קוצים ושושנים: מי אתם הַקִמּוֹש והיַמְבּוּט?

קוצי ישראל. מעטפת יום ראשון, 1980

מאת אמוץ דפני 

פרופסור (אמריטוס) אמוץ דפני הוא בוטנאי-משורר, שמתעניין במיוחד במקף שבין השניים. עונ"ש יפרסם מדי פעם מאמרים פרי עטו במדור 'קוצים ושושנים'. הרשימה הבאה פורסמה באתרים צמח השדה ובכיוון הרוח, אך כאן היא מובאת בשינויי עריכה והוספות.

*

בספרי התנ"ך נזכרים שמות רבים של קוצים למיניהם, ורק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות. הנה כמה דוגמאות:

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (בראשית, ג 18);  

וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים, ח 7);  

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו, נה 13);  

בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ (איוב, ל 7).

שפע של מיני צמחים קוצניים מתגלה בפסוקי התנ"ך: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי העונה היא הקיץ? הצליל קוץ – קיץ – קצה כמו מזמין שיר. קוצים, יובש ומות-צמחים הם סמלי חדלון מובהקים: 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (בראשית, ג 18). בשירה העברית זרועים שירי קוצים למכביר והם מבטאים הלך רוח של סופיות, אכזבה וייאוש.

סיכם זאת סנדו דוד:

סנדו דוד, יהלום שחור, הלילה, עקד, 1988, עמ' 50

בשירה של לאה גולדברג החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח, שהעז ופרח בתנאים קשים, נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.

לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2003, עמ' 174

חוח עקוד (מקור: ויקיפדיה)

אך גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במי המדובר. כך למשל בשיר של אסתר ראב:

אסתר ראב, קמשונים: שירים, הדים, 1930, עמ' 22-20

לשווא נחפש את הקִמּוֹשׁ במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: 'קמשון' או 'קמוש' הם 'צמח קוצני', וזאת על פי כמה פסוקי תנ"ך בהם נכתב: 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' (משלי, כד 32-31). וכן, 'מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם' (הושע, ט 6) וגם 'וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ' (ישעיהו, לד 13).

מסע זה אל קוצי אבותינו העלה אפוא שלל רב. לבד מן הקמוש, מצאנו גם חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה בוודאות רק הסירה הקוצנית וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.

סירה קוצנית (צילום: אהרן שוחט; מקור: שביל ישראל)

בין הבוטנאים ניטשה מחלוקת: היו שזיהו את הקימוש המקראי עם הגדילן המצוי או עם הברקן הסורי, בנימוק, הדחוק קמעא, ש'שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות' (יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, 1957, עמ' 290), בעוד אחרים זיהו אותו דווקא כסרפד של ימינו (זהר עמר, צמחי המקרא, 2012, עמ' 231). אך דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי. התיאור של אסתר ראב – 'וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה' – מרמז על אגדה נוצרית קדומה ועל צמח שמתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד.

אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי. עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות-מכסיפות גדולות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariaum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג 'גדילן' בלטינית, ושם המין פירושו 'של מרים'. גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.

עלי הגדילן המצוי (מקור: ויקיפדיה)

גם באלג'יריה יש בולי קוצים. הבול  Silybum mariaum נדפס ב-1992

ומהו ה'ימבוט', שנזכר בשיר ('סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ')? זהו ינבוט השדה – שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.

שני הצמחים מייצגים עולמות בוטניים שונים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף. שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה, גדולה ובוהקת והיא מושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הופך הגדילן לשלד יבש המרשרש ברוח. לעומתו, הינבוט הוא בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ.

ינבוט השדה (צילום יהודה מרטה; פרח השבוע)

ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים, ואמנם השרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש, וצבע הירוק-לבן המכסיף מוחלף בירוק לימוני רך. 

פרחיהם של  שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת עליו הקצרים של הינבוט הם בעלי ריח עדין, בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו, זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.

אסתר ראב, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים, שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון של צמחי ילדוּת.

הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ. הוא מצטיין בשורשים עמוקים ומסועפים ביותר, שעשויים להגיע עד לעומק של עשרים מטר ויותר. לעקור ינבוט זו משימה קשה, שכן שורשיו הם מעין יער תת-קרקעי, שרק קצה 'קרחונו' הירוק מופיע מדי עונה, ולכן הוא נחשב עשב רע שקשה להפטר ממנו. בשלהי האביב מושכים פרחי הינבוט דבורים רבות, וזאת  בעונה בה רב הצמחים כבר סיימו את עונת הפריחה. בשל פריחתו המאוחרת נחשב הינבוט צמח דבש חשוב, וזאת למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר משה דור, בשירו 'ינבוט', דייק אפוא כחוט השערה בכל הפרטים, וכל כוונותיו, הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה.

משירי משה דור: מבחר, עקד, 1970 (ללא מספרי עמודים)

רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק, כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים, 'בחירוק עלים', לכל רטיבות. לעומתם הינבוט, גם בשיא עונת היובש, הוא כולו רענן וחוגג בירוק, כאילו אינו מחכה כלל לעונת הגשמים.

תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם הערבי 'כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם' (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא, למי שאינו סומך על אחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ, שאינו מחכה לגשם כשאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.

ינבוט השדה ליד מושב נחלים (מקור: דניאל ונטורה)