כתב וצילם איתמר וכסלר
לפני כמה שבועות ביקרנו בפראג. לא אלאה את הקוראים בחוויותי, כי התברר לי שאנחנו, ככל הנראה, הישראלים היחידים שעדיין לא היו שם, למעט תינוקות שנולדו זה עתה. ובכל זאת וידוי מתבקש: למרות שבחו"ל אני מתנהג כמו כל תייר ומתרשם מיפי הנוף, מפסגות ההרים ומאיתני הטבע, הרגישות הפרטית שלי לשילוט אינה נוטשת אותי גם בניכר. משום כך, בנוסף על המראות המלבבים של העיר צילמתי גם כמה שלטים שנראו מתאימים לאוסף שלי.
יחד עם כל התיירים האחרים הלכנו גם אנו לראות את הטירה המפורסמת של פראג. לאחר שיטוט של כמה שעות יצאנו משם סוף סוף. התעכבנו קצת ביציאה, כי אשתי, שאיננה מגלה שמץ של חמלה כלפי זקיפי טירות וארמונות ומצטלמת אתם בכל העולם, החליטה שהיא חייבת להצטלם גם עם הזקיף הצ'כי. בעוד היא מתארגנת לצילום, צדה עיני שלט של מסעדה סמוכה, שבעליה, ברגע של השראה, פירק את המילה 'מסעדה' להברותיה. וכך, במקום עוד איזו מסעדה עם שם סתמי, הנך מוזמן להיכנס למסעדה ששמה, גם באנגלית וגם בצ'כית, הוא 'מס-ע-דה'.
הברקה? כן, אבל לא כזאת שמפילה אותך מן הכסא. איכשהו כל העסק לא נראה מאוד מושך. אולי זה התפריט? אולי זו הצבעוניות? גם גישה חופשית לאינטרנט כבר לא עושה רושם על אף אחד, ובירה צ'כית ממילא אפשר להשיג בכל מקום. בקיצור, כל תייר עם ראש על הכתפיים יודע לזהות מלכודת תיירים כשהוא עומד מולה, והוא יילכד בה רק אם באמת כלו כל הקצין. כיוון שבאותו רגע לא היינו רעבים או צמאים, וגם לא נאלצנו להיכנס בדחיפות לשירותים, פסחנו על המס-ע-דה.
ובכל זאת, השלט הזה הזכיר לי שלט של מסעדה אחרת, ממקום אחר ומזמן אחר.
לפני שנים צילמתי ביריחו קיר שמאחוריו הייתה מסעדה, שבעליה הגיע לפתרון דומה אם כי בנסיבות אחרות. כשאני מביט בשתי התמונות זו לצד זו, קשה לי לומר מה בהן יותר בולט, הדומה או השונה. עם זאת, דומני שהן מתמצתות היטב את ההבדלים בין אירופה לבין המזרח התיכון.
אמנם, המסעדן מיריחו, המזמין פנימה את התיירים שאינם, שולט בעיצוב בערך כפי שהוא שולט בשפות זרות, אך שילוב הצבעים שיצר הוא נועז ושובה עין (ולכל המצקצקים בלשונם, כי אלה הצבעים שהוא הצליח למצוא, ייאמר: הלא הוא היה יכול לצבוע גם את התריס בצהוב, או להפך – את הקיר בכחול). הוא טעה כמובן טעות מרה בכך שהניח, כי אוטובוסים מלאי תיירים ייעצרו בפתח המסעדה אך ורק על סמך ההצהרה הלא לגמרי משכנעת שאכן יש כאן מסעדה. באין רמז לתפריט כלשהו, שניתן לעיין בו עוד לפני שנכנסים פנימה, קשה להאמין שאורחים מבחוץ ייקחו את הסיכון.
על סמך הממצאים המועטים האלה אפשר להניח שהמסעדן מיריחו הפיק את המקסימום מכשרונו, מיכולותיו ומן המשאבים הדלים שעמדו לרשותו. על כישוריו הקולינריים אינני יודע דבר. כשהגענו לשם המסעדה הייתה סגורה ולכן אינני יכול לדווח אם התפריט – שלוּ היה כתוב באנגלית, מן הסתם היה עשוי להיות גם כן משעשע למדי – עמד ביחס ישר או הפוך לחזות החיצונית של המקום.
כיוון שגם במסעדה הצ'כית לא אכלתי, נראה לי ששמורה לי הזכות להשוות בין שתי המסעדות. נכון שעצם ההשוואה היא מופרכת, כי ברור שאין מקום להשוואה בין שתי הערים, וכנראה שגם לא יהיה. ובכל זאת, העובדה שמסעדה בפראג ומסעדה ביריחו, שפונות בדיוק לאותו קהל מטרה מדומיין, משתמשות, כל אחת מסיבותיה היא, באותו רעיון עיצובי, מלמדת שאולי יש כאן איזה מכנה משותף חוצה תרבויות. אולי זהו הבסיס שעליו נוצרת הידברות ושפה משותפת בין עמים? נכון שכאן מדובר על צ'כים ופלסטינאים, אבל אם מחליפים את הצ'כים בישראלים, רואים מיד שהמכנה המשותף הוא הרבה יותר גדול.
אני מניח שביום שבו אשתי תוכל להצטלם עם זקיף פלסטיני בפתח המוקטעה, או אפילו עם זקיף ישראלי בפתח בית הנשיא, אפשר יהיה להתחיל לראות את העתיד באור אחר. בינתיים, בצילום המקומי הכי קרוב שיש לנו בנושא זה היא מחבקת את בננו החייל, השומר במחסום בדרך ליריחו.
 |
שיר שחלמתי על פר-אג. אוגוסט 2012
|
לפני כמה שבועות ביקרנו בפראג. לא אלאה את הקוראים בחוויותי, כי התברר לי שאנחנו, ככל הנראה, הישראלים היחידים שעדיין לא היו שם, למעט תינוקות שנולדו זה עתה. ובכל זאת וידוי מתבקש: למרות שבחו"ל אני מתנהג כמו כל תייר ומתרשם מיפי הנוף, מפסגות ההרים ומאיתני הטבע, הרגישות הפרטית שלי לשילוט אינה נוטשת אותי גם בניכר. משום כך, בנוסף על המראות המלבבים של העיר צילמתי גם כמה שלטים שנראו מתאימים לאוסף שלי.
יחד עם כל התיירים האחרים הלכנו גם אנו לראות את הטירה המפורסמת של פראג. לאחר שיטוט של כמה שעות יצאנו משם סוף סוף. התעכבנו קצת ביציאה, כי אשתי, שאיננה מגלה שמץ של חמלה כלפי זקיפי טירות וארמונות ומצטלמת אתם בכל העולם, החליטה שהיא חייבת להצטלם גם עם הזקיף הצ'כי. בעוד היא מתארגנת לצילום, צדה עיני שלט של מסעדה סמוכה, שבעליה, ברגע של השראה, פירק את המילה 'מסעדה' להברותיה. וכך, במקום עוד איזו מסעדה עם שם סתמי, הנך מוזמן להיכנס למסעדה ששמה, גם באנגלית וגם בצ'כית, הוא 'מס-ע-דה'.
הברקה? כן, אבל לא כזאת שמפילה אותך מן הכסא. איכשהו כל העסק לא נראה מאוד מושך. אולי זה התפריט? אולי זו הצבעוניות? גם גישה חופשית לאינטרנט כבר לא עושה רושם על אף אחד, ובירה צ'כית ממילא אפשר להשיג בכל מקום. בקיצור, כל תייר עם ראש על הכתפיים יודע לזהות מלכודת תיירים כשהוא עומד מולה, והוא יילכד בה רק אם באמת כלו כל הקצין. כיוון שבאותו רגע לא היינו רעבים או צמאים, וגם לא נאלצנו להיכנס בדחיפות לשירותים, פסחנו על המס-ע-דה.
ובכל זאת, השלט הזה הזכיר לי שלט של מסעדה אחרת, ממקום אחר ומזמן אחר.
 |
רסט-ורנט ביריחו. אפריל 2000
|
לפני שנים צילמתי ביריחו קיר שמאחוריו הייתה מסעדה, שבעליה הגיע לפתרון דומה אם כי בנסיבות אחרות. כשאני מביט בשתי התמונות זו לצד זו, קשה לי לומר מה בהן יותר בולט, הדומה או השונה. עם זאת, דומני שהן מתמצתות היטב את ההבדלים בין אירופה לבין המזרח התיכון.
אמנם, המסעדן מיריחו, המזמין פנימה את התיירים שאינם, שולט בעיצוב בערך כפי שהוא שולט בשפות זרות, אך שילוב הצבעים שיצר הוא נועז ושובה עין (ולכל המצקצקים בלשונם, כי אלה הצבעים שהוא הצליח למצוא, ייאמר: הלא הוא היה יכול לצבוע גם את התריס בצהוב, או להפך – את הקיר בכחול). הוא טעה כמובן טעות מרה בכך שהניח, כי אוטובוסים מלאי תיירים ייעצרו בפתח המסעדה אך ורק על סמך ההצהרה הלא לגמרי משכנעת שאכן יש כאן מסעדה. באין רמז לתפריט כלשהו, שניתן לעיין בו עוד לפני שנכנסים פנימה, קשה להאמין שאורחים מבחוץ ייקחו את הסיכון.
על סמך הממצאים המועטים האלה אפשר להניח שהמסעדן מיריחו הפיק את המקסימום מכשרונו, מיכולותיו ומן המשאבים הדלים שעמדו לרשותו. על כישוריו הקולינריים אינני יודע דבר. כשהגענו לשם המסעדה הייתה סגורה ולכן אינני יכול לדווח אם התפריט – שלוּ היה כתוב באנגלית, מן הסתם היה עשוי להיות גם כן משעשע למדי – עמד ביחס ישר או הפוך לחזות החיצונית של המקום.
אני מניח שביום שבו אשתי תוכל להצטלם עם זקיף פלסטיני בפתח המוקטעה, או אפילו עם זקיף ישראלי בפתח בית הנשיא, אפשר יהיה להתחיל לראות את העתיד באור אחר. בינתיים, בצילום המקומי הכי קרוב שיש לנו בנושא זה היא מחבקת את בננו החייל, השומר במחסום בדרך ליריחו.
לא חייבים לכתוב כשאין על מה בדיוק...
השבמחקנא לשמור על רמת עניין גבוהה כמו תמיד...:-)