מענייני דיומא: יום העצמאות, כיכר הסביח ותפילת הכבאי, גינת החטופים

א. כל הארץ דגלים דגלים

'יצאתי היום בבוקר מהבית', כתב לי גדעון פליישמן, 'וממש ממול ראיתי את דגל ישראל. מה שעבר במחשבתי הוא, שזו השתקפות מצבה של המדינה היום'.

ובכל זאת, עצובה ועצבנית, מרוטה ושחוקה, קרועה וזועמת. זו המדינה היחידה וזהו הדגל היחיד שיש לנו...

בשנה הבאה יהיה יותר שמח.

צילום: גדעון פליישמן

ב. כיכר הסביח

אי שם ברמת גן, סמוך לגבול הבינלאומי עם גבעתיים, נמצאת 'כיכר הסביח'.

אין ספק שבכלל אתרי המורשת בישראל הכיכר הזו תופסת מקום ברשימת האתרים הביזאריים ביותר, אבל מי יודע אולי דווקא היא מייצגת את השאיפה לנורמליות, להיות 'ככל העמים'?

כיכר הסביח ברמת גן (צילומים: איתמר לויתן)

על הגרסאות השונות למקורו של השם 'סביח' ותולדות המצאתו ומכירתו בארץ הקודש תוכלו לקרוא בקיצור כאן.

ב. תפילת הכבאי

לא הרחק מכיכר הסביח נמצאת תחנת 'כיבוי והצלה לישראל – גבעתיים', או בקיצור 'הַמְכַבֵּי אש' של גבעתיים.

כשדמיינו לעצמם אנשי כבאות והצלה את יום העצמאות תשפ"ה, הם לא העלו בדעתם 'חגיגות' כאלה. הם הזמינו את הציבור לחגוג עמם בתחנות השונות ברחבי הארץ.

כבאות והצלה לישראל

למרבית המזל, השריפה האיומה שהתפשטה בארץ ביום העצמאות לא הגיעה לגבעתיים. אני בטוח שגם הכבאים והכבאיות של תחנות ארצות המישור והשפלה בארצנו התגייסו למאמץ הכיבוי המטורף בהרי יהודה, והם ראויים לכל הכבוד וההערכה של כולנו. בעיקר ראויים שירותי הכיבוי וההצלה לתקציב הולם, שכפי שנודע אתמול נגזל מהם ביד רמה ובזרוע נטויה בקיצוצים מופרעים שגזרה הממשלה, על מנת למלא את כיסיהם התפוחים ממילא של בעלי עניין וכוח אחרים המקורבים לצלחת. 

בין כך ובין כך, מה שתפס את תשומת לבי היה השלט הייחודי שהוצב בפתח הכניסה לתחנה, וכמותו לא ראיתי בשום מקום 'תפילה לכבאי ואיש כוחות ההצלה'.

צילומים: איתמר לויתן

אינני יודע מי חיבר את התפילה הזו, שאומנם רוח של יראת שמים שורה עליה אך בלשונה היא פשוטה ועממית ואיננה פיוטית ונשגבת כשאר התפילות (אם מישהו מהקוראים יוכל להוסיף על כך, אשמח).

<בינתיים נפתרה החידה, ואבי צוקר (בתגובות) לימדני על תפילת הכבאי שמקורה בכלל באנגלית: The fireman's Prayer. על התפילה ומקורותיה ראו למשל כאן.>

'זה היה כנראה בימים שבהם התפללנו שמכבי האש יעזרו להוריד חתול שנלכד על ראש העץ', כתב לי איתמר לויתן שצילם, 'ולא קברנו מאות הרוגים'...

האם זו יוזמה פרטית או חלק מ'תקן' של כל תחנות הכיבוי וכמותה חקוקות תפילות כאלה גם בשערי תחנות הכיבוי האחרות ברחבי הארץ, בכל אופן ביום העצמאות השתא קיבלה תפילה זו משמעות אקטואלית במיוחד.

נקווה שלא נצטרך עוד לתפילה זו (אבל יש לי הרגשה שאני טועה).

ג. גינת השבים והשבות

באוניברסיטת בר-אילן קבעו חלקת נוי מיוחדת להוקרת החטופים, שזיכרונם לא ימוש מלבנו עד שחרורם. בינתיים הם עוד לא שבו ו-59 מהם, ואין אות אם חיים הם או אם ירויים, עדיין נמצאים במנהרות החמאס.

איך זה שהם עוד שם?

