ז'אן דארק הישראלית: שרה כרמית-טמקין נפגשת עם מַנְיָה שוחט

חלוצים בארץ, בערך 1912. יושבת מימין: שרה כרמית-טמקין

א. משהו על שרה כרמית-טמקין

מאת הילה טל-קריספין

סבתי שרה ויינברג (1971-1889) נישאה בארץ ישראל בשנת 1909 למרדכי טמקין (1960-1891), יליד שדליץ שבפולין, שיתפרסם לימים כמשורר ומתרגם. באותה תקופה לא נהוג היה שאשה תצרף את שם משפחתה לשם נישואיה, ועוד קודם לכן להחליפו לשם עברי. אבל סבתי לא הייתה אשה רגילה, ומיום נישואיה כינתה את עצמה בשם שרה כרמית-טמקין.

שרה נולדה בשנת 1889 בעיירה סוחובולה שמצפון לביאליסטוק, אז ברוסיה הצארית והיום בתחומי פולין. היא הייתה הבת הרביעית במשפחה חסידית בת שניים-עשר בנים ובנות. בילדותה עמדה מקרוב על הקשיים והעבודה הרבה שהשקיעה אימהּ בשמירה על שרידותה ולכידותה של המשפחה – ההריונות הבלתי פוסקים, הטיפול בילדים והעבודה בחנות למוצרי טקסטיל – בעוד בעלה יושב בבית המדרש ולומד תורה.

שרה ויינברג, ביאליסטוק בערך 1905

כעסה והתנגדותה גברו עוד יותר ככל שעמדה על דעתה. בכל מוצאי שבת הזמין אביה לביתם את ידידיו החסידים, שהתיישבו ליד שולחן האוכל ואכלו מן המטעמים שהכינה האם לילדים לימות השבוע הבא. כטוב ליבם ביין החלו לשיר, לרקוד ובסופו של ערב להשאיר אחריהם עיי חורבות. חוויה זו – כך סיפרה לי – השאירה עליה רושם שלילי רב. היא החליטה לעזוב את הבית בהקדם, ככל שיאפשר גילה הצעיר, ובד בבד להתרחק מהדת הלא-שיוויונית הזו, שמפרידה בין אישה לבעלה, גורמת לאישה עבודה רבה ללא עזרת בעלה, צער ועוגמת נפש. אז נבטו בליבה ניצני התודעה למאבק על שיווי זכויות ושחרור האישה מעול בעלה.

בתקופת התבגרותה החלה שרה לצאת מן העיירה הקטנה אל העיר הגדולה הסמוכה, ביאליסטוק, ושם הצטרפה לקבוצת צעירים שנמשכו לציונות. בשנת 1905, בהיותה בת שש-עשרה, עלתה לארץ ישראל, כשבליבה מפעמים האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים. היא הקדימה בשנה את עלייתו של דוד בן-גוריון לארץ (1906) ונהגה לציין עובדה זו לא פעם בגאווה...

שרה ויינברג בת שש-עשרה, בשנת עלייתה לארץ ישראל (1905)

כמו כל העולים גם שרה הגיעה לארץ דרך נמל יפו. היא שהתה בעיר כמה ימים ואז ראתה לראשונה את מניה וילבושביץ-שוחט (1961-1878), שכבר אז הייתה לאגדה, והדבר עורר בה התרגשות רבה כפי שתיארה ברשימותיה. אחר כך הגשימה את שאיפותיה החלוציות בעבודה בכרמי רחובות. היא עבדה שם גם ב'מטבח הפועלים', שבו הוכנו אוכל ושתייה עבור החלוצים לאחר יום העבודה הארוך והקשה, שהתחרה בעבודת הערבים שהורגלו לה משחר נעוריהם.

