דזרז'ינסקי בן זונה: קוריוז מימי מהפכת הנפל בברית המועצות, 1991

מאת נתי קנטורוביץ'

פועלים נושאים את תמונתו של פליקס דזרז'ינסקי, הכיכר האדומה במוסקבה, 1936 (ויקיפדיה)

'בימים אלה כל אזרחי העולם המתקדם מציינים בגאווה את חגיגות שנת המאה למהפכת אוקטובר הגדולה, את הישגיה הכבירים ואת הולדתה של מדינת הפועלים והאיכרים הראשונה'. כאלה, פחות או יותר, יכלו להיות הכותרות בכלי התקשורת של ברית המועצות, לו הייתה קיימת. אבל, כידוע, מדינה זו חדלה מלהתקיים בשלהי 1991 ולא זכתה להגיע ליובל הכפול למהפכת אוקטובר (שעל פי הלוח הגרגוריאני שלנו, שגם הבולשביקים אימצו עם עלייתם לשלטון, התחוללה בכלל בנובמבר). 

הניסיון הכושל של גורמים שמרניים (למעשה, כמעט כל צמרת המדינה והמפלגה הקומוניסטית דאז), לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, באוגוסט 1991 ('הפּוּטש של אוגוסט'), היה האירוע שבישר את סופה של האימפריה הסובייטית. תושבי המדינה הענקית חוו שלושה ימים שאיש מהם לא יכול היה אז לשער לאיזו תוצאה יביאו. הם האזינו לצלילי 'אגם הברבורים' של פיוטר צ'ייקובסקי, ששודרו יומם ולילה בטלוויזיה הממלכתית, וצפו בחרדה במסיבת העיתונאים שכינסו ראשי ההפיכה, שכינו את עצמם בתואר המפואר 'הוועד הממלכתי למצבי חרום', ובידיו הרועדות מפחד של מנהיגם, גנאדי ינאיֶיב, סגן הנשיא הראשון (וגם האחרון) של ברית המועצות.

הנה מה שהיה מנת חלקם של אזרחי ברית המועצות באותם ימים מורטי עצבים: 

בסופו של דבר ההפיכה נכשלה, אך לא בשל ההפגנות העממיות שהוביל בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, ברחובות מוסקבה, אלא בעיקר בשל הססנותם של הקושרים בהפעלת כוח נגד המפגינים.

בוריס ילצין נואם על גבי טנק במהלך ניסיון ההפיכה, אוגוסט 1991 (ויקיפדיה)

בול סובייטי לזכרו של איליה קריצ'בסקי

אגב, ילצין עצמו, מתנגדם הגדול של הקושרים, לא חזר על טעותם וכעבור שנתיים, במהלך המשבר החוקתי של אוקטובר 1993, לא נרתע משימוש בעוצמה צבאית. בהוראתו הפגיזו טנקים את בניין הפרלמנט ('הבית הלבן') שהיה למעוז המורדים בו.

לאירועים שפקדו את מוסקבה באוגוסט 1991 היו גם כמה הקשרים יהודיים ובכמה מהם נעסוק בקיצור ברשימה זו.

באירועי ההפיכה נהרגו בסך הכל שלושה אנשים. אחד מהם, איליה קריצ'בסקי, היה יהודי. טקס האשכבה של החללים (שני ההרוגים הנוספים היו דמיטרי קומאר וּוְלדימיר אוסוב) הפך לאירוע המוני והועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה (הלא רבים) שהיו אז
בברית המועצות. הם זכו בעיטורי גבורה ובולים הונפקו לזכרם.

הייתה זו הפעם הראשונה שעל מסך הטלוויזיה הסובייטית הופיע רב לצדו של כומר. לא זו בלבד שהרב זינובי קוגן עמד לצד כל המכובדים, אלא שגם נשא דברי הספד והשמיע תפילות בעברית. הייתי אז רק נער אך אני זוכר היטב את השידור החי של הלוויה ואת התדהמה שאחזה בכל בני הבית למראהו של רב אמתי (אמנם רפורמי, רחמנא ליצלן), עטוף טלית וחבוש כיפה.

