תשורה קטנה לחגי תשרי: רמזי אלול

שדרות פרימורסקי באודסה, אוגוסט 2012 (צילום: מישאל אסף)

האם יש בכלל סתיו בארץ ישראל? מומחים אומרים שכל העניין הזה מדומיין לגמרי, ושגם כאן אנחנו מנסים לכפות מציאות אירופית על הלבאנט. ואכן הגיע הזמן שנודה ביושר כי מחזור השנה כאן אינו מתחלק לארבע עונות שוות בארכן, כמו שלימדו אותנו בשיעורי 'מולדת' (כשעוד היו כאלה). בסופו של דבר אנו חיים בארץ מדבר וישימון שיש בה שתי עונות בלבד - חורף וקיץ, עם עוד כמה 'זנבות' של חודש סתיו וחודש אביב (במקרה הטוב).

תהא אשר תהא עונת השנה; חודש אלול יש ויש, ודי בכך. 

חודש אלול – מזל בתולה (שנת הופעה: 1961)

לכבוד חודש אלול המסתלק מאתנו בעוד כמה ימים ולכבוד השנה החדשה שבפתחנו, הנה שניים מן השירים העבריים היפים על חודש אלול.

האחד – 'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק – מוכר רק לחובבי השירה הלירית; השני, 'סתיו יהודי' של אברהם חלפי, מוכר ברבים בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

שניהם מתארים תחושות ונופים של מקומות אחרים. לא מעכשיו, לא מכאן.

א. אלול בשדרה

אברהם בן-יצחק (1950-1883)

השיר 'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק (שמו הספרותי של אברהם סוֹנֶה, Sonne) נכתב בחודש תשרי תרע"ג (1912), בדיוק לפני מאה שנה. הוא היה אז בן עשרים ותשע...

בן יצחק, יליד פשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית (היום בפולין), היה משורר שלא כתב הרבה – בסך הכל 12 שירים נדפסו בחייו – ואף על פי כן זכה להערכה עצומה.

השיר 'אלול בשדרה' נדפס לראשונה בקובץ הספרותי רביבים, ג-ד, ירושלים תרע"ג. קובץ זה נערך כידוע על ידי יוסף חיים ברנר. שתי החוברות הראשונות של  'רביבים' נערכו ונדפסו בימי שהותו בלבוב בשנת 1908. בשנת 1909 עלה ברנר לארץ ולאחר שלוש שנים, ובמאמצים עילאיים, הוא הצליח לחדש את הדפסת 'רביבים' בהוצאת 'השרון' שביפו, ובדפוס 'אחדות' בירושלים.

ברנר פגש את בן-יצחק בארץ ישראל (בן-יצחק הגיע לארץ בפסח תרע"ג ושהה בארץ כשנה, עד קיץ 1914. הוא חזר לווינה עוד קודם שפרצה מלחמת העולם הראשונה) ופרסם ב'רביבים' ארבעה שירים פרי עטו (שליש מסך כל השירים שפרסם בן-יצחק בחייו).

החלטתו של ברנר הצדיקה את עצמה. בביקורת שפרסם הסופר אהרן אברהם קבק בעיתון 'הפועל הצעיר' (16 במרס 1914), הוא שיבח במיוחד את שיריו של בן-יצחק. הנה קטעים מביקורתו הארוכה:

[...]

והנה השיר, כפי שנדפס ב'רביבים':

בהקדמתו לרביבים ג-ד כתב ברנר:

כדאי להעיר, שכשם שלשני הקובצים הראשונים לא היתה כוונה להיות פרי ארץ גליציה, כך אין לקובץ זה וגם לבאים אחריו התעודה להיות דוקא פרי ארץ-ישראל. אמנם, יש בקובץ זה אי-אלו דברים, שחותם-המקום טבוע עליהם, אבל בכלל אין הרוחות המעטות המנשבות בישוב היהודים שבפלשתינה ואף המחשבות, שישוב קטן זה מעורר, צריכות, לדעת מו"ל, להיות המושלות-בכיפה, בדברי-הספרות שלנו, גם באלה שנדפסים במקרה בארץ. אין גבולין במקום לספרות של עם מפוזר ונודד.