שרה, סבתי, סיפרה לי חוויות נוספות מימי צעירותה בארץ. במיוחד זכור לי סיפורה על הטיול הגדול שערכו היא וכמה מחבריה, כשיצאו ברגל מרחובות והלכו עד מטולה שבגליל העליון. אולי זה היה הטיול שבמהלכו נפגשה שוב עם מניה שוחט, שעל פי הכתוב בזיכרונותיה להלן הצילה את המטיילים מכנופיית הבדווים שבדרך. עוד זכור לי שסיפרה, שכאשר הגיעו למפל 'התנור' בפאתי מטולה, ראו סוס נופל מלמעלה למטה, אל מרגלות המפל. מראה מזוויע זה היא לא שכחה לעולם.

ברחובות הכירה את מרדכי טמקין, חלוץ כמוה, שעלה מפולין. נפשם נקשרה והיא הפכה לרעייתו, חברתו וידידת נפשו, אם ואחות. מרדכי היה איש רוח עדין, רך וענוג. העבודה בכרמי רחובות לא הייתה קלה לו והוא נחלש וחלה. רופאיו הציעו לו לחזור לאירופה, להחליף כוח ולהתחזק. בני הזוג ירדו מן הארץ וחזרו לגולה. הם התמקמו בברן שבשוויץ. שרה שאפה ללמוד רפואה באוניברסיטת ברן, אך לימודים אלה דרשו השקעה של שנים רבות ואילו הם רצו לחזור מהר ככל האפשר לארץ ישראל. לפיכך החלה שרה בלימודי אגרונומיה, מקצוע שבוודאי יהיה דרוש בארץ הישנה-חדשה. 

שרה כרמית-טמקין, ארץ ישראל 1911

באותו זמן למדה בברן רפואה גם סופיה גֶצוֹבָה, (1946-1872) ארוסתו הראשונה של חיים ויצמן ומי שתהיה לימים מחלוצות מדע הפתולוגיה בארץ. שתי הנשים התיידדו והקשר התחזק עוד יותר כאשר ויצמן הפנה עורף לסופיה ודבק בוורה, שהייתה לרעייתו. סופיה נותרה מאז בגפה, אך הקשר עם שרה נשמר כל חייה. על מצבתה, בבית הקברות של כנרת, לא הרחק מציון קברה של המשורר רחל, ציוותה שרה לציין גם את שמה של 'אמה הרוחנית', את הפרופ' סופיה גצובה: 'ציון לסופיה גצובה Mater semper certa est', דהיינו האמא תמיד ידועה.

מצבות משפחת טמקין בבית הקברות בכנרת. מימין לשמאל: רוחמה, שרה מרדכי

שרה ומרדכי חזרו לארץ בשנת 1912 כשהם חובקים את בנם הבכור, אליהו, שנולד בברלין בדרכם חזרה לארץ. הם התיישבו בתל אביב הקטנה, אז עדיין 'אחוזת בית', בבית דירות שנקרא 'בית וילפזון', שנבנה מאחורי גימנסיה הרצליה. שם, ב-1914, נולדה בתם רוחמה, היא אמי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלו כתשעת אלפי תושבי תל אביב. שרה ומשפחתה הגיעו לטבריה ושם שימש מרדכי מורה בבית הספר לבנות. ב-1920 נולד בטבריה ילדם השלישי, יובל.

בשנת 1921 עזבה המשפחה את טבריה, שאקלימה החם הזיק לבריאותו של מרדכי, ועברה לירושלים. כאן הייתה המשפחה החלוצה לאחת מששת המשפחות הראשונות שהקימו את שכונת בית הכרם, שאז הייתה רחוקה מהשכונות החדשות האחרות. מרדכי שימש כמורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, ועשה יום יום ברגל את הדרך הארוכה, הלוך וחזור, בעוד שרה מטפלת בשלושת הילדים, במשק הבית ובגינה שהקיפה אותו. מצבם הכלכלי היה קשה, וכשלא יכלו עוד לשלם את המשכנתא על הבית, עברו להתגורר בשכירות באחד מבתיה של שכונת רחביה, שהייתה אז בבנייתה. חלוציות והתחדשות הן שהיו בראש מעייניהם. הם תמיד שאפו לגור בשכונות חדשות וקרוב ככל האפשר לחיק הטבע.