הרב זינובי קוגן במסע הלוויה של הרוגי ההפיכה מאחורי תמונתו של איליה קריצ'בסקי (צילום: גרגורי פנחסוב)

טקס האשכבה לשלושת החללים נערך בשבת, ובכל זאת החליט הרב קוגן להשתתף בו. קוגן, שכבר בשנות השבעים עסק בפעילות דתית מחתרתית, סיפר על מה שהתרחש אז מאחורי הקלעים (התרגום שלי): 

ביום שישי קיבלתי שיחה מרוצקוי [אלכסנדר רוצקוי היה סגנו של ילצין ולימים אחד מיריביו שהובילו את ניסיון ההפיכה באוקטובר 1993]: מחר, כלומר בשבת, תתקיים הלוויתם של שלושת הצעירים, והם מבקשים לקיים טקס דתי במהלך עצרת האשכבה. נאמר לי, שאם לא אגיע, איליה קריצ'בסקי ייקבר בטקס נוצרי, בדיוק כמו השניים האחרים... הלכנו ברגל לבית העלמין וגאנקובו, מאחורי המשאיות שנשאו את הארונות. שם ארבה לנו קבוצה גדולה למדי של צעקנים מאגודת 'פָּאמְיָאט' [ארגון לאומני שפעל בשלהי המשטר הסובייטי והתפרסם בפעילות ראוותנית בעלת אופי אנטישמי]. הם החלו צועקים משהו בנוסח 'אין כאן מקום ליהודים', אך ותיקי אפגניסטן, שהתלוו לרוצקוי, ממש השליכו שניים מהם אל מעבר לגדר והאחרים התפזרו מאליהם.

מצבותיהם של שלושת ההרוגים בבית הקברות וגנקובו במוסקבה. על מצבתו של קריצ'בסקי (מימין) נקבע מגן דוד.

הסיפור שבו אתמקד כאן קשור במישרין לאותה הפיכה כושלת, אך התרחש באותה עת הרחק מאור הזרקורים.

בול סובייטי משנת 1951
במלאת 25 שנה למותו של דזרז'ינסקי

יום לאחר כישלון ההפיכה נהרו מאות אלפי אנשים לכיכר לוביאנקה, שבאותה תקופה נשאה את שמו האימתני של מייסד שירותי הביטחון הסובייטיים, פליקס אדמונדוביץ דזרז'ינסקי (1926-1887), שכּוּנה 
'פליקס איש הברזל'. דזרז'ינסקי, בן למשפחת אצולה פולנית, עמד
בראש הצֶ'קָה (שלאחר מכן החליף את שמותיו כמה פעמים: גפא"ו, נקוו"ד, ולבסוף קג"ב).

ההמון המשולהב פנה להסתער על בניין מפקדת הקג"ב ששכן באותה כיכר, אך בסופו של דבר הפנה את זעמו אל פסלו של דזרז'ינסקי,
שבמשך עשרות שנים ניצב במרכזה. לימים נודע לי מפי יודעי דבר, כי אנשי הקג"ב חששו שההמון יצליח להשתלט על הבניין, ובעיקר על 
המידע ששמור בו, ועל כן בחרו ברע במיעוטו: הם יזמו במכוון תרגיל
של הסחת דעת והצליחו להפנות את ההמון למטרה פחות חשובה מבחינתם: הפסל שבכיכר.

פסלו של דזרז'ינסקי על רקע בנין מפקדת הקג"ב. כיכר לוביאנקה, 1991 (ויקיפדיה)

ההמון הזועם מנסה להפיל את פסלו של דזרז'ינסקי

עם רדת החשיכה, ולאחר עוד כמה ניסיונות כושלים, הוסר באמצעות מנוף הפסל הוותיק, שהוצב שם ב-20 בדצמבר 1958. 

הנה סרטון המתעד את הסרת הפסל, ב-23 באוגוסט 1991, לקול צהלות ההמון:

הפסל המבויש הועבר למגרש פסולת כאבן שאין לה הופכים, אך כעבור מספר חודשים כבר נמצאה לו גאולה: הוא זכה להצבה מחודשת בפארק במרכז העיר שזכה לכינוי 'בית הקברות של הפסלים שנפלו', ובו רוכזו פסלים סובייטים רבים שסולקו ממקומותיהם המקוריים לאחר נפילתה של ברית המועצות.

האנדרטה היום

כמו חומת ברלין, כשנתיים קודם לכן, גם פסלו של דזרז'ינסקי הפך יעד להבעת רגשות פוליטיים ו'אמנותיים' של אזרחים מן השורה, שביקשו לבטא, ולוּ גם במילים בוטות, את אשר חששו לומר במשך שנים. וכאן מתחיל סיפורנו.

ביוני 2009, לפני כשמונה שנים, הגיע לתשומת לבי עיתון רוסי נפוץ ומפורסם עוד מן התקופה הסובייטית ושמו Argumenty i fakty (טענות ועובדות). בגיליון שבידי התפרסמה כתבה שעסקה בניסיון ההפיכה של אוגוסט 1991 ולוותה בתמונה קטנה ומטושטשת של אחד הניסיונות להפלת פסלו של דזרז'ינסקי. משונה ככל שהדבר נשמע, למרגלות פסלו, או ליתר דיוק על בסיסו, לצדן של אותיות קיריליות, זיהיתי אותיות בעברית. יש משהו ביזארי יותר? על פסלו המקודש של מייסד הצ'קה, מרחק של כמה צעדים מלבו הפועם של אחד הארגונים המפחידים ביותר בעולם באותה עת, נכתבו מילים בשפה, שלמן ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הייתה אסורה בברית המועצות, בשל היותה 'העגה הציונית של הבורגנות היהודית-לאומנית'.



