מי העז לקחת ממני את מקלי? אבדותיו של ביאליק

תל אביב, 1934 (חיים גליקסברג, ביאליק יום יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים, דביר, תשי"ג, עמ' 89)

לכבוד יום הולדתו של המשורר הלאומי, 9 בינואר 1873

בזיכרונותיו מימי אודסה סיפר הרופא והפעיל הציוני ד"ר דוד מרגלית (1977-1888) על חיבתו של ח"נ ביאליק למקל ההליכה שלו:

'בימי אודיסה', הצופה, 24 ביולי 1959, עמ' 5

ואכן, תמונות רבות יש ובהן נראה ביאליק חובק את מקל ההליכה האלגנטי שלו – שברבות הימים הפך לחלק בלתי נפרד ממנו – ומתהדר בשלל כובעיו. הנה כמה מהן:

ביאליק (משמאל) והמשורר יעקב כהן, תמונת סטודיו, אודסה 1910 (הארכיון הציוני המרכזי)

מקלותינו בידינו... תמונת סטודיו, ז'נבה 1907.
מימין לשמאל: ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים

ביאליק והמקל (בלוג הספרנים)

איור של נחום גוטמן לספרה של ברכה חבס, גבורים קטנים: ספורים מחיי ילדים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ד

ב-26 במארס 1924 עלה ביאליק לארץ ישראל וקבע את מושבו בתל אביב. גם משורר נערץ עשוי לאבד או לשכוח חפצים של יום יום, וחוויה מתסכלת זו אכן הייתה מנת חלקו בתוך זמן קצר.

האבדה המתועדת הראשונה שלו קשורה בתיק מסמכים ובמקל ההליכה שאבדו בראשית ספטמבר 1924. דבר האבדה נודע ברבים במודעה שהתפרסמה בעיתון הארץ:

הארץ, 8 בספטמבר 1924, עמ' 1

ההודעה (ודוק! אין זו מודעה בתשלום מוקפת מסגרת), שנדפסה בעמוד הראשון של הגיליון, נוסחה בגוף שלישי, מן הסתם בידי מאן דהוא ממערכת העיתון. אפשר לתהות מה הייתה תכולתו של אותו תיק מסמכים ('פורטפיל') מעור שחור, ואם היו בו יצירות שנעלמו ללא שוב. ועוד, מהי אותה 'עגלה' שנסע בה המשורר? ברור שאין מדובר באוטומוביל, אלא מן הסתם בעגלה עם סוסה, שכמותה עוד נראו בתל אביב באותם ימים.

מקל העץ האבוד (וכפי שנראה, לא תהיה זו הפעם האחרונה שהוא נשכח או נגנב) תואר כך: 'מקל של עץ שחור עם בית יד של מתכת לבנה כעין כסף'. בתל אביב היו אז מן הסתם מאות מקלות הליכה כאלה, וכיוון שלא נהגו לחרוט עליהם את שם הבעלים, התבקש במקרה זה הפירוט. 

במודעה נרשמה כתובתו של ביאליק בבית שְׁלוּסְבֵּרְג שברחוב הס, אבל בית שלוסברג היה ברחוב אלנבי 52. כדי להוסיף לבלבול, הנה מודעה שפרסם הרופא המומחה 'למחלות פ[נ]ימיות ומחלות ילדים' ד"ר ו' ברנשטיין-כהן, שמשתבח בכך שמרפאתו נמצאת בדירה שבה גר ביאליק, ברחוב הס 3 פינת אלנבי בית שלוסברג. 

הארץ, 26 במאי 1925, עמ' 1

הבעיה היא שלא רק שהס 3 לא נמצא בפינת אלנבי (בהס 1 פינת אלנבי 33 נמצא 'בית בדר' (מלון הס), שכבר עמד על תילו ב-1923, אלא שבית שלוסברג, שאומנם נמצא לא הרחק משם, כתובתו היא אלנבי 52. אז איפה בדיוק גר אז ביאליק? אני משער שאכן גר בהס 3 - שם צמח לתפארה בית שכינויו היה 'בית הקשתות' ובעליו היה יששכר ויינברג - וציון הסמיכות לבית שלוסברג היה כדי לתת נקודת ציוּן נוספת לבניין מוכר.