שרה ומרדכי טמקין, 1940

שרה הייתה אישה אוהבת וחמה שהתיידדה בקלות עם כל אחד: ילד שעזר לה לשאת את הסל מחנות המכולת זכה לקבל בביתה בולים כתמורה; זוג
תיירים ששאל על כתובת מסוימת הוזמן לביתה
והפכו לידידים בנפש; וכך עם ערביה מהכפר מלחה שמכרה ירקות כשעברה יחפה מבית לבית או עם 
הלך עני שביקש נדבה לקנות אוכל והובא לביתה, 
שם כיבדה אותו בארוחה. היא אהבה בעלי חיים, צמחים ופרחים ומילאה עד אפס מקום את מרפסת ביתה שברחוב עזה בעציצים שופעי פריחה צבעונית. היא התעניינה בתורתו של דרווין וקראה חומר רב בנושא.

שרה ומרדכי העריצו זה את זו. הוא – את אישיותה הסוערת והנמרצת, את יכולתה להתמודד עם קשיי הקיום היומיומי, את הליכותיה המרשימות והחיוניות ואת יופיה החיצוני והפנימי. והיא – את היותו משורר, את העט הקלה שבידו ואת יכולתו לשוטט בעולמות אחרים ולהביע את רגשותיו דרך שיריו. היא חשבה תמיד שאין ביכולתה לפרסם דברים בכתב, והוכחה לכך היא זיכרונותיה על מניה שוחט שיובאו להלן, שאותם לא העזה לשלוח לפרסום בעיתוני התנועה, כמו דבר או הפועל הצעיר שהייתה מנוייה עליהם כל חייה. היא כתבה גם על נושאים אחרים, וכתביה אלה לא פורסמו ברבים. לאורך השנים היא תמכה ביצירותיו של מרדכי, נשאה ונתנה עם הוצאות הספרים (מוסד ביאליק ועם עובד), ודאגה להוציא לאור את שבעת ספרי השירה שכתב ואת תרגומיו הרבים לעברית ממיטב הספרות העולמית.

כל ימי חייה שמרה על קשרי ידידות עם חבריה אנשי העלייה השנייה וביתה היה פתוח לרווחה עבורם. במיוחד קירבה אליה את אלה שנותרו רווקים וחסרי משפחה, כמו שרה מלכין, רחל פייגנברג-אמרי, ואליהם הצטרפו ידידים מעולם הספרות שהיו קרובים אל מרדכי, כמו שלמה צמח, נח טמיר, מנחם פוזננסקי ויהושע טן-פי. ידידות מיוחדת נרקמה בין שרה לרחל ינאית-בן צבי, ובעיזבונה של שרה נותר צרור מכתבים המשקפים ידידות זו. רחל ינאית גם ערכה ב'צריף' שבבית הנשיא מסיבה לרגל כל ספר שירה חדש שהוציא מרדכי בזמן כהונתה. ידידתה הקרובה של שרה, כאחות לה, הייתה חסיה פיינסוד-סוקניק, מראשונות הגננוֹת בארץ. הן היו חברות עוד בילדותן בביאליסטוק ושמרו על קשר חם לאורך כל חייהן.    

בימי מגוריהם בטבריה התקרבה שרה לאנשי קבוצת כנרת, שבראשם עמדו בנציון ישראלי וחיה רעייתו. הם אף שקלו לעבור ולגור בקבוצה, אך האקלים החם של עמק הירדן לא היטיב עם בריאותו של מרדכי והעניין לא צלח. ואף על פי כן, הקשר עם אנשי כנרת התמיד כל השנים, וכשנפטרה בתם, רוחמה, הסכימו אנשי כנרת לקבור אותה בבית הקברות היפה שעל גדות הכנרת. שרה עצמה חיה את שלוש שנותיה האחרונות בכנרת, ובכך הגשימה את חלום חייה. חבריה הוותיקים בקבוצה, אנשי העלייה השלישית, קיבלו אותה באהבה למרות גילה הגבוה ובזכות אישיותה החיונית והמלבבת, והיא הייתה מאושרת בתוכם. היא נפטרה בשנת 1971, בת 83 שנים, ונקברה בכנרת, בין שני אהוביה, אישהּ ובתה, בין אבני הבזלת השחורות והדממה הכחולה שמסביב.