ואכן, בשירו של בן-יצחק, שמתאר שלכת סתיו בשדרה אנונימית, אין לכאורה מאומה מארץ ישראל וגם אין שום דבר יהודי.  זאת ועוד, מספרו של פרופ' חנן חבר, פריחת הדומיה: שירת אברהם בן-יצחק (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1993, עמ' 26), למדתי שלשיר היו שני נוסחים קודמים שכותרתם הייתה שונה - הראשון היה 'סתיו בשדרה', והשני 'אסיף בשדרה'. חבר מסביר מדוע, לדעתו, העדיף בן-יצחק בסופו של דבר דווקא את הכותרת - 'אלול בשדרה':

אבל לעניות דעתי היה כאן שיקול נוסף.

מילה זו, 'אלול', היא שיוצרת את הקשר בין מזג האוויר, עונת השנה והנוף ה'פולני' שבשיר עם 'לוח השנה היהודי'. כך, באמצעות מילה אחת של חודש עברי, שטעונה בסמליות רבה המובנת אך ורק בהקשר יהודי, הפך התיאור האוניברסלי של השדרה, שהיה יכול לנבוע מעטו של כל משורר אירופי, למשהו 'יהודי'.

אולי אני מגזים בחיפוש 'רמזי אלול', גם כשהם נחבאים עמוק בתוך הגן הפולני של פשמישל, אבל נדמה לי שבשורות האחרונות, שבהן חתם בן-יצחק את שירו, מהדהדים רמזים לתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים:

שכך היא גם לשון התפילה:

וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.

וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

[...]

וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

אברהם בן-יצחק (ארכיון 'גנזים')

כידוע, אברהם בן-יצחק, המרוחק והמתבודד ששירתו נאלמה, היה מושא הערצתה, ויש אומרים אהבתה, של לאה גולדברג. ספרה, פגישה עם משורר (ספרית פועלים, 1952), שראה אור כשנתיים אחר מותו של בן-יצחק, מוקדש כולו לדמותו.

וכך כתבה לאה גולדברג על השיר 'אלול בשדרה' (עמ' 63):

יום אחד סיפרתי לו, שאת שירו 'אלול בשדרה' קראתי תחילה רוסית בתרגומו של ולדיסלב חודוסייביץ׳. שאלני, אם הנני זוכרת אותו ברוסית. ציטטתי את שתי השורות האחרונות. הניד ראשו כמפקפק. 'לא זאת, לא זאת. זהו שיר רך מאוד. זהו זיכרון הסתיו של הגן הגדול שבעירי' [פשמישל – ד"א].  

ואזי סיפר לי (מה שכבר סיפר פעם אחת לרגל עניין אחר), על גן העיר הגדול הזה, ואותו מורד יפה שהיה בו, והשדרה יורדת אל שיפועה של גבעה, ואותה חומה נמוכה, לבנה, שהייתה שם אצל המורד הזה, וכיצד חלם בנעוריו, שסבו המנוח הופיע על החומה ואמר לו מילים של אהבה בפנים זועפות ואוהבות כאחת. וכיצד היו אותה חומה ואותו שיפוע חוזרים בחלומותיו, כשכבר לא התגורר בעירו. ולעתים היה באותו חלום מעין מלאך של שיש לבן מופיע על אותה חומה, והיה אומר את הדברים שאמר הסב.

פארק העיר פשמישל (צילום: Krzysztof Piegza)

כל שיריו של אברהם בן-יצחק, אלה שנדפסו בחייו ואלה שאותרו לאחר מותו, כונסו מחדש במהדורת 'כל השירים' שערך חנן חבר (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1992), שאף צירף לה אחרית דבר מלומדת.

 ב. סתיו יהודי



אברהם חלפי (1980-1906)

'סתיו יהודי' של אברהם חלפי מוכר בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

אברהם חלפי נולד בשנת 1906 בלודז' (אז חלק מפולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה הצארית), אך גדל והתחנך במינסק, עד שעלה בשנת 1924 לארץ ישראל. הוא נודע בעיקר כשחקן בתיאטרון הקאמרי (וזכור במיוחד משחקו בתפקיד האישוֹן, בהצגה 'עוץ לי גוץ לי'), אך בד בבד כתב עשרות רבות של שירים.