בית בדר, רחוב הס 1 פינת אלנבי, 1923 (תל.אביב.פדיה)

רחוב הס בבניינו (תחילת שנות העשרים), מבט מרחוב אלנבי. הבית השני משמאל, בית הקשתות הוא מספר 3
(תל.אביב.פדיה; תודה לטל סגל ולאיתמר לויתן)

מתברר אפוא שבהס 3 התגוררו זמנית ביאליק ורעייתו מאניה עד שהושלמה בניית ביתם שלהם ('בית ביאליק') ברחוב ביאליק הסמוך, שאליו נכנסו השניים רק באוקטובר 1925.

הבית המקורי והנהדר ברחוב הס 3 ('בית יששכר ויינברג' או 'בית הקשתות') נהרס בשנת 1973. על חורבותיו צמח בית מגורים סתמי ועליו אין שום אזכור להיסטוריה הקודמת שלו.

כאן גר ביאליק! הבניין ברחוב הס 3 היום (צילום: איתמר לויתן)

בית שלוסברג המקורי, ברחוב אלנבי 52, גם הוא כבר נהרס, ועל חורבותיו צמח בניין חדש, משוחזר בחלקו ויפה להפליא. 

בית שלוסברג היום, רחוב אלנבי 52 (צילום: איתמר לויתן)

נתקדם הלאה לאבדה הבאה.

לא עברו ימים רבים וביאליק פְּזוּר הנפש פרסם הודעה אישית בעיתון, ובה סיפר על החלפת המגבעת שלו: 

הארץ, 5 בנובמבר 1925, עמ' 4

ביאליק קיבל אחריות להחלפת המגבעות, והודה שהוא שטעה. מכל מקום, המגבעת הפרטית שלו הייתה חשובה דיה כדי לבקש מן האדם ש'זכה' בה, שיואיל להשיבה לו ולקבל בחזרה את המגבעת שנתחלפה.

ה'נשף' – כך קראו אז לאירוע תרבות – נערך לכבודו של פרופ' שאר, שהוא, בלי ספק, המוזיקאי הידוע בשעתו דוד שׁוֹר, שגר במוסקווה וביקר בארץ באותם ימים. שור, שהיה ציוני מסור, עלה ארצה שנתיים אחר כך, ב-1927, והיה פעיל בחיי המוזיקה בתל אביב עד מותו ב-1942. מלון 'גרנד הוטל' שכן אז ברחוב אלנבי.

הפסנתרן והמלחין פרופ' דוד שור, כנראה בביתו בתל אביב (Jewish Heroes) 

כמו כל בני דורו גם ביאליק חבש כובע או מגבעת בצאתו מרשות היחיד. בספרו ביאליק יום יום סיפר מקורבו הצייר חיים גליקסברג על מגוון הכובעים שחבש ביאליק באודסה:

לפי הצילומים מתקופת רוסיה אפשר למנות כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש, פרט לצילינדר ו'קלחת'. ביניהם – כחמישה כובעי פרווה, של בִּיבֶר [בּוֹנֶה] וקטיפה שחורה באמצע, של 'קאראקול' [כובע עשוי צמר של כבש מגזע קָרָקוּל] וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פנמה ו'צלחת' מקש. בלכתו ל[בית הדפוס של הוצאת] 'מוריה' היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן [...] בהיותו בארץ ישראל בפעם הראשונה [1909], חבש פנמה [כובע קש] רחבת שוליים (עמ' 104). 

ביאליק חבוש בכובע קסקט, 1925 (גליקסברג, ביאליק יום יום, עמ' 9)

גליקסברג הזכיר בספרו את כובע הקש הישן שאיבד ביאליק. אבדה זו ציערה אותו מאוד למרות שהכובע היה ישן וחסר ערך: 

היום [30 בדצמבר 1932] ציירתי את הפורטרט עם המגבעת. הכובע נעלם. היה זה כובע קש ישן שדהה מחמת השמש [...] הגברת ביאליק לא הבינה, לשם מה אני מציירו דווקא במגבעת ישנה ומדולדלת זו. 

ביקש ביאליק את הכובע בכל המקומות. לשווא שידלתיו, שאינו נחוץ לי עוד. הוא בשלו. מוכרח הוא למצוא. לבסוף ישב, נרגז במקצת: 

– ודאי נתנו את הכובע לעני (עמ' 74).  