צילומים: טל סגל

סיפור שראשיתו בתולעת וסופו בשבי המצרי

מאת אבי עורי

א. אוניברסיטת תל אביב, קיץ 1969

בקיץ 1969, ואני סטודנט לרפואה בין שנה ג' לד', התגשם אחד מחלומותי: עברתי קורס צניחה בבסיס תל נוף. טולי, חברי ללימודים, ואנוכי נידנדנו שוב ושוב במשרדי העתודה האקדמית שבה שירתנו כדי שיצרפו אותנו לקורס הצניחה. הפעלנו קשרים, דחקנו ברופאים-צנחנים לעזור לנו, והנה סוף סוף הגיע הרגע, והימים ימי מלחמת ההתשה.

הקורס נמשך כחודש והשתתפו בו גם מקפלות מצנחים, טירוני נח"ל מוצנח, וחיילים מחילות שונים שקיבלו את ההשתפות בקורס הצניחה כ'צ'וּפָּר'. מיטה לידי שכב פצ'נגה, בחור הודי מכפר יובל, ששירת בסיירת גולני, ואליו אחזור בהמשך. הקורס היה נהדר ואנו נהנינו מכול יום. מדריך הצניחה שלנו היה צנחן מצהלה ושמו שמואל (מוליק) הררי. בלונדיני וגבה קומה. שמו של מדריך הדבוקה הסמוכה לנו היה א"פ. הוא היה בחור יפה תואר, מושא לחיזורי מקפלות המצנחים... גם אליו אחזור בהמשך.

בשל הקורס לא ניגשנו לבחינת מועד א' במיקרוביולוגיה / פרזיטולוגיה ונרשמנו למועד ב', אלא שבחינות מועד ב' נערכו בעל-פה ולא בשיטה המכונה 'אמריקנית'. למדנו בלי חשק רב את החומר המשעמם ובחודש ספטמבר הגענו לסדרת הבחינות. עברנו מחדר לחדר ומבוחן לבוחן, המורה שאל מה ששאל והתלמיד השיב מה שהשיב. כשלעצמי לא התחברתי לחומר הבחינה. באותם ימים לא הבנתי למה צריכים לדעת הכל על כל חיידק, וירוס, פרזיט או ג'וק.

איני זוכר פרטים רבים מאותן בחינות, אלא דבר אחד בלבד: נכנסתי לחדרו של פרופסור יעקב לנגי, שהיה פרזיטולוג אך גם מומחה למוסיקה קלסית, שבכל שבת בבוקר פתר את החידון המוסיקלי המפורסם, שהושמע ברדיו בהנחיתו של של צחי שמעוני. לנגי חייך אלי ושאל אם נכשלתי במועד א'. כשהסברתי שהסיבה קשורה בשירות הצבאי שלי ניאות לנגי לבחון אותי, ושאל: 'האם זכורה לך תולעת האסקריס ascaris lumbricoides?'

פרופסור יעקב (ג'קי) לנגי (2009-1928)

– ברור, עניתי בלי להסס. והוספתי מספר תכונות של תולעת מעיים זו (אגב, בעברית היא מכונה 'כֶּרֶץ שלשולי'), מחזור חייה, המחלה שהיא גורמת וכדומה.

– ומה ארכה? שאל לנגי.

– 10-20 מ"מ עניתי בלי לעפעף.

– אתה בטוח? 

– נו, עניתי ביאוש, זה מה שאני זוכר.

לנגי התרומם מכסאו, והוציא צנצנת, אחת מני עשרות שריפדו את הקירות מסביב, ובתוכה הייתה התולעת מקופלת בתוך פורמלין. אורכה היה כ-30 ס"מ...

שנינו צחקנו ולנגי טפח על כתפי ואיחל  לי הצלחה. יצאתי החוצה לנשום לרווחה והנה בחוץ המתין לתורו קובי, חברי לספסל הלימודים. במהירות לחש לי קובי: 'מה היה?' ואני השבתי בלחש: 'הוא שאל על אסקריס. אל תשכח את הקרס בראש התולעת, שבו היא נתפסת ברקמות'. את דבריי ליוויתי בתנועת אצבעות המסמלת וו או קרס.

נקבת כֶּרֶץ שלשולי בגודל טבעי (מקור: ויקיפדיה)

ב. שיחת טלפון, קיץ 1970

יוסי, ידיד קרוב מילדות ששירת כקצין קשר בצנחנים, טילפן אליי בתקופת הבחינות של סוף שנה ד' בבית הספר לרפואה ובפיו בשורה מרה: בתרגול צניחה חופשית נתקלו שני מדריכי הצניחה, מוליק הררי וא"פ, זה בזה עוד לפני פתיחת המצנחים. הררי איבד את הכרתו ונפל אל מותו. א"פ הסתחרר, נחבל באדמה בחזקה והפך משותק. הוא מאושפז במרכז השיקום בתל השומר. איזה סוף נורא לשני מושאי הערצתי.

