על גַּלַּאי בתולין ועל קבר חָצוּב בְּשָׁרְשֵׁי גפנים

איור: זאב

רשימות קודמות על שירי יין

גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים'

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון לציון?

'זמר ליין': גלגולו של שיר אנטי-חסידי
_________________________________________________________________

העיסוק בשירי היין הביא לשולחני כמה ספיחים, מן הגורן ובעיקר מן היקב...

א. גלאי בתולין תלמודי

'וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'

בספר זכריה (ט 17) ניבא הנביא: 'כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ, דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת'.

מאי משמע 'ותירוש ינובב בתולות'?

על פי הפשט: שתיית יין עשויה לפתוח את ניב פיותיהן של נערות, בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'. ואמנם, כך הבין זאת ר' דוד אלטשולר בן המאה ה-18 ובעל פירוש 'מצודת דוד':

מרבית הדגן אשר תצמיח הארץ יוסיף תֵּת כח ואומץ אל הבחורים, ומרבית היין יפתח פי הבתולות לדבר שירות וזמירות. אם כי מדרכן למעט בדיבור, הנה לרוב השמחה ירבו בדברי שיר וזמר.

אבל לחכמינו ז"ל היה פירוש אחר, מרחיק לכת הרבה יותר.

הנה ראו מה עשה רבן גמליאל השלישי (בנו של רבי יהודה הנשיא), שחי בארץ ישראל בראשית המאה ה-3, כאשר בא אליו מאן דהוא והתלונן שאשתו החדשה, נעבעך, איננה בתולה.

כך נכתב בתלמוד הבבלי (כתובות, י ע"ב):

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר [בן רבי], אמר ליה: 'רבי, בעלתי ולא מצאתי דם'. 

אמרה ליה [האשה לרבן גמליאל]: 'רבי, עדיין בתולה אני'. 

אמר להן: 'הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה'.  

הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין.  

בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף. 

אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף.  

אמר לו: 'לך, זכה במקחך'. 

ופירש רש"י:

ריחה נודף – מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח.

והנה, מתברר כי את הפטנט הזה, להושיב נשים עירומות על חבית של יין ואחר כך לרחרח את פיותיהן, למד רבן גמליאל מאנשי יבש גלעד. 

בספר שופטים מסופר, כי בעוון השתמטותם של אנשי יבש גלעד מן המלחמה בשבט בנימין (בעקבות הפרשה המזעזעת של 'פילגש בגבעה') הוחלט – בתגובה אכזרית לא פחות – לחסל בלי רחמים את כל תושבי העיר, כולל זקנים נשים וטף. רק 400 בתולות הותירו בני ישראל בחיים. הן הועברו למחנה מעצר בשילה ושם נמסרו לנישואין עם בני שבט בנימין, שהיו מוקצים מחמת מיאוס:

וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל. וַיִּתְפָּקֵד הָעָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד. וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם. וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים, כא 14-8).

אך כיצד ידעו בני ישראל להבחין בין אשה בתולה לבעולה? 

על כך ענה האמורא הבבלי רב כהנא:

'הושיבום על פי חבית של יין. בעולה – ריחה נודף; בתולה – אין ריחה נודף' (יבמות, ס ע"ב).

מה נאמר ומה נגיד? אל תנסו את זה בבית.

ב. שיר שיכורים שהודבק לשלמה אבן-גבירול

המשאלה להיקבר עם יין או עם חבית תירוש – שאת ביטוייה ראינו ברשימות על השירים 'כשנמות יקברו אותנו' ו'זמר ליין' – נמצאת במקורות הקדומים של כל בני הדתות, וכבר עסקנו במוטיב זה גם ברשימה על גלגולי השיר 'היה היו שני חברים' (שחיבר נתן אלתרמן).

אחד השירים החביבים, שמפרנסים את הקורפוס הענק של שירי יין עבריים מימי הביניים, מתחיל במילים 'תנה לי כוס'. הנה אחת הגרסאות הקצרות שלו, שהעביר לי דן אלמגור:

בשיר זה דן בשנת 1983 חוקר הפיוט והתפילה הדגול, פרופסור עזרא פליישר, במאמרו 'גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול' (נדפס שוב בקובץ מאמריו השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, עורכות שולמית אליצור וטובה בארי, ב, מכון בן-צבי, ירושלים תש"ע, עמ' 682-675). המאמר בשלמותו מובא כנספח בסוף הרשימה, ותודה לד"ר יהושע גרנט שהביאו לתשומת לבי.

פרופ' עזרא פליישר (2006-1928)

פליישר הראה כי שיר מסבאות זה (כהגדרתו) נכתב על ידי פייטן לא ידוע ושמו 'אבישי' (פליישר שיער בזהירות שהוא קשור למרחב התרבות הפרסי) ואינו שייך לשלמה אבן-גבירול כלל. מעתיק מאוחר ('מעתיק ליצן' בלשונו של פליישר) הוא שהחליט להצמידו לשיר ידידוּת קצר של רשב"ג, ומכאן ואילך מעתיקים, לַקְטָנים וחוקרים קראוהו שלא בדין על שמו של אבן-גבירול.

השיר 'תנה לי כוס' נדפס לראשונה בקושטא בשנת 1544, ומי שהדפיסו מחדש ובירר את גלגוליו היה ליאופולד צונץ, אבי חכמת ישראל בגרמניה, בשנת 1867. כך נראה השיר המקורי:

דן אלמגור, שעמו דנתי בעניינים משמחים אלה, זכר הרצאה שנשא, לפני כמה שנים, חוקר האסלאם פרופ' יוחנן פרידמן מהאוניברסיטה העברית. זה היה בכנס שערכה האוניברסיטה ביקבי ראשון לציון. פרידמן, שפתח בציטוט 'כשנמות יקברו אותנו', סיפר על שיר ערבי, שמחברו הביע גם כן שאיפה להיקבר ליד גפן, כדי שעצמותיו ירוו משורשיה... המשורר, אבו מחג'ן, חי בתקופת המעבר מג'אהליה לאסלאם (מאה 7), ואת שירו זה כתב בטרם התאסלם.

הנה הוא השיר ותודה לפרופ' פרידמן.

إذا متُّ فا*دفنّي ال* جنب كرمة 

تروّي عظامي بعد موتي عُروقُها 

ولا تدفننّي با*لفلاة فإنّني

اخاف إذا ما متّ ان لا اذوقها

כשׁאמות, תקבור אותי ליד הגפן

אשׁר שׁורשׁיה ירטיבו את עצמותי בעפר

ואל תקבור אותי במדבר, כי

.אני חושׁשׁ שׁלא אטעם אותה אחרי מותי

(דיואן אבו מחג'ן אלת'קפי, ביירות 1970, עמ' 32)

מוטיב אהבת היין, עד לקבר, משותף אפוא הן לאבו מחג'ן הערבי הן לאבישי העברי.


______________________________________________________________________

נספח
עזרא פליישר, גלגוליו המופלאים של שיר ידידות לשלמה אבן גבירול