כתב וצילם איתמר וכסלר
אני מקווה שהשלט הזה לא יהפוך מודל לחיקוי. חשבו רק כמה יכול להיות כאן עוד הרבה יותר גרוע, אם נהיה מוקפים בהודעות מסוג של 'כאן לא חנות בגדים' או 'כאן לא חנות נעליים'. נדמה לי שהשלט הלגיטימי היחיד שבו אנחנו מסכימים איכשהו לסבול דרך ניסוח כזו הוא 'כאן לא מודיעין', הודעה שמשמעותה היא 'אל תחשוב אפילו להתקרב אלי'. לעומת זאת, השלט של המסעדנים הוא הוכחה שנסיונות ליישם את הפורמט הזה בתחום המסעדנות (כמו גם בתחומים אחרים) עשויים להשפיע על חיינו כאן באופן בלתי נסבל. ועדיין, כל זה טוב ויפה בעבורנו, שזו היא לנו דרך חיים, אבל ברור שלא ככה מסבירים פניך לתייר שבסך הכל מחפש בית שימוש נקי.
ב עוד
אני שקוע בהרהורים נוגים וקרובתי עומדת להתפוצץ, זיהה המלצר הזדמנות עסקית. הוא
חסם באלגנטיות את הדלת, תוך שהוא מפנה אותנו בידו האחת לשולחן שבפינה ובידו השנייה
מושיט את התפריט. רק אחרי שווידא שאכן התיישבנו במקומותינו הוא פינה את הדרך
וקרובתי נורתה מכיסאה במהירות שיא אל הדלת עם השלט 'כאן לא', שהזכות לפתוח אותה
נרכשה זה עתה כדת וכדין. בזמן שהייתה שם, הזמנתי את האוכל, שילמתי מראש ואמרתי
למלצר שנחזור יותר מאוחר. כעבור שעתיים שוב התיישבנו שם עמוסי חבילות וחוויות.
השקשוקה, דרך אגב, הייתה מצוינת. לא דוקטור, פרופסור!
שירותים עם מוזיאון. פראג, אוגוסט 2012
|
פראג כדרכן של ערים יפות רבות, היא עיר עתיקה מאוד. כמו בערים
עתיקות אחרות, גם כאן קשה למצוא שירותים ציבוריים. בבית המלון אמרו לי שמישהו
כבר עשה סטטיסטיקה שמראה את היחס המצער בין מספר התיירים לבין מספר בתי השימוש העומדים לרשותם. למרות הנתונים האלה, בפועל לא עושים פרנסי אותן ערים מאומה כדי להקל על מצוקת התיירים וזאת למרות
שהקשר בין אסתטיקה ונוחיות הוא בל ינתק.
היה לי פעם מרצה לאסתטיקה שלימד אותנו כלל חשוב מאוד: כדי
ליהנות מיצירת אמנות עליך להיות במצב אופטימלי: לא עייף, לא צמא, לא רעב, ורצוי
מאוד גם אחרי ביקור בשירותים. לדבריו, החוויה האסתטית היא דבר יחסי וכדי למצות אותה יש לשמור בקפדנות על כלל זה. הדברים נכונים בין אם מדובר במוזיאון או בכנסייה ובין
אם מדובר, כמו במקרה שלנו, בעיר שלמה.
אין ויכוח על כך שפראג, כמכלול, היא יצירת אמנות בפני עצמה. מה אם כך יעשו תיירים שוחרי תרבות, שנתקעים באמצע הרחוב וצריכים ללכת בדחיפות לשירותים שאינם? כאן בדיוק נחלץ לעזרתנו יזם מקומי - שלא אופתע כלל אם יתברר לי שגם הוא נמנה על תלמידיו של אותו מרצה - והציע לנו עסקה של 'הכל כלול': שירותים (!!!), קפה (!!), מוזיאון (לא חשוב מה מציגים אצלנו – חוויה אסתטית מובטחת לכם, באחריות!).
אין ויכוח על כך שפראג, כמכלול, היא יצירת אמנות בפני עצמה. מה אם כך יעשו תיירים שוחרי תרבות, שנתקעים באמצע הרחוב וצריכים ללכת בדחיפות לשירותים שאינם? כאן בדיוק נחלץ לעזרתנו יזם מקומי - שלא אופתע כלל אם יתברר לי שגם הוא נמנה על תלמידיו של אותו מרצה - והציע לנו עסקה של 'הכל כלול': שירותים (!!!), קפה (!!), מוזיאון (לא חשוב מה מציגים אצלנו – חוויה אסתטית מובטחת לכם, באחריות!).
אכן, פראג באמת יפה מאוד, וכמו כל הישראלים התאהבנו בה גם אנו, אם כי לרגע לא שכחנו שגם לנו יש ערים יפות וציוריות,
ושתיירים, אם הם כבר מגיעים לכאן, אוהבים להסתובב בין סמטאותיהן. וגם אצלנו, כמו
בפראג, קיימת בדיוק אותה בעיה של שירותים ציבוריים. אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל
הוא, כמובן, בגישה.
