בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפְלַאשִׁינְג מֵדוֹאז

צילומים: דוד אסף

השבוע חל 29 בנובמבר, או אם תרצו כ"ט בנובמבר. שבעים שנים מלאו להצבעה הדרמטית באו"ם שאישרה את תכנית החלוקה, והשפיעה על ההיסטוריה של המאה העשרים, ובראש ובראשונה על ההיסטוריה שלנו, הישראלים. ההחלטה הזו (מספר 181) הגשימה הלכה למעשה את חזונו של הרצל ואת תכנית הפעולה האסטרטגית של יורשיו, מנהיגי הציונות המדינית: לזכות להכרה בינלאומית ('משפט העמים') בזכותו של העם היהודי למדינה משלו (Jewish State), לצד מדינה ערבית. כחצי שנה אחר כך, ב-14 במאי 1948, וכתוצאה ישירה של החלטת האו"ם, החליטו הבריטים לסיים את שלטון המנדט בארץ ישראל, קיפלו את הציוד והשאירו אותנו להסתדר לבד. באותו יום הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, וכל השאר היסטוריה.

אגב, כדאי לשים לב שבנוסח החלטת האו"ם דובר על מדינה ערבית (Arab State) ולא על מדינה פלסטינית! לו היו נציגי מדינות ערב אומרים הן לתכנית ומקבלים אותה, ההיסטוריה הייתה כנראה שונה לחלוטין. אבל בקוצר ראותם הם אמרו לא; וגם אצלנו, לוּ בראש היישוב המאורגן בארץ ישראל היו עומדים מנהיגים אחרים – אנשי חזון ומליצה שלא מסוגלים להתפשר על פחות ממימוש החלום המלא שלהם – שגם הם היו אומרים לא (כן, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), גם אז הכל היה נראה אחרת, ומנקודת מבטנו – הרבה יותר גרוע. למזלנו בראש העם היהודי דאז עמדו אנשים מעשיים, שידעו להבחין בין עיקר לטפל, והבינו שהמעט הטריטוריאלי שהיהודים קיבלו בתכנית זו הוא בעצם עולם ומלואו.

כך נראתה המפה שנציגיו המוסמכים של היישוב היהודי קיבלו והערבים דחו:

וכשכל העיתונים והפוליטיקאים בישראל חגגו אתמול ושלשום על התאריך ההיסטורי והסבירו לכם מי צדק ומי טעה, אנו, בשלוחה הניו-יורקית של בלוג עונג שבת, החלטנו לעשות עבורכם את העבודה העיתונאית הקשה. הלכנו למקום שבו הכל התחיל ובו הכל קרה.

יצאנו אפוא, אני והרבנית, אל הבניין ההיסטורי שבו נערכה ההצבעה, כדי לברר מה נותר מההיסטוריה.

אבל קודם כל הבה וניזכר בהצבעה הדרמטית של אותו ערב, שלוש דקות בסך הכל, אך למאזינים המתוחים בכל העולם, ובמיוחד בארץ ישראל, הן נדמו כנצח. הנה סרטון שהנציח את הההצבעה: 'אפגניסטן – No, ארג'נטינה – Abstention', וכו', עד הסוף הטוב: 33 מדינות בעד; 13 נגד (כולל הודו, יוון וטורקיה!); 10 מדינות נמנעו ומדינה אחת נעדרה (תאילנד).

ובכן, ההצבעה נערכה בעצרת הכללית של האו"ם, אבל לא בבנייני האו"ם הנוכחיים שבמנהטן – שכן האו"ם עבר לשם רק בשנת 1952 – אלא במקום מושבה הזמני של העצרת בבניין רחב ידיים השוכן בלב לבו של פארק גדול הנקרא Flushing Meadows-Corona Park, שֵׁם שאינו מיתרגם לעברית כלל ועל כן נקרא לו בשמו הלועזי: 'פארק פלאשינג מדואז'. הפארק נמצא בקצה רובע קווינס, לא הרחק משדה התעופה לה-גווארדיה, וכדי להגיע אליו צריך לקחת רכבת מס' 7 (מטיימס סקוור), לנסוע אתה דרך ארוכה עד התחנה הקרויה Mets-Willets Point, ושם יורדים והולכים כמה דקות ברגל בואכה הפארק.