מדריך הצניחה מוליק הררי (1970-1948). מקור: נזכור את כולם

ג. טיול בחרמון, דצמבר 1972

יחד עם עוד זוג חברים ועם מי שתהיה בעתיד לאשתי נסענו למספר ימים לטיול ברמת הגולן ובחרמון המושלג. באותם ימים הייתה זו חוויה חדשה לחלוטין לישראלים שהיו רגילים לחום, ים וחול. כשירדנו מפסגת החרמון שמתי לב לקבוצת צעירים שעבדו בתחזוקה במושב החדש נווה אטי"ב, שזה עתה הוקם. בתוכם בלט פצ'נגה, ידידי ההודי מקורס הצניחה. התחבקנו, העלינו זיכרונות ופצ'נגה סיפר לי על עבודתו, על מקום מגוריו במושב כפר יובל ועל משפחתו.

ד. פיגוע בכפר יובל, יוני 1975

אנדרטה במושב כפר יובל לזכר הרוגי הפיגוע (מקור: ארץ זוכרת יושביה)

ב-15 ביוני 1975 ביצעו מחבלים חברי החזית לשחרור פלסטין פיגוע מיקוח במושב כפר יובל שבאצבע הגליל. המחבלים הסתננו לאחד מבתי המושב, רצחו את אחד מבני המשפחה ובנותרים השתמשו כבני ערובה. אחת מבנות הערובה הייתה שמחה מרדכי, אשתו של פצ'נגה. גם בנו אסף, בן 11 חודשים, היה שם. פצ'נגה, שהגיע למקום וכלל לא ידע שאשתו ובנו נמצאים בבית חותנו, פנה לרפול, שהיה אז אלוף פיקוד צפון, וביקשו שיצרף אותו לכוח הפורץ. הוא פרץ לבית בראש הכוח ובטרם נפל עוד הספיק לפגוע בשני מחבלים. יעקב מרדכי, הוא פצ'נגה, נהרג. אשתו, שמחה, שנפצעה קשה, נפטרה למחרת. אסף, בנם התינוק שהוחבא בתוך מכונת הכביסה, ניצל. לאחר מותו הוענק לפצ'נגה עיטור העוז.

יעקב מרדכי (פצ'נגה) (1975-1950). מקור: נזכור את כולם

ה. כלא עבאסייה, קהיר, נובמבר 1973

ביום שישי בערב, 16 בנובמבר 1973, לאחר מלחמה קשה, פגיעה בריאה, הישרדות במעוז 'חיזיון' שעל גדות תעלת סואץ, ותקופת שבי לא קלה, אוספים אותנו המצרים באולם גדול בכלא עבאסיה שבפאתי קהיר. לראשונה מאז נפלתי בשבי ראיתי סביבי המוני שבויים ישראליים נוספים. הושיבו אותי בספסל קדמי, לידי טייסים וקצינים, ופקדו עלינו לשמור על שקט ולא לדבר.

התבוננתי סביבי. כל השבויים קרחים, חיוורים, חלקם עם סימני דימום על הפנים כתוצאה מגילוח 'יבש' שנכפה עלינו. זיהיתי לידי את הרופאים דני וזלמן וכן מספר טייסים ששהו בצינוק הכלא סמוך אליי. מבטי נדד אחורה ולפתע זיהיתי את קובי ש', בן כיתתי מבית הספר לרפואה. קובי, שהתפאר ברעמת שיער שופע, נראה מוזר עם קרחתו, אף כי לא היה יוצא דופן. כולנו היינו קרחים. נסיתי ללכוד את מבטו, אך לשווא וכשהיה נדמה לי שהוא אכן מביט בי הנעתי את שפתי וזעקתי בלי קול: 'קובי, זה אני, אבי'. שום שריר לא נע בפניו. אין פלא שלא זיהה אותי. הייתי רזה (ירדתי כעשרים ק"ג במשקלי), קרח, נושם ונושף. כשחזרתי ארצה, גם אשתי הטרייה התקשתה לזהות אותי...

ניסיתי שוב את מזלי: 'קובי', צעקתי בשקט, 'זה אבי'. אך קובי משך בכתפיו ונענע בראשו כאומר: 'מצטער, לא מזהה. מה אתה רוצה ממני?'