ב. אפיזודות עם מַנְיָה וילבּוּשֶׁבִיץ-שׁוֹחַט

להלן יובאו זכרונותיה של שרה כרמית-טמקין שאותן העלתה על הכתב בירושלים בשנת 1965, בהיותה בת שבעים ושש. כתב היד הועתק כלשונו למעט פיסוק ותיקוני כתיב מעטים.

מניה שוחט (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. ז'אן דארק הישראלית

זה יותר מלפני חמישים שנה, בתחילת העלייה השנייה, ואני אז רק ימים ספורים בארץ, עברתי פעם עם חברתי לאונייה על יד סימטת שטיין שביפו. 

בימים הראשונים ההם היו הרבה תופעות פחותות ערך כיום, שנראו אז בעינינו כפלאי-פלאים. אפילו אורחת גמלים, בעוברה לאורך הרחוב, המולת הערבים וצעקותיהם, עוררו תשומת לב. 

אך הפעם ראינו מחזה שעורר עניין והשאיר עלינו רושם חזק: מסמטת שטיין, הופיעה, הגיחה פתאום קבוצת רוכבים עטופי עבאיות, כפייות ועגאלים שחורים לראשם, ועל גבו של כל אחד מהרוכבים הזדקף בגאווה רובה. ניכר היה בפניהם כי יהודים הם, אך ההפתעה היתה בזה, שבראשם רכבה על סוסה אצילה בחורה לבושה מכנסיים, מה שהיה מאוד מוזר בעינינו, כי בימים ההם לא לבשו הבחורות מכנסיים. לרגליה מגפיים מבריקות ומותנייה גברית הודקת את מותניה, לראשה קַסְקֵט בעל מצחייה רחבה המאהילה על חלק מפניה. זקופת גו היא משכה ברסן והסוסה כולה נשמעת לה. 

העמוד הראשון בכתב ידה של שרה כרמית-טמקין

לא זזנו מהמקום והבטנו בהתפעלות ברוכבת הגאה ובמלוויה. נשים רוכבות כאלה לא ראינו, לא ברוסיה ובביאליסטוק עירנו, ולא פה בארץ. הסתכלנו בפניה המביעים עוז רוח ובת צחוק נעימה כאחת. חברתי לחצה את זרועי באומרה בהתפעלות: 'הביטי, הרי זאת היא יהודייה משלנו, והיא נראית כמו ז'אן דארק הגיבורה הצרפתית!'

לא עבר זמן רב ונודע לי שהרוכבת המעניינת היא מניה וילבושביץ, ששמה הולך לפניה. סיפורים ומעשי גבורה מספרים עליה, על חוכמתה וקנאותה בענייני המולדת והחלוצים הבאים לבנותה. היא עברה ברכיבה את הרי הארץ ועמקיה השוממים לאורך ולרוחב. היא היתה נפגשת עם שייח'ים נכבדים ובדווים עזי נפש. מבקרת באוהליהם ולומדת את דרכי חייהם, וגם יודעת את שפתם, ולא נרתעת מן הסכנות הכרוכות במעשיה אלה. את ענייני ההתיישבות שלנו ידעה והיתה בקיאה בכל, ומוסדות ההתיישבות ואנשינו היו שומעים בעצותיה ובחוות דעתה והתייחסו אליה בדרך ארץ.

ב. מניה תמיד מופיעה ברגע הנכון!

הימים ימי האביב בארץ. עצי פרי ההדר מתבשלים ונותנים את ניחוחם הבסום. האויר צח וקריר. כל היקום רענן ומשגשג, מרוחץ אחרי גשמי החורף. לפני הפסח החלה עונת הטיולים. הטיול, שהיה משמש גורם חשוב ונכבד בהווי חיינו, הלך ונתגשם.

יצאנו ברגל כשלוש עשרות פועלים ממושבות יהודה, וביניהם שלוש בחורות, ופנינו הגלילה, ותכנית הטיול עד מטולה. בדרך התעכבנו לשם מנוחה בכל מושבה ובכל מקום יישוב. עברנו מקומות שוממים, הרים וגבעות, בדרך לא דרך, והיה שבמשך יום שלם לא פגשנו נפש חיה וצורת אדם.