הפארק גדול ורחב ידיים (השני בגודלו בעיר ניו-יורק), הדשאים ירוקים והעצים מרהיבים את העין בצבעי שלכת. יש בפארק אטרקציות רבות, אבל אנחנו מחפשים את 'מוזיאון קווינס' (Queens Museum) – זה המקום שבו הכל קרה.

את מבנה המוזיאון קל מאוד לאתר לפי ה'יוניספרה' (Unisphere), פסל עצום של כדור הארץ, שהוקם ממש מול המוזיאון לקראת היריד העולמי שנערך כאן בשנים 1964-1965 (New York World's Fair). הפסל סימל את 'עידן החלל', שאמריקה הייתה בעיצומו.

מה הקשר בין שני הירידים העולמיים שנערכו בניו-יורק, מוזיאון קווינס והעצרת הכללית של האו"ם?

הנה ההיסטוריה בקיצור: השטח הענקי של הפארק, שאגב נבנה במקום שעד תחילת המאה העשרים היה אתר ענקי של זבל ואשפה, נמצא המתאים ביותר להקים עליו את מתקני היריד העולמי הגדול, שנערך בניו-יורק בשנים 1940-1939.

לאחר שהסתיים היריד המרהיב התברר כי מארגניו הפסידו כסף רב. הבניינים עמדו נטושים ועזובים, ורק בניין תצוגה אחד – 'ביתן העיר ניו-יורק' (The New York City Pavilion) – נגאל משממונו בידי הארגון הצעיר של האומות המאוחדות, שעדיין לא היה לו בניין משלו. וכך, משרדי האו"ם התמקמו בלייק סַאקְסֶס שבלונג איילנד, ואילו העצרת הכללית התכנסה לישיבותיה בבניין הגדול שנותר בשטח היריד העולמי. מסביב עזובה ועיי חורבות ורק בניין אחד נצץ בזוהרו.

אגב, אצלנו, בפרובינציה הרחוקה בפלשתינה-א"י, היו שבלבלו בין שני האתרים הללו וחשבו שאחד הם. עמוס עוז למשל, ברומן הקסום שלו סיפור על אהבה וחושך, זכר את ההצבעה על תכנית החלוקה כאילו הייתה בלייק סאקסס. בלבול או לא – התיאור שלו נפלא:

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002, עמ' 402-401

במשך חמש שנים, מ-1946 ועד 1950, פעלה כאן, בפלאשינג מדואז, העצרת הכללית, וכאן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הארגון. ב-1952 עברו מוסדות האו"ם לבניין המוכר שבמזרח מנהטן, והבניין ההיסטורי שבלב הפארק שוב נעזב לאנחות.

הפרק הבא בתולדות המקום התרחש בימי היריד העולמי השני, שכאמור נערך כאן בשנים 1964-1965. שוב חודשו פני הפארק כקדם ושוב נבנו בו מבנים רבים ואטרקציות שונות ומשונות. היריד היה הצלחה פנטסטית, אבל לאחר שנסגרו שעריו שוב התברר שמבחינה כספית הוא היה רחוק מהצלחה. בתוך חצי שנה מנעילת היריד ננטשו רוב הבניינים ושוב נדחה החזון הגדול שליווה את יוזמיו לפתח את הפארק. אבל ב-1970 הסתמן שינוי: החובות נמחקו ולאט לאט החלו לשקם את הפארק ולצדו ובתוכו נבנו בניינים חדשים: איצטדיון Shea, מגרשי טניס (אליפות US Open), גן חיות ועוד. הבניין ההיסטורי הוזנח ועל חלק משטחו נבנה משטח להחלקת קרח.