ואז נזכרתי. הרמתי את ידי וקיפלתי אצבעותיי בדמות קרס, קרס תולעת האסקריס! 

פניו של קובי אורו. הוא תפס את ראשו בידיו ומלמל: 'אבי?'. 'כן', צרחתי (בתוכי), 'זה אני'...

שבויים ישראלים במצרים, 1973 (מקור: יד לשריון)

ו. תל השומר, 1974

אחרי תקופת החלמה, חקירות ובדיקות במלון 'מבטחים' בזכרון יעקב, שליחות לארצות באירופה כדי לנסות ולמצוא קשרים עם רופאים סורים בניסיון עקר לברר את גורל השבויים שם וקורס קצינים מזורז, הוצבתי במרכז השיקום בבית החולים תל-השומר לתחילת ההתמחות הרפואית שלי.

באחד הבקרים הגיעו כמה נכים ותיקים לביקורת שגרתית, ובתוכם זיהיתי את א"פ. הוא היה מרותק לכסא גלגלים, מהורהר וקצת מרוחק. התאפקתי ולא הזכרתי לו כי אנו מכירים משכבר הימים. מי יודע אולי נסיבות פציעתו הקשה, באותה תאונה אווירית, עדיין מצלקות את נשמתו וצלקות אלה טרם התאחו... 

רק לאחר כמה שנים כשנסעתי לאנגליה כרופא משלחת הספורטאים לאולימפיאדת הנכים פגשתי שוב את א"פ שהיה חבר בנבחרת. ורק אז, בלילה אחד ועל כמה כוסות בירה שחיממו את הנפש, חיברנו את הקצוות הפרומים...

כותב הרשימה, פרופסור אבי עורי, מנהל האגף לרפואה שיקומית בבית חולים 'רעות', נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור.

יוסף כהן - הנץ היהודי ממלטה

חזית הקתדרלה על שם יוחנן הקדוש, ולֶטה, מלטה

מאת רותי למדן

בשנת 1530, לאחר שגורשו אבירי יוחנן הקדוש (St. John) מרודוס שנכבשה על ידי התורכים העות'מאנים, העניק להם הקיסר קרל החמישי את האיים מלטה וגוֹזוֹ, על מנת שישמשו כבסיסם. האבירים שלטו בפועל באיים עד שנת 1798 ועזבו בעקבות כיבוש מלטה על ידי צרפת. שנתיים מאוחר יותר עבר האי לשלטון אנגליה.

אבירי סט. ג'ון לא נהגו כאבירים. הם היו פירטים לכל דבר, שודדי ים, ותחת שלטונם מלטה הפכה להיות המרכז האירופי הגדול ביותר לסחר עבדים. אליה הובאו סחורות, אוניות, ונוסעים – ביניהם יהודים רבים -  שנתפסו כשלל. בין השבויים היו רבנים ידועי שם, ויחידים ומשפחות שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל. השבויים שוכנו במלטה; חלקם נשלחו לאוניות לשמש כמשוטאים (מוות בטוח תוך שנתיים), חלקם שימשו כעבדים ומשרתים לאבירים, וחלקם ציפו לשיחרורם תמורת דמי כופר, או למכירתם בשווקים.

לשם פדיון שבויים הוקמו קופות מיוחדות בכל הקהילות ברחבי העולם היהודי. חברות ממוסדות לפדיון שבויים התארגנו בונציה, בהמבורג ובערים נוספות, וחבריהן עסקו בגיוס כספים ובניהול משא ומתן עם השובים. החברות החזיקו נציגים במלטה, 'קונסולים' - סוחרים נוצרים שטיפלו בענייניהם של היהודים השבויים ובשחרורם תמורת עמלה.

השבויים היהודים הורשו בדרך כלל לחיות על פי דתם, ועל אף התחלופה הגבוהה התנהלו במלטה חיי קהילה לכל דבר, כולל נישואין והקמת משפחות. בלילות היו השבויים כלואים במתחם מיוחד. בימים – עבדו כמשרתים בעיקר, עד שנפדו או נמכרו בשווקים. שבויים משכילים שירתו כרופאים, כמתורגמנים, כמזכירים וכותבי מכתבים. ה'קונסולים' הנוצרים היו מדווחים למרכז בוונציה על שבויים חדשים או על צרכים מיוחדים (כגון ספרי תפילה), ובאמצעותם הועבר כסף הן לרווחת השבויים הן לשודדי הים על מנת לפדות אותם בטרם יימכרו לסוחרי עבדים 'מקצועיים' ומחירם יאמיר. נשתמרו עשרות מכתבים המתארים את המצב הנואש שאליו נקלעו אסירים במלטה ומעידים על מכות, ענויים, רעב, וניצול. כמו כן יודעים אנו על קונסולים שניסו בכנות להיטיב עם היהודים השבויים וסייעו להם בדרכים שונות.      