עוד בגליל התחתון התפזרו ונפרדו המטיילים לקבוצות קבוצות. משלושת הבחורות נשארו שתיים, מפאת חולשה [של השלישית, שנשארה] באחת המושבות בעמק הירדן. גם בחורים אחדים הפסיקו את טיולם בגלל הקדחת שתקפה אותם בדרך.

עברו ימים ולילות בהליכה מייגעת ואפיסת כוחות, ולמרות הכל המשיכו חלק גדול מאיתנו את הטיול והתקדמו לחוּלה. אנו, המפגרים קצת, עברנו בדרכנו תעלה עמוקה, מלאה בוץ שנדבק לנעליים והכביד על ההליכה. השמים הכחולים והשמש שנטתה לשקוע מערבה, עוררו ועודדו אותנו להליכה מהירה יותר על מנת להשיג את חברינו שהתקדמו כברת דרך רבה לפנינו, ואנחנו נתנו קולנו בשירה עליזה לעידוד ההליכה.

לא עברו כעשרה רגעים ואנו שומעים דהרה, שעטת סוסים, וטרם הספקנו להביט כה וכה והנה לפנינו שלושה רוכבים בדווים על נשקם המבריק, עומדים וחוסמים בפנינו את הדרך, ופני הבדווים כפני שֵׁדים שחורים ומבין שיניהם הלבנות נשמע מעין צחוק שטני, רצחני:

– הה, הדבקנום!  

– האתי סיגארה, האתי קיבריט, יא חווג'ייאת!

דלה עטי מלתאר מה עבר עלינו ברגע זה. דפיקות לב וסחרחורת התערבבו בהרגשת הישמטות הקרקע מתחת לרגלינו, וכמעט שנפלנו חזרה לתעלה מלאת הבוץ.

איני יודעת כמה זמן נמשך הדבר, יובל שנים, רגע או חצי רגע ואולי פחות מזה. אבל כברק, כחץ מקשת, כמגיחה מבעד לשמיים על 'גמל מעופף', הופיעה ועמדה לפנינו מניה על סוסתה המיוחסת.

היא פנתה ואמרה לנו ברוסית וברמיזה שאם יש למישהו מאיתנו נשק, אל יגע בו ואל יוציא אותו לראווה. ואחרי זה, כאילו המשיכה בשיחה רגילה, אמרה לבדווים בשפה ערבית רהוטה: 'אלו הם "ילדים" ואין הם "שותים" סיגארות וגם אֵש אין איתם!'

בסיימה את דבריה אליהם, הפנתה את ראשה לעבר חוּלה, ששם היה החלק השני של המטיילים, הכניסה שתי אצבעות מידה בפיה ותשמיע שריקה חזקה אשר הדהדה למרחקים, כמו ממשרוקית של שומר. ולנו היא רמזה בתנועת יד: ''קדימה, אחרי חבריה!'

אחרי הליכה מעודדת שאלה אותנו כאֵם הנוזפת בילדיה: 'רעֶביאַטאַ (ילדים), למה העליתם שירה ורעש כזה בשעת ההליכה? בשעה כזו ובמקום כזה אין להעלות דיבור ושירה בקולי קולות'...

החבריה התלחשו בינם לבין עצמם: 'נס, נס קרה לנו! כמלאך מן השמים הופיעה מניה ברגע הנכון!'

ג. ה'הסכם' 

באחד הימים נודע לי שמניה וישראל שוחט נמצאים במושבה. בחוזרי מהעבודה באתי לבית המלון הקטן והיחידי שברחובות, ומצאתי את מניה בגינה, שוכבת בכיסא-נוח וספר רוסי בידה.

שתינו השתייכנו למפלגות שונות, ודווקא בימים ההם ניסרו באוויר ויכוחים חריפים  בין הזרמים השונים המפלגתיים, על דבר ענייני ייסוד ארגון הפועלים ודרכי עיצוב דמותו של הפועל העברי בארץ, ועוד ועוד... 