הגלגול האחרון של 'ביתן העיר ניו-יורק' הוא 'מוזיאון קווינס'. מוזיאון זה נוסד בשנת 1972 כ'מוזיאון קווינס לאמנות'. בשלב מסוים ויתרו אנשי המוזיאון על היומרה האמנותית ועתה השם הוא 'מוזיאון קווינס'.

ירדנו מהרכבת והתחלנו את מסענו.

בכניסה לפארק פסיפס נאה המראה את הבניין בתפארתו, כפי שהיה בשנת 1939 עם הקמתו עבור היריד.

אחרי הליכה קצרה מגיעים ליוניספירה המרשימה שנמצאת ממש ממול למוזיאון. זה הזמן ל'סֶלְפי'.

וכך נראית היום הכניסה למוזיאון משני צדדיה:

מתברר שבכל גלגול שופץ הבניין בצורה מאסיבית והותאם לצרכים החדשים של בעליו. כך היה לפני היריד העולמי השני, וכך היה כאשר מוזיאון קווינס קיבל לרשותו את הבניין בשנות השבעים. המוזיאון השתלט על מגרש ההחלקה על הקרח וסיפח אותו לשטחו, ובמהלך השיפוצים המסיביים שינה לחלוטין את חללי המבנה והסיר מהבניין כל סימן וזכר מימיו כמושב עצרת האו"ם.

בשנת 2007, כשהמוזיאון עוד נקרא Queens Museum of Art, שרדו כמה 'מזכרות' מן העבר על קיר הבניין. למשל, השלט הזה על משטח ההחלקה על קרח. היום גם הוא איננו...

עד לא מכבר גם הייתה על קיר אחר טבלת הזיכרון הזו, שאת תמונתה מצאתי בוויקיפדיה. סובבנו את בניין המוזיאון והקפנוהו כמו את חומות יריחו, אבל מתברר שהטבלה נעלמה כלא הייתה.

נכנסים פנימה ומשלמים דמי כניסה צנועים. לא יכולתי שלא להנציח את הקבלה עם התאריך ההיסטורי: כ"ט בנובמבר 2017.

המוזיאון עצמו מואר, בוהק ומעוצב למשעי. יש בו תערוכות חינוכיות יותר או פחות. אחת התערוכות שם לא הייתה זוכה לברכתה של שרת התרבות שלנו: אמנית אמריקנית רב-תחומית ממוצא סיני, ושמה פטי צ'אנג, שבין היתר שמרה ותיעדה את בקבוקי הפלסטיק שבהם השתינה במהלך מסע כלשהו שעשתה ברחבי סין (בחיי!). הפרטים המדויקים לא ממש חשובים.

האטרקציה העיקרית בתצוגת הקבע של המוזיאון היא מודל ענקי ('פנורמה') של העיר ניו-יורק, שהוכן ליריד העולמי של 1964 ומאז הוא מתעדכן באופן שוטף. הפנורמה תופסת שטח ענק וסביר להניח שכאן היה בשעתו אולם הדיונים של העצרת הכללית וכאן ישבו והצביעו.

בקיצור: אין שום זכר לאולם המקורי שבו נערכה ההצבעה. הכל נהרס ונחרש ונבנה מחדש.

מילא חוסר המודעות לשימור אתרים היסטורייים. מי אנחנו, הישראלים, שנטיף מוסר למישהו בעניין זה? אבל אפילו תודעה היסטורית מינימלית אין כאן. והרי בכל זאת קרו ממש כאן כמה דברים שהשפיעו –ועדיין משפיעים – על ההיסטוריה של העולם! בקומה השנייה של המוזיאון יש תצוגה חביבה של פרטי ממורביליה שהשתמרו משני הירידים העולמיים. האו"ם ותכנית החלוקה – יוק. אין כלום. דיברנו עם כמה מאנשי הסגל, הם בקושי יודעים לספר משהו על התקופה ההיא.