עוד סיפר גליקסברג, מפי ביאליק, עד כמה נקשר המשורר לחפציו האישיים ולמקומם הקבוע: 

כל חפץ יש לו משמעות משלו ומקום המיועד לו על ידי בעליו. כשהנני מוצא ספר או פיסת נייר שלא במקומם, כפי ששמתים, יש לי הרגשה משונה, ונדמה לי כאילו נתערער כל סדר יומי. וכשאבד חפץ, אין אני יכול לשוב אל מנוחתי, עד שהאבדה חוזרת אליי (עמ' 76).  

שבע שנים חלפו מאז פרשת חילופי המגבעות והנה ביאליק מכריז ברבים על אבדה נוספת. ביולי 1932, לאחר ביקור בבית ידידו יהושע חנא רבניצקי, ברחוב אחד העם 80, ביאליק שם לב שמקלו אינו עמו ('נעלם ממני', 'נלקח על ידי מישהו בטעות'). הוא פרסם מודעה בעיתון דבר, ובה תיאר בפירוט את מקל ההליכה האבוד שלו – תיאור שהוא כשלעצמו מעין דבר שיר: 

כולו עץ, עבה, ומראשו ועד סופו (לרבות בית ידו הכפוּף בחצי עגול מניה וביה) מחורץ כוּלו חריצים חריצים מאורכים וסמוּכים זה לזה, כעין רהטים רהטים קטנים, בלי שוּם רוחים פנוּיים. צבעו –  צהוב-שחום קצת. בסופו למטה טבעת ברזל שחוקה.

דבר, 3 ביולי 1932, עמ' 3

בארכיונו של הרופא והסופר דוד אריה פרידמן, השמור ב'מכון גנזים', השתמרה פתקה (כנראה אין זה כתב ידו של ביאליק), שממנה כנראה הועתקה המודעה בדבר, מילה במילה. צילום זה ראה אור לראשונה באתר של מכון גנזים, ברשימה 'על השפם ועל מקל ההליכה של ביאליק' (23 בדצמבר 2019). כשבאתי בדברים עם אנשי הארכיון, בבקשה לקבל סריקה איכותית יותר, התברר כי בינתיים אבדה כנראה התעודה המקורית ועל כל פנים אינה נמצאת במקומה. אירוניה של החיים... 

ברשימה 'מי גנב את המקל של ביאליק?', שהתפרסמה כמה חודשים קודם לכן בבלוג מכון גנזים (15 בספטמבר 2019), הובאה עדותו המעניינת של צבי שוּסטר, איש חינוך מקליבלנד שבמדינת אוהיו. במכתבו לסופר ולעיתונאי דניאל פֶּרְסְקִי סיפר מזיכרונו איך איבד ביאליק את מקלו במלתחה של בית הכנסת ברודסקי בקייב, ואיך זחל על הרצפה מתחת לקולבים ובכל פינה, תוך שהוא רוטן ומתלונן: 'מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העז לקחת ממני את מקלי!'... 

בית הכנסת ברודסקי בקייב סמוך לאחר פתיחתו ב-1898 (ויקימדיה)

התיאור יפה ומשעשע ונביאו במלואו (בתיקוני כתיב קלים והערות בסוגריים רבועות). הוא שמור בארכיונו של פרסקי במכון 'גנזים':

שבת [פרשת] נח 1905 [התאריך שגוי והכוונה ל-1906, ראשית שנת תרס"ז], בבית התפילה של ברודצקי בקיוב אשר ברוסיה.  

בחוץ אימה. הצאר ניקולאי השני רק גירש את צירי הדוּמה [פיזור הדוּמה הראשונה בידי הצאר היה ביולי 1906]. באויר עוברות שמועות כי מבול של פוגרומים יפיץ את משכנות היהודים בכל חלקי הארץ. נמלטתי אל בית התפילה. 