בספרו 'יהודי מלטה' (C. Roth, The Jews of Malta, 1931), המסתמך על שפע ידיעות, איגרות ותעודות נוטריוניות, סקר ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות את ההיסטוריה של היהודים במלטה, והביא שלל פכים קטנים מחייהם של השבויים היהודים. לקראת יציאתי לחופשה באי, קראתי בשקיקה את ספרו של ססיל רות ובין השאר מצאתי בו ידיעה שולית ומפתיעה על שבוי בשם יוסף כהן שחי במלטה במחצית הראשונה של המאה ה-18. הלה האזין כנראה לשיחה בין שבויים תורכיים, ומשום שהבין את שפתם התברר לו שמתרקם קשר תורכי לכיבוש מלטה מידי אבירי סט. ג'ון. יוסף כהן מיהר לדווח על המזימה למושל מלטה (Grand Master), האביר מנואל פינטו (Manuel Pinto da Fonseca), ולאות הוקרה זכה בבית משלו ובמענק כספי, ושלט גדול הוצמד לחזית ביתו. על פי רות, בעת כתיבת ספרו (1931) נמצא השלט במוזיאון הלאומי שבוולטה, בירת מלטה.

כן מעוטר בתמונתו של המושל מנואל פינטו. ארמון ה-Gran Maestro

בביקורי במוזיאון לפני חודשיים לא הצלחתי למצוא את השלט ואיש מן המדריכים במקום לא שמע ולא ידע עליו, או על 'מושבה' יהודית באי. בעזרת אשת קשר מקומית הצלחתי להגיע אל מנהלת המוזיאון הלאומי והארכיאולוגי בוולטה, ואכן, בזכותה התגלה השלט מחדש! מסתבר שהועבר מאולמות התצוגה למרתפי המוזיאון ושם הוא מתגולל על הרצפה בין שאר עתיקות וחפצים שלא נמצא להם מקום אחר.

משלט האבן הגדול והמרשים, שצילומו מובא בזה, מסתבר כי יוסף כהן המיר את דתו, כנראה כתנאי לקבלת ההטבות שהוקצו לו. יחד עם זאת, לא שינה את שמו לשם נוצרי, והוא מופיע כ-  Giuseppe Antonio Cohen neofito!

לאחר כיבושה של מלטה בידי בריטניה, לא נותרו בה יהודים רבים. בשנת 1838 ביקר במלטה השר משה מונטיפיורי בדרכו לארץ ישראל, ומצא שם שש משפחות יהודיות בלבד. בתפילה שנערכה לכבודו נכחו בבית הכנסת כשלושים גברים, וגברת מונטיפיורי היתה האשה היחידה בעזרת הנשים.

בשנת 1904 נמנו כשישים יהודים באי, ומספר זה, פחות או יותר, נשמר לאורך המאה העשרים. כיום מוערך מספר היהודים במלטה בכמאה נפשות.

וזה נוסח הכתובת:

D.O.M

…SIGNORE GRAN MAESTRO 

FR. EMANUELLE PINTO 

EL SUO […] CONSIGLIO 

DONA 

A GIUSEPPE ANTONIO COHEN NEOFITO 

OLTRE VARJ PINGUI ASSEGNAMENTI

L’USO 

DI QUESTA CASA SINO ALL’ ULTIMO SUO 

LEGITIMO DISCENDENTE 

PER AVER SCOVERTA LA CONGIURA DE SCHIAVI

L’ANNO 1749

ותרגומה לעברית:

האל הטוב והמיטיב

סניור גראן מאסטרו האח עמנואלה פינטו ...והמועצה שלו
מעניקים
לנוצרי החדש ג'וזפה אנטוניו כהן
את [זכות] השימוש בבית זה
עד אחרון צאצאיו החוקיים
על שגילה את הקשר של העבדים [השבויים]
בשנת 1749 

השלט ההיסטורי זרוק על הרצפה בין קרשים ופחיות צבע

פרט מתוך הכתובת
(צילומים: ד"ר לאה מנדלזיס)

* ד"ר רות למדן היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון הוא מהדורה של ספר תיקון סופרים לר’ יצחק צבאח: קובץ שטרות עבריים שהועתק בירושלים בשנת שצ"ה (1635) על ידי הסופר יהודה מרעלי, המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט. lamdan1@post.tau.ac.il