עצוב. וחבל. במוזיאון הסופר-מודרני והסופר-מרווח הזה – שבינינו הוא די נידח ולא ממש נמצא על מפת המוזיאונים החשובים של ניו-יורק – אפשר היה להקצות איזו פינה צנועה ולהציג בה כמה צילומים, תעודות, סרטי וידאו, משהו... חומר הרי לא חסר. 'למה שלא תעשו עם זה משהו?' רצינו לצעוק על מישהו – זה למענכם, לא למעננו!

ובכל זאת, לאחר חיפושים נמרצים מצאנו אזכור מינורי לעברו של הבניין כמקומה של עצרת האו"ם וכמקום שבו נערכה ההצבעה על תכנית החלוקה: שלט צנוע שתרם מאן דהוא ונמצא ליד שירותי הנשים...

מאוכזבים יצאנו מהמוזיאון.

בחוץ, ליד היוניספירה שמנו לב למֵיצָג שמקיף אותו ונקרא 'Circle Fence'. על המיצג חתום חבר ותיק: האמן ופעיל זכויות האדם הסיני איי וויויי, שלאחרונה הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל.

שבנו על עקבותינו ובדרך לתחנת הרכבת ציפתה לנו הפתעה נעימה.

משעול מרוצף באבן ירושלמית לבנה חצה את המדשאה המטופחת, ולדרך הזו קוראים על שמו של לא אחר מאשר יצחק רבין.

 בראשית המשעול נקבע על הקרקע לוח הנצחה, שמקצת אותיותיו כבר טושטשו.

 בכל זאת אפשר לקרוא כי הלוח נקבע ב-20 באוקטובר 1993 לכבוד ההחלטה על תכנית החלוקה, לכבוד הקמת מדינת ישראל ולכבוד הברית האיתנה בין אמריקה למדינת ישראל. ראש עיריית ניו-יורק אז היה דיוויד דינקינס.

עד כאן המסע הגדול. כאמור, שרידים ממשיים מההיסטוריה לא נותרו, אבל עם מעט דמיון יכולנו לראות את חיים ויצמן, משה שרת, ברל לוקר ואבא אבן הצעיר (שהיה אז בן 32 בסך הכל!) מהלכים על המדשאה, משוחחים עם הדיפלומטים הרבים ומוציאים שם טוב לציונות.

בעלי התוספות

להשלמת התמונה, הנה רשימה קצרה ששלח לי ד"ר משה פוקס, מוותיקי משרד החוץ, והיא קשורה היטב למאורעות ימינו ולדברים שלעיל.

הסיוע של יהודי ארצות הברית למדינת ישראל, אז ועתה

מאת משה פוקס

סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הטיחה ביהודי אמריקה שאינם מסייעים לביטחונה של ישראל וטענה כי 'יש להם חיים נוחים, הם מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם על הארץ'. השבוע, כאשר אנו מציינים שבעים שנה להחלטת 'החלוקה', ראוי לשוב ולהזכיר את ההתגייסות המרשימה של יהודי ארצות הברית ואת מאבקם למען אישור החלטת האו"ם בזכות היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל.

בלי כל הנחייה 'מלמעלה' ותוך גילוי יוזמה אישית, אירגונים ואנשים פרטיים, חלקם אלמונים אז וחלקם שקעו באלמוניותם מאז, נרתמו לאסוף את קולותיהם של 33 מדינות החברות בעצרת האו"ם. אף קול לא היה נתון אז ב'כיס' ובמיומנות ובזריזות מדהימה צירפו יהודים טובים אלו את הקולות ההכרחיים שנדרשו להחלטת הרוב הנחוץ. סיפורם של אותם אלמונים כמעט ונשכח, ובימים אלו של טענות נגד יחסה של יהדות ארצות הברית לישראל ראוי לשוב ולספרו, גם אם בקיצור המתבקש.

