זיהה אותי. הייתי רזה (ירדתי כעשרים ק"ג במשקלי), קרח, נושם ונושף. כשחזרתי ארצה, גם אשתי הטרייה התקשתה לזהות אותי...

ניסיתי שוב את מזלי: 'קובי', צעקתי בשקט, 'זה אבי'. אך קובי משך בכתפיו ונענע בראשו כאומר: 'מצטער, לא מזהה. מה אתה רוצה ממני?'

ואז נזכרתי. הרמתי את ידי וקיפלתי אצבעותיי בדמות קרס, קרס תולעת האסקריס! 

פניו של קובי אורו. הוא תפס את ראשו בידיו ומלמל: 'אבי?'. 'כן', צרחתי (בתוכי), 'זה אני'...

שבויים ישראלים במצרים, 1973 (מקור: יד לשריון)

ו. תל השומר, 1974

אחרי תקופת החלמה, חקירות ובדיקות במלון 'מבטחים' בזכרון יעקב, שליחות לארצות באירופה כדי לנסות ולמצוא קשרים עם רופאים סורים בניסיון עקר לברר את גורל השבויים שם וקורס קצינים מזורז, הוצבתי במרכז השיקום בבית החולים תל-השומר לתחילת ההתמחות הרפואית שלי.

באחד הבקרים הגיעו כמה נכים ותיקים לביקורת שגרתית, ובתוכם זיהיתי את א"פ. הוא היה מרותק לכסא גלגלים, מהורהר וקצת מרוחק. התאפקתי ולא הזכרתי לו כי אנו מכירים משכבר הימים. מי יודע אולי נסיבות פציעתו הקשה, באותה תאונה אווירית, עדיין מצלקות את נשמתו וצלקות אלה טרם התאחו... 

רק לאחר כמה שנים כשנסעתי לאנגליה כרופא משלחת הספורטאים לאולימפיאדת הנכים פגשתי שוב את א"פ שהיה חבר בנבחרת. ורק אז, בלילה אחד ועל כמה כוסות בירה שחיממו את הנפש, חיברנו את הקצוות הפרומים...

כותב הרשימה, פרופסור אבי עורי, מנהל האגף לרפואה שיקומית בבית חולים 'רעות', נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור.