פינת ההלכה: על סמים ועבירות קלות

צילום: אגור שיף

בשנת 2012 ראה אור ספר הזוי משהו (ולא סתם בחרתי במילה 'הזוי') שנקרא Cannabis Chassidis, ובו מנסה המחבר לטעון שגדולי החסידות הגיעו לחוויות האקסטטיות והחוץ-חושיות שלהם – מה שקרוי בשפת החסידים 'עליית נשמה' – באמצעות סמי הזיה שהיו זמינים במקומותיהם. בעלי השם, והבעש"ט בתוכם, היו בקיאים לא רק בשמות קדושים, אלא גם ברפואות עממיות וברקיחת תרופות וכתישת עשבי מרפא, והקנאביס בתוכם.

שאלת הסמים לא נדונה הרבה מנקודת המבט ההלכתית, שכן לכאורה ברור שזה אסור ומה השאלה בכלל. בשנת 1973, לפני יותר מארבעים שנה, נשאל הרב הניו-יורקי משה פיינשטיין (1986-1895), שנחשב לגדול הפוסקים בזמנו, אם מותר לבחורי ישיבה לעשן מריחואנה. הרב הנכבד פסק שלא ולא. אסור, כי זה מסוכן לגוף ולנפש, וזה ממכר וגורם לתאווה גדולה וגם גורם לעבור על איסור כיבוד אב ואם, שבוודאי מצטערים מאוד שבנם מעשן סמים (בהנחה שהם עצמם לא מעשנים).

אגרות משה, חלק ד, תשמ"ב (יורה דעה, חלק ג, סימן לה, עמ' רסח)

מאז פסק הרב פיינשטיין מה שפסק לא התמודדו פוסקי הלכה עם שאלה זו.

זרעי מריחואנה כשרים

ש"פ, תלמיד חכם מניו-יורק, מתעניין במקומם של סמי ההזיה בעולמם הרוחני של אבותינו, במיוחד אצל החסידים הראשונים בני דורו של הבעל שם טוב הקדוש. הוא הפנה את תשומת לבי לדיון הלכתי מעניין בסוגיית הסמים, שערך לאחרונה הרב חנן אפללו בחלק ח' של ספר השו"ת שלו, שנקרא 'אשר חנן' (תשע"ג).

הרב חנן אפללו, שהוא רב, דיין ומורה הלכה בבת ים ובאור עקיבא, ועל פי שמו וחתימתו (חנ"א ס"ט) הוא בן נאמן למורשת הפסיקה של יהודי המזרח, ניחן באומץ לב. בפתח הדבר לספרו (עמ' ח) הוא מתלונן על אויביו, בני קורח' – 'עטורי זקן וחבושי מגבעת ושחקנים של צדיקים תמימים שאוכלים רק בד"ץ' – שאינם רואים בעין יפה את מגמת הקולא שהוא נוקט בה בספריו:

כשמעיינים בספר אפשר להבין מדוע מתנגדים לו. אפללו איננו רפורמי, חס ושלום, אלא חרדי ספרדי, שמתנגד לשירות בצה"ל ו'מיישר קו' עם העולם החרדי בן זמננו. אבל הוא מתמודד בכנות ובאומץ רב במגוון עצום של שאלות אקטואליות, שרבות מהן קשורות בעולמם הרוחני של אלה המכונים 'חוזרים בתשובה'.

וכך הוא גם נוגע בבעית עישון הסמים הקלים. הרב אפללו מודע לכך שרבים מן המכונים 'בעלי תשובה' או 'חוזרים בתשובה' עישנו סמים בפרק חייהם הקודם ומתקשים להיפרד מהרגליהם הישנים. בתשובתו הוא דן בהבדל שבין סמים 'טבעיים' (חשיש ומריחואנה), שההתמכרות להם אינה שונה בהרבה, לדעתו, מהתמכרות לסיגריות, והם מביאים 'אופוריה ושלווה' (ולא מצינו שהתורה אסרה זאת), לבין סמי הזיה כימיים, שאותם הוא שולל מכל וכל.

שלא כמו ספרות השו"ת המסורתית, שהבנתה שמורה לתלמידי חכמים הבקיאים ברמזיה ובפיתולי לשונה, שפתו של אפללו קולחת ובהירה וכל אחד יכול לקרוא ולהבין. פה ושם גם מתגנבת נימה הומוריסטית לדיון.

הנה דבריו:

בקיצור, אסור אבל. תמיד יש יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל וצדדים לכאן ולכאן. ולשומע יונעם.

מקור: כיכר השבת

בעלי התוספות

ג'רי הגלילי טרח ושלח לי צילום של פירוש הרדב"ז להלכות כלאים בספר משנה תורה של הרמב"ם (פרק ה, הלכה יט), ובו נאמרו הדברים המלבבים האלה:

אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר. ואומרים שהוא משמח. ואוכלין אותו חי כמות שהוא.

רדב"ז, הוא ר' דוד בן זמרא (1573-1479), היה רב ופוסזק חשוב, ממנהיגי היהודים במצרים במאה ה-16. הוא קבור בצפת.

ד"ר דותן גורן נזכר כי בשנת 2008 פרסם פרופ' בני שנון, חוקר מן המחלקה לפסיכולוגיה קוגנטיווית באוניברסיטה העברית, מאמר ובו טען, כי בני ישראל השתמשו בצמחי הזיה במעמד הר סיני. ובקיצור, כאשר התורה מספרת כי 'כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים' (שמות, כ 14), אין הכוונה אלא ל'טריפ'.

ואם בחכמי המזרח עסקינן, כבר בשנת 2003 פנה חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן (מרצ) לרב עובדיה יוסף וביקש ממנו כי יתיר שימוש בסמים קלים. הרב לא התייחס.

YNET, ידיעות אחרונות, 18 בדצמבר 2003