פאני הולצמן, למשל, שימשה כיועצת המשפטית של שגרירות סין בוושינגטון. השגריר הסיני בוושינגטון, וולינגטון קו (Koo), אשר כיהן גם כסגן ראש המשלחת הסינית לאו"ם, העריך את הצורך באהדת ארצות הברית ותמיכתה בשיקום ארצו. בעזרת הגברת הולצמן נוצר הקשר לרב הרפורמי אבא הלל סילבר, נשיא 'הסתדרות ציוני אמריקה'. סילבר רתם את הסנאטור טאפט, ידידו מקליבלנד, לתמוך בבקשת ממשלת סין לקבל הלוואה בסך שישים מיליון דולר. ההלוואה הייתה טעונה גם אישור הסנאט. השגריר קו הסביר לשולחיו, שתמיכת ממשלת סין בתכנית החלוקה תגביר את הסיכוי לאישור ההלוואה האמריקנית. בנאומו ב-17 בנובמבר 1947 תמך הסנאטור טאפט במליאת הסנאט במתן ההלוואה לממשלת סין. ב-22 בנובמבר הודיע השגריר קו בישיבת העצרת הכללית על תמיכתה של סין בתכנית החלוקה. למחרת הנאום הורתה ממשלת סין, מחשש לתגובות המיעוט המוסלמי במדינה ומחשש לתגובה עוינת של המדינות המוסלמיות הגובלות עמה (פקיסטן ואפגניסטן), לשנות את הצבעתה מתמיכה להימנעות.

מלבד תוספת קול חשוב של חברה קבועה במועצת הביטחון, הצבעתה של צרפת עתידה הייתה גם להשפיע על הצבעתן של בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. חיים ויצמן, ששהה בניו-יורק, הזמין לשיחה את רנה מאיר, שר האוצר היהודי המיועד, בטרם שובו לפריס. במקביל שוחח ויצמן בטלפון עם ליאון בלום, ראש הממשלה לשעבר. משניהם ביקש ויצמן להפעיל את קשריהם והשפעתם על ראש הממשלה רוברט שומאן, שזה עתה נבחר, כדי שיורה למשלחת הצרפתית להצביע בעד אישור תכנית החלוקה, וכך היה. 

כדי להביא את ממשלת ליבריה להצביע בעד תכנית החלוקה גייסה ההנהגה הציונית את הארווי ס' פיירסטון, בעל מטעי הגומי העצומים בליבריה ומפעל ענק ליצור צמיגים בארצות הברית. הלז השתכנע בצורך להעביר את תמיכת ליבריה ושלח בו ביום את מנהל העסקים של החברה לשכנע את גבריאל דניס, שר החוץ וראש המשלחת של ליבריה לאו"ם, לגייס את תמיכתה של ארצו. בהצבעה בעצרת האו"ם נמנתה ליבריה על 33 המדינות התומכות בהחלטת החלוקה.

  

סמואל זמוריי היה בעליה של חברת יצוא הפירות הגדולה ביותר ממדינות מרכז אמריקה ואף נודע בארצות הברית בכינוי 'מלך הבננות'. בנוסף הוא היה מעריץ נלהב וידיד ותיק של חיים ויצמן. לבקשתו של ויצמן ביקר זמוריי אצל נשיא הונדורס אנדינו, שהבטיח לו את תמיכת ממשלתו בתכנית החלוקה. לחצה של הקהילה הערבית בהונדורס הוא שגרם בסופו של דבר לנציגם באו"ם להימנע מהצבעה.   

הצבעת האיטי בעד תכנית החלוקה הייתה פרשה מלאת תהפוכות. בתחילת מושב העצרת הבהירו נציגי האיטי שיצביעו בעד התכנית, אך עד שהגיעה שעת ההצבעה התקבלה הוראת הממשלה בפורט או פרינס להצביע נגד. בלחצו של חורחה גרסיה גרנדוס, שגריר גואטמלה לאו"ם, התעלם שגריר האיטי, אנטוניו וייה, מהוראת ממשלתו ונמנע מהצבעה. ממשלת האיטי חזרה והורתה לשגריר וייה להצביע נגד החלטת החלוקה. נחום גולדמן הוא שגייס את אדולף ברלי, מי שהיה עוזר מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית, לשליחות אצל נשיא האיטי, ידידו דומארסה אסטימה, על מנת שיורה למשלחתו באו"ם לשנות את הצבעתה. כשהגיעה שעת ההצבעה בעצרת הכללית התייצבה האיטי לצד התומכות בהצעת החלוקה.