הרב יעקב מזא"ה עומד על הבימה ודורש: ההיסטוריה שלנו תלמדנו, כי בכל עת שיבוא מבול לעולם עלינו היהודים להתכנס בתוך תיבת נח. לשמור על קנקנינו, להתעמק בקנינינו של תורה ודעת; עלינו למסור את בנינו ובנותינו למשכן ירושתנו שיתכוננו להיות צבא בישראל. חנה אמנו הייתה הראשונה שנתנה את התואר 'צבאות' לאלהינו [שמואל א, א 10] במסרה את בנה שמואל למשכן אלהי ישראל, לתיבת נח, שמשם יצא להקים צבא בישראל. 

באותו השבוע נתקיימה ועידה וכינוס גדול בקיוב של כל גדולינו. כינוס עברי. כל העיתונים העבריים והירחונים העבריים נפסקו בגזרת הממשלה. והלל זלטופולסקי ז"ל, שהיו לו מהלכים בחצר הגוברנטור [מושל הפלך] השיג רשיון לכינוס. ח"נ ביאליק ז"ל הרצה בכינוס ההוא על ה'כינוס' הידוע שלו, על 'נטירת כרמנו אנו', ושיש לנו ספרות עשירה שאנו יכולים תמיד להוציא ממנה חדש מישן. היו בתוך הנאספים אז: יעקב כהן, [נחום] סוקולוב וכל סופרי דורנו אז. אין לתאר את ההפגנה שערכו אז לביאליק. נשאו אותו ממש על כפיים. וביאליק מתחנן ולבסוף גם מתרעם: טיפשים, מה הם רוצים ממני. ופונה אל אשתו ברוסית: מַניטשקא, שמא תאמרי לי את: מה הם רוצים ממני? 

סוף סוף מתחמק ביאליק מהם ונעלם אל מלתחת הבגדים, נכפף לרצפה, פושט את ידיו כשהוא נשען על ברכיו לרצפה ומחפש מתחת לקולָבים ובכל פינה במלתחה כשהוא רוגן: מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העיז לקחת ממני את מקלי!  

אחר עשרים שנה בערך נתכבדתי להמנות בתוך חבורת משכילים ועסקנים בקליבלנד, לקבל את פני ביאליק,  שבא הנה עם שמריהו לוין [הביקור בקליוולנד היה כנראה ביוני 1926]. הצלחתי להיות מן הראשונים לסייע לביאליק לרדת מעל המדרגות של הרכבת אל התחנה. שאלתיו מיד שאלת סתם: המצאת את מקלך? ומיד ענני: לא אדוני, לא מצאתיו לצערי, פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון כי אם השלישי במספר שלֻקְחוּ ממני, וגם לא היה האחרון, כי מאז לֻקְחוּ ממני עוד שבעה מטות. 

המשך המכתב אינו נוגע למקלותיו של ביאליק, אבל יש בו עניין רב ואביאו כאן אגב הדרך. 

בזמן ביקורו של ביאליק בקליבלנד נערכה לכבודו סעודה חגיגית ובמהלכה נשאל מדוע החלוצים בארץ ישראל אינם מקפידים על שמירת מצוות:

כשעשה ביאליק בקליבלנד ערכנו סעודה מיוחדה לכ'[בודו], סעודה עברית בהשתתפות רוב העברים בקליבלנד. מר ח.א. [חיים אברהם] פרידלנד המנוח, שהיה יושב בראש האספה הציע, שבמקום נאום ישאלו את ביאליק שאלות. אחד שאל בין יתר השאלות: מדוע רוב החלוצים חופשיים בענייני הדת? 

וביאליק עונה: אתם היהודים, גרי אמריקה החופשית, אתם היושבים בין הגויים, מדברים בלשונם, מחקים את מנהגיהם, לומדים בבתי ספריהם ומשתדלים להידמות אל שכניכם הנוצרים, אתם, אם לא תברכו בכל בוקר 'ברוך אתה ד' שלא עשני גוי', הרי תשכחו לגמרי ולחלוטין שיהודים אתם. אבל החלוצים בארץ ישראל המדברים בשפתנו, חיים את חיינו המיוחדים, עובדים את אדמתנו ולומדים את רוב החוקים [המצוות] התלויים בארץ בידיהם ממש, האיך ישכחו שהם יהודים, [גם] אם אפילו לא יברכו 'שלא עשני גוי'? 

וכאן נגע במסכת [סדר] מועד, ובמשניות של פאה, לקט ושכחה, והשמיע לנו פלפול שלא שמענו כמוהו.