אך אנו שוחחנו רק על העניינים הפרטיים לשתינו. היא הקריאה לפני כמה מסיפורי מקסים גורקי אשר בידה. רגע אחד היא הרימה את עיניה לשמים, וכחולמת הנזכרת בנשכחות שאלה אותי בקול רווי געגועים: 'התזכרי את הבלדה של גורקי ה-фел? והבחור ''מַרְקוֹ'' המחפש את ''הַפֵיה'' היפה האלוהית, ולמענה הוא זורק את עצמו לגלי הנהר הרוגש? גם בארץ יש לנו בחורים עזי נפש כמוהו'.

היא נראתה עייפה, ולכן קמתי ורציתי ללכת, אך 'לא', היא אומרת, 'חכי, עוד לא עשינו היום כלום...', וציוותה עלי לשבת. 

היא התחילה לדבר על דבר רמת החיים התרבותיים והכלכליים הנמוכה, על דבר ההשפלה והעריצות של השלטון הטורקי הנוהג בנו בארץ, והעובדה הרעה בדבר אי-נתינת רשות הכניסה לעולים היהודים לארץ.

לבסוף היא קמה מהכורסא ואמרה בהחלטיות: 'יש ויש לעשות ולתקן את המצב. לעשות מהפכה בחיי החברה, להביא מה יותר ויותר צעירים מהגולה וליצור חברה עובדת חזקה. יש לשתף את החבֵרָה בכל ענפי החיים. להרים את כבודה של האישה העברייה בחברתנו, ויחד עם זה לשחרר את האישה המוסלמית משעבודה, ועוד ועוד...'

נדמה היה שהיא חושבת שהיא עומדת ונואמת בפני אסיפה גדולה. ואני הקשבתי לדבריה ברטט, כתלמידה נאמנה. כשעמדתי להיפרד ממנה הסתכלתי בפניה והיא נראתה לי כמשוררת, הוזה וחולמת. היא משכה אותי לקצה הגינה. נעצרנו על יד עץ ענֵף, ולאור קרני שקיעת החמה לחשה ואמרה לי: 'כל היום חשבתי על דבר רעיון נפלא! ואני רוצה לספר ולשתף אותך, התסכימי?!' 

הבטתי בעיניה המבריקות והיא המשיכה בהתלהבות: 'צריך להילחם בעד החופש, השיוויון והצדק, וכל זה לא בא בעצמו... אנו מצווים להטיב, לעשות וליצור חיי עובדים הוגנים וטובים לבני עמנו הנרדפים מדורי דורות. לפתח ולגדל פרולטריון נורמלי, דור עובדים בריא בארץ, ולא 'לומפּען פרולטר' [הפרולטריון של בלויי סחבות; מעמד הפועלים הנמוך ביותר].

היא לחצה את ידי בחוזקה, הביטה היישר לתוך עיני, חייכה ואמרה: 'זה יהיה ההסכם בינינו. שתינו נפעל על מנת להגשימו'.

'כן', עניתי, 'הנני מוכנה ומזומנה לקבל על עצמי הסכם זה'.

עמדנו שתינו חבוקות אל נוכח השקיעה ורגש חם ואוהב מילא את לבי.

ירושלים, 1965

ג. מבוקשת!

אליהו טל (2004-1912), בנה הבכור של שרה, שנולד בברלין, היה מחלוצי ענף הפרסום בארץ ובין השנים 1965-1950 היה שותף למשרד 'טל-אריאלי' בתל אביב.

באפריל 1968, כשעבד אליהו על מסע פרסום עבור בנק לאומי, הוא השתמש בתמונת אמו כתעלול פרסומי...

___________________________
ד"ר הילה טל-קריספין, נכדתה של שרה, גדלה בביתה לאחר שאימהּ רוחמה נפטרה בדמי ימיה. 

עוד על משפחת טמקין: יעל לנדו-מישור, בית טמקין, 1990-1890: תולדות משפחה אחת ממיסדי בית הכרם, 1990.