שירתו הלירית זכתה לפרסום נרחב בעיקר לאחר מותו, כאשר יוני רכטר הלחין מבחר משיריו ואריק איינשטיין שר אותם. השיר המפורסם ביותר שלו הוא 'עטור מצחך זהב שחור', שהוקלט בשנת 1977 ונחשב לאחד השירים הישראלים היפים ביותר בכל הזמנים.

בשנת 1988 הוציאו אריק איינשטיין ויוני רכטר תקליט שכולו מוקדש לשיריו של חלפי, ובתוכם גם 'סתיו יהודי'.

אברהם חלפי, שירים, ב, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 202

מאז שמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה היכן היא 'ארץ אבותי' שבה נחווה הסתיו היהודי?

האם הכוונה לארץ ישראל, או שמא – כפי שאני די בטוח – הכוונה היא לפולין, הארץ שבה נולד חלפי ובה נולדו אבותיו, שבה הסתיו מתחיל באמת זמן-מה לפני חגי תשרי.

גדעון טיקוצקי, שסייע לי הרבה בהכנת רשימה זו, סרק עבורנו במכון 'גנזים' את השיר בכתב ידו של חלפי, שעליו רשם המשורר את תאריך הכתיבה: 2 בספטמבר 1971. התאריך העברי הוא י"ב באלול תשל"א, שבועיים וחצי לפני ראש השנה דאז...

הפרסום הראשון של השיר היה בכתב העת מאזנים, כרך לה, גיליון 4-3, אב-אלול תשל"ב (אוגוסט-ספטמבר 1972), עמ' 197, כלומר כשנה לאחר כתיבתו.

סריקת כתב היד באדיבות משפחת חלפי וארכיון 'גנזים' מיסוד אגודת הסופרים
תודה מיוחדת למשוררת רחל חלפי ולהילה צור מארכיון 'גנזים'

כותב גדעון טיקוצקי:

ה'נשימה' של השיר בכתב היד שונה מעט מזו שבשיר המוגמר: השורה השביעית מבין תריסר שורות השיר נועדה בתחילה לעמוד בפני עצמה, כמעין חציצה בין חלקו הראשון של השיר לבין חלקו השני. אך אז, בקריאה נוספת, החליט חלפי, כך ניתן לשער, לחבר אל שורה יחידה זו את המשך השיר כולו: מכאן הסימון השחור דמוי הקשת בימין השיר, המבקש לאגד את השורות.   

כבר בנוסח המודפס הראשון, ב'מאזנים', מופיע השיר עם 'תיקון' זה ועם שינוי נוסף ביחס לכתב היד: הוכנסה שורת רווח מעל צמד השורות החותם את השיר. שורת רווח זו אינה עניין טכני גרידא, שכן יש לה חשיבות לסיגור השיר (closure), כלומר להגברת האפקט של סיומו. 

מעבר לענייני צורה אלה, שטומנים בחובם משמעות, דומה שעיקר קסמו של השיר בהפגשת הסתיו היהודי עם הסתיו המקומי, 'בארץ אבותי' (בהנחה ש'ארץ האבות' שבשיר היא אמנם ארץ ישראל). הרי בארץ אין באמת סתיו... שאלנו את תפיסת העונות האירופית לכאן, כפי שהראו זיוה בן-פורת בספרה 'הסתיו בשירה העברית: על הקשרים בין מציאות, מושגים והיצגים ספרותיים וגילוייהם בשירה' (האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1991) ואחרים. וכך חלפי יוצק משמעות לסתיו המקומי, הודות ל'יבוא' הסתיו היהודי מ'שם'. 

כך או כך, רמזי אלול (כגון, אני לדודי ודודי לי), הסתיו וקול השופרות כבר מתדפקים על דלתותינו ולבבותינו.

שנה טובה ומתוקה.