שאול רסקין, הורה ביאליק

נשוב למקלו של ביאליק.

חוקרת הספרות העברית פרופ' זיוה שמיר פרסמה באתר הבית שלה מב"ע, רשימה שכותרתה 'כשמשורר מאבד את מקלו' (14 בנובמבר 2023). הרשימה נולדה בעקבות עיון במודעת השבת האבדה שנדפסה בדבר, ב-3 ביולי 1932, והובאה לעיל. 

שמיר תהתה על עצם פרסום המודעה והציגה כמה שאלות: 

האם יש היגיון בפרסום מודעה בעיתון על אבדה של מקל הליכה שעלותו פחותה ככל הנראה ממחיר המודעה? האם היה ביתו של רבניצקי [...] כעין 'בית ועד לתלמידי חכמים', שבּוֹ נכנסו ויצאו אנשים להיוועד עם העורך, ואחד מהם נטל עִמו את מקלו של ביאליק שהיה נעוץ במבואה במקום המיועד למטריות? האם חשב ביאליק שקוראיו יבינו את תיאור המקל ('כעין רְהָטים רְהָטים קטנים'), ולמה ניסחוֹ בניסוח נועד ליודעי ח"ן? ועוד שאלה הציקה לי: כותרותיו הראשיות של גיליון העיתון שבו נתפרסמה המודעה הכריזו על גירוש היהודים מאוניברסיטאות גרמניה [...] על ניצחון הנאצים על ממשלת בוואריה, ועוד. האם בתוך האווירה הפוליטית הקדחתנית והקודרת הזאת מצא המשורר לראוי לפרסם מודעה של מה בכך על אָבדן של מקל הליכה פשוט?  

תשובתה ניתנה במישור הסימבולי והפסיכולוגי:

אין זאת כי המקל האבוד היה יקר ללִבּוֹ של ביאליק, והוא היצר על היעלמותו עד מאוד. אפשר שאָבדן המקל התפרש אצלו כגדיעת כוחו ויכולתו, מה גם שב-1932 הוא היה נתון במלחמה מרה עם שלונסקי ו'הצעירים' שהִרבּו להציגו כמי שעבר זמנו. ביאליק חש שהוא מגורש במקלות, וביקש כנראה להחזיק בידו מקל – ממשי או מטפורי – לצורכי הגנה ולצורכי התקפה.

בהמשך הציעה שמיר להבין את חשיבות המקל בעולמו של ביאליק תוך עיון בשלושה מוטיבים שפירנסו את יצירתו: מקל הליכה, מקל חובלים ומקלו של היהודי הנודד. היא גם ציטטה את תיאורו היפה של צבי שוסטר, שהובא לעיל, והמבקש להרחיב בעניין יוכל לקרוא את הדברים במאמרה הזמין ברשת.

האם נמצאו מקלותיו של ביאליק והושבו לבעליהם?

בבית ביאליק, כפי שהודיעני ביוני 2021 מנהל הארכיון הקודם מר שמואל אבנרי, נמצא מקל ההליכה שלו. לדעתו, זה אכן המקל שנעלם בבית רבניצקי, זה ש'מחורץ כולו חריצים חריצים מאורכים וסמוכים זה לזה'. 

שפטו אתם באיזה מקל ממקלותיו של ביאליק מדובר...

צילום: שמואל אבנרי

ולסיום, ביאליק לא היה הסופר הראשון והאחרון שנקשר בעבותות של אהבה למקל ההליכה שלו והתייסר לאחר שאבד. 

על המקל של הסופר יהושע בר-יוסף (1992-1912) סיפר בנו יצחק בר-יוסף ברשימתו היפה 'מי גנב את המקל של אבא?' (הארץ, תרבות וספרות, 31 במארס 2023, עמ' 4). יצחק בר-יוסף גם הזכיר את כרוז 'השבת אבדה' של ביאליק, שאותו מצא בארכיון מכון גנזים.

_________________________________

רשימה זו נולדה בעקבות מאמרו של ד"ר עמי צורן, 'אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 19 בספטמבר 2025, ואני מודה לו על עזרתו ועל הוספותיו. תודה גם לעובדי ארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים, למנהלת אדיבה גפן ולארכיונאי אמיר בן-עמרם.