תדהמתי גדלה עוד יותר כשזיהיתי את הכתובות. לצד הסיסמאות הציוניות-פטריוטיות 'ישראל' ו'עם ישראל חי', נכתבו שם עוד כמה סיסמאות הרבה פחות חגיגיות, אף כי היטיבו כנראה יותר לבטא את גודל השעה: 'מניוּק', 'בן זונה' ו'מזדיין בתחת'. 

בימים כתיקונם אנו רגילים לראות כתובות גרפיטי כאלה – מ'ברוך ג'מילי' ועד 'נ-נח-נחמן מאומן' – בכל מקום ואתר, בארץ ובחו"ל, שבו דרכה כף רגלו של 'הישראלי המכוער'. אך כאן מדובר במוסקבה של שנת 1991, כאשר לישראל ולברית המועצות עדיין לא היו יחסים דיפלומטיים מלאים, והסיכוי לגרפיטי ישראלי עסיסי כל כך בבירה הסובייטית היה בגדר מדע בדיוני. ובכן, הא כיצד?

הצעד הראשון בפיתרון החידה החל בספרו של אריה לוין, מי שהיה שגרירה האחרון של ישראל בברית המועצות (והראשון ברוסיה), ובאותם ימים הקונסול הכללי של ישראל במוסקבה,  Envoy to Moscow: Memoirs of an Israeli Ambassador, 1988-92 . בספר מאלף זה, שנדפס לראשונה בלונדון בשנת 1996, סיפר לוין כיצד הגיע באותה עת לכיכר לוביאנקה ומה ראו עיניו. בין השאר הוא גם מזכיר את הכתובות בעברית שראה על בסיס פסלו של דזרז'ינסקי.

Aryeh Levin, Envoy to Moscow, p. 220

הדיפלומט רב-הפעלים לא דקדק כל כך בקריאת הכתובת ודימה לקרוא בה 'אינעל אבוק יא מניאק', בעוד שבחיים האמתיים היו אלה שתי כתובות שונות: 'מניוק' ו'ינעל רבק', כפי שאפשר לראות בבירור מהתמונה הקודמת ומהתמונה הבאה:

(מקור: Pastvu)

כל הכתובות בעברית הופיעו בתחתית בסיס הפסל, למעט אחת, 'בושה', שהתגלתה מאוחר יותר בחלקו האמצעי של הבסיס, הרחק מהאחרות. חדי העין יבחינו, כי בפינה השמאלית התחתונה של התצלום שלמטה, מסומן בחץ, מופיע גם אדם חובש כיפה. האם מצאנו את 'האקדח המעשן'?

(מקור: selcdn.ru)

למרבית הצער, האדם חבוש הכיפה צולם מאחור ולא מלפנים, והחידה נותרה בעינה: כיצד הופיעו הכתובות בעברית, הכל כך ישראליות, על פסלו של דזרז'ינסקי? 

בדיקה מקרוב של כתב היד מעלה את הסברה שהכותב למד לכתוב בעברית זה לא מכבר, ולכן ניתן לשער שמדובר ביהודי מוסקבאי, שבאותה עת התכונן לעלות ארצה וכחלק מהכנותיו למד עברית, כולל הסלנג ההכרחי.

כשאספתי את כל החומר הוויזואלי שהצלחתי למצוא ופרסמתי אותו בכמה רשתות חברתיות הופתעתי לקבל תוך זמן קצר תגובה אנונימית שנכתבה ברוסית (התרגום שלי):

אני מתבייש להודות, אך את הכתובות האלה על גבי פסלו של דזרז'ינסקי כתבנו אני וחברי. את 'מניוק', למשל, כתבתי במו ידיי. הסיפור הוא כזה: בחוץ השתוללה הפיכה, נדמה לי כבר שלושה ימים, אנחנו בני שש-עשרה ונסענו ל'עולם הילדים' [חנות ילדים הגדולה ביותר בברית המועצות, שהייתה ממוקמת בסמיכות לכיכר]. אתה לא תאמין מה יכול לעלות בראשיהם של שני ציונים בני שש-עשרה... יצאנו מהמטרו והבנו של'עולם הילדים' כבר לא נגיע, אבל יש 'אקשן' אחר – ההמון שמתגודד סביב פסלו של דזרז'ינסקי, כותב עליו כל מיני קללות ומנסה להפילו. התקרבנו לפסל ומצאנו לידו צנצנת ובה צבע אדום. חברי באותה עת כבר למד עברית במשך שנה ... גם אני התכוננתי לעלות וכבר למדתי כמה מילים מהסוג הזה, וכך התחלנו לכתוב על גבי הפסל את כל מה שעלה לנו בראש. נדמה לי שגם כתבנו 'בן זונה'. ברגע מסוים נגשה אלינו אשה וביקשה להשתתף ולהשלים את אחת האותיות; הקג"ב גירש את כל משפחתה, אני כבר לא זוכר לאן. ערוצי תקשורת זרים צילמו אותנו ושאלו:Hebrew? Hebrew?  לגבי 'עם ישראל חי' אני לא בטוח, אבל אולי כתבנו גם את זה כי לציונות הייתה נוכחות משמעותית בחיינו.