כדי להניא את שר החוץ של הפיליפינים וראש המשלחת לאו"ם קארלוס רומלו מלממש את כוונתו להצביע נגד תכנית החלוקה נדרשה התערבותם של שופטי בית המשפט העליון, פליקס פרנקפורטר ופרנק מורפי, אצל ידידם נשיא הפיליפינים מנואל רוחאס (השופט מורפי כיהן בשנות השלושים כמושל הכללי האמריקאי האחרון של הפיליפינים). בין הפונים לנשיא רוחאס היו גם עשרה סנאטורים אמריקנים, קלארק קליפורד יועצו של הנשיא טרומן וכן איל ההון ברנארד ברוך, שהיה מיטיבו של שר החוץ רומולו. 'סוללה' זו של פונים עשתה את פעולתה. הנשיא רוחאס הורה אישית למשלחת ארצו להצביע בעד החלטת החלוקה, וכך היה.

כדי להניע את משלחת ניו זילנד להצביע בעד תכנית החלוקה, פרידה קירצ'ווי, עורכת הירחון The Nation, שוחחה בטלפון עם ידידה ראש ממשלת ניו זילנד פיטר פרייזר. כך עשה גם אברהם לנדא, חבר הנהלת הפדרציה הציונית באוסטרליה ובניו זילנד. קירצ'ווי הדגישה בשיחתה עם פרייזר את 'הנזק שייגרם לשמה הטוב של ניו זילנד בקרב ידידיה בארצות הברית, אם לא תתמוך במאבק הגורלי של היהודים על עתידם הלאומי'. פניות אלו עשו את שלהן וניו זילנד, שתחילה נמנעה, הצביעה בעד תכנית החלוקה. 

דייויד ניילס, עוזר הנשיא טרומן, גייס את תמיכתם של איש העסקים האמיד תומאס א' פאפאס, ושל ספירוס סקוראס הנשיא של אולפני 'פוקס המאה ה-20', ידידיו מבוסטון. פאפאס וסקוראס, שהיו מראשי הקהילה היוונית בארצות הברית, פנו אל קונסטנטין טסאלדאריס, ראש המשלחת של יוון לאו"ם, וביקשו את תמיכתו בתכנית החלוקה. טסאלדאריס נאלץ להבהיר לפונים את המציאות הים-תיכונית השוררת, לפיה תמיכת יוון בצד היהודי של הסכסוך תסכן את שלומן של הקהילות היווניות במדינות ערב, ובמיוחד במצרים. עוד הדגיש כי תמיכת יוון בתכנית החלוקה עשויה לחזק את מעמדה של טורקיה ולהביא לתמיכת הערבים בה ביריבות שהתקיימה בין שתי הארצות. יוון אכן הצביעה נגד.

מניו-יורק, פנה ברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית, אל לורנה, אלמנתו של אורד וינגייט, וביקש ממנה שתפנה אל שליט אתיופיה היילה סילסה. לורנה וינגייט שלחה מברק מליצי אל הקיסר סילסה וביקשה את תמיכת ארצו בתכנית החלוקה, אך לשווא. איומים שהשמיעו המוסלמים במצרים לפגוע במיעוט הקופטי שם גרמו לקיסר סילסה להורות לנציגיו להימנע מהצבעה מחשש לקונפליקט עם שכניו הערבים.

כך מאחורי הקלעים, בלי הצהרות מפוצצות בסגנון חוטובלי, ותוך ניצול של קשרים והיכרויות, ושימוש מושכל במנופים פוליטיים, סייעו קומץ של יהודים למאמץ המדיני הכביר שהביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חרף כל התהפוכות מאז, מסורת זו של סיוע מדיני אפקטיבי מצד יהודי ארצות הברית למדינת ישראל נמשכת עד עצם היום הזה. צריך לקוות שהיא גם תימשך בעתיד.