עדות עלומה זו השלימה אפוא את התמונה הכוללת. תצלומים צבעוניים שמצאתי מאוחר יותר אוששו את תוכנה, שכן הכתובות העבריות אכן נכתבו בצבע אדום.

(מקור: Open Space.ru)

לתומי חשבתי שהתעלומה נפתרה. אך רצה הגורל, ולפני שנה הזדמן לידי גיליון של המגזין הרוסי הליברלי The New Times (שבינתיים חדל מלהופיע בדפוס), מיום 15 באוגוסט 2016. הגיליון הוקדש ליום השנה העשרים וחמישה לניסיון ההפיכה ונכללו בו צילומים רבים שעשה הצלם דמיטרי בורקו באותם ימים. פה ציפתה לי הפתעה: צילום של נער האוחז במברשת דקה ובצנצנת צבע כשהוא שוקד ביסודיות על כתיבת המילה 'מניוק'.

באדיבות דמיטרי בורקו (www.facebook.com/dimaborko)

יצרתי קשר עם הצלם ושאלת אותו אם זכורים לו פרטי האירוע. לשמחתי תשובתו לא איחרה לבוא (התרגום שלי):

אני זוכר כמה נערים שנגשו לבסיס הפסל כשבידיהם דלי קטן של צבע. במקום כבר הצטופף המון רב שניסה לשרבט כתובות שונות. מישהו שאל אותם מה הם כותבים, והבחור שאחז במברשת ענה בביישנות כי זוהי עברית. באותו יום כולם בלוביאנקה היו במצב רוח מרומם, הייתי אומר אפילו נלהב. כל מי שהיו שם נתפסו כאחים לניצחון שחוגגים את קריסת הקומוניזם, ולכן הנוכחים קיבלו את הנערים האלה בעליזות ובידידות. אמרו משהו על אחוות העמים, אך אני גם זוכר שמישהו בכל זאת לא התאפק והעיר בספקנות, ש'היהודים תמיד מנכסים לעצמם את כל ההצלחות'. דבריו לא זכו לתמיכה.

דמיטרי בורקו שלח לי צילום נוסף מהאירוע והנה הוא כאן ברשותו.

למען הצדק ההיסטורי ייאמר, כי למרות כל התארים והכינויים שלהם זכה פסלו, פליקס דזרז'ינסקי האמתי התייחס באופן חיובי וקונסטרוקטיבי הן כלפי היהודים הן כלפי הציונות. בשורה של מכתבים לסגניו (ויורשיו לאחר מותו), ויאצ'סלב מנז'ינסקי וגנריך יָגוֹדָה (היהודי), הביע דזרז'ינסקי תהייה באשר לצורך ברדיפת הציונות בברית המועצות, שכן לדידו פעילות זו כלל אינה מסכנת את המשטר. אדרבא, 'כנרדפים הם מסוכנים ... פי אלף' (מכתב מ-15 במארס 1924). מעמדתו זו לא נסוג גם כעבור שנה, כאשר ב-24 במארס 1925 הגדיר את רדיפת הציונים 'שגיאה פוליטית'. יתרה מזאת, הוא אף יעץ לשנות לחלוטין את גישת המשטר לציונים, כדי לנצל את 'השפעתם הרבה בפולין ובאמריקה'. מותו ביולי 1926 מנע ממנו לקדם את הצעתו (ראו Michael Beizer and Vladlen Izmozik, 'Dzerzhinskii's Attitude towards Zionism', Jews in Eastern Europe, 23 [1994], pp. 64-70).

וכך מסתיים סיפורנו, שמאיר מזווית קוריוזית את הסוגיה הגדולה של הקשר רב השנים בין יהודים לבין המשטר הסובייטי. 

________________________________

ד"ר נתי קנטורוביץ' הוא חוקר ומרצה על תולדות יהודי ברית המועצות ויחסי ישראל וברית המועצות.