לא מזמן אירחתי זוג קרובים רחוקים מלוס אנג'לס, עיר שאחד
מידידי כינה פעם 'עיר שהיא אלף עפולות' (ובמילים אחרות, ההפך המוחלט מעיר שבה
אפשר להגיע ברגל ממקום למקום). הם שמחו מאוד להסתובב בסמטאות
ערינו, ובין המקומות שבהם השתוקקו לסייר היה גם שוק הפשפשים של
יפו. ביום קיץ חם אספתי אותם מבית המלון ושמנו לשם את פעמינו. כאן יש לציין
שבכל הנוגע להזדקקות לשירותים, רוב הנשים שפגשתי ניחנו בשליטה עצמית גבוהה, הרבה יותר מאשר הגברים שעמם. ככל שמדובר
בנבירה בחנויות בגדים או נעלים הן אינן מאפשרות לשום דבר לקלקל להן את
חווית הקנייה. בשונה מהן, התברר שקרובתי, שמחמת החום שתתה הרבה מים, לא עמדה בפרץ והיינו מוכרחים למצוא עבורה שירותים תיכף ומיד.
בעיה? לתיירים – כן. למי שמכירים, כמוני, את רזי השוק, לא! אחת
המסעדות, שיש לה תואר דוקטור במדעי השקשוקה, פיזרה את שולחנותיה וכסאותיה על פני מעבר
מפולש בין שני רחובות מקבילים. מצדו האחד של המעבר נמצאים המטבח והמסעדה, ומצדו השני – השירותים, שאפשר להגיע אליהם, בלי טובות של אף אחד, ישר מן הרחוב (בתנאי שמנצלים
את הרגע שבו בדיוק נכנס המלצר למטבח).
לדלת השירותים הצמידו שלט שעליו כתבו 'כאן לא שרותים ציבוריים',
ולתועלת מי שלא מבין עברית, או משים את עצמו כאילו אינו מבין, הוסיפו גם תמרורון 'אין כניסה'. כל זאת במטרה למנוע ניצול לרעה של השירותים, כך שלא כל ארחי-פרחי יחשוב שהוא יכול לטנף את האסלה על חשבונו של בעל הבית. אלא שאליה וקוץ
בה: הרי בדרך כלל אף אחד אינו מצהיר בפנינו מה הוא לא (גם אם לא תמיד יאמר את כל האמת
בנוגע למה שהוא כן). העובר ושב התמים, המבקש להגיע מרחוב אחד למשנהו ורואה
שלט שכזה, לא באמת מבין מה רוצים מחייו. מה אם כך – הוא שואל את עצמו – כן נמצא מאחורי הדלת הציורית הזאת, ואלו דברים נוספים
אין שם, באין כניסה הזאת?
שירותים עם מסעדה. יפו, 2012
|
אני מקווה שהשלט הזה לא יהפוך מודל לחיקוי. חשבו רק כמה יכול להיות כאן עוד הרבה יותר גרוע, אם נהיה מוקפים בהודעות מסוג של 'כאן לא חנות בגדים' או 'כאן לא חנות נעליים'. נדמה לי שהשלט הלגיטימי היחיד שבו אנחנו מסכימים איכשהו לסבול דרך ניסוח כזו הוא 'כאן לא מודיעין', הודעה שמשמעותה היא 'אל תחשוב אפילו להתקרב אלי'. לעומת זאת, השלט של המסעדנים הוא הוכחה שנסיונות ליישם את הפורמט הזה בתחום המסעדנות (כמו גם בתחומים אחרים) עשויים להשפיע על חיינו כאן באופן בלתי נסבל. ועדיין, כל זה טוב ויפה בעבורנו, שזו היא לנו דרך חיים, אבל ברור שלא ככה מסבירים פניך לתייר שבסך הכל מחפש בית שימוש נקי.
לא זוכר את סעודתי אצל הד"ר כחוויה קולינרית מסעירה. אך אם היה הדבר לטעמך, מי אני שאשבור לך את המילה.
השבמחקמי דיבר על חוויה קולינארית? כולה שקשוקה.
מחק"השקשוקה, דרך אגב, הייתה מצוינת. לא דוקטור, פרופסור!"
מחקשלום איתמר,
השבמחקבני משפחה מאירופה שבקרו בארץ השנה הביעו פליאה על כך שבכל המקומות בהם בקרנו (צפת, טבריה וירושלים) היו שירותים ציבוריים נקיים חדשים ומתוחזקים.... חינם.
שבת שלום ומבורך
אלה הן חדשות טובות מאוד!
מחקיתכן שהנטיה שלי לעשות הכללות היתה הפעם בעוכרי, ושהמצב בתחום זה, כמו גם בנושאים רבים אחרים שאינם נותנים לי מנוחה, הוא טוב בהרבה ממה שנדמה לי.
זה גם מסתדר היטב עם השלטים הגדולים שצצו לאחרונה ברחבי הארץ, המבשרים שהמשיח כבר כאן. מי יודע, אולי זה באמת נכון.
א. השלט הזה מעודן ואלגנטי, בעבר היו כותבים: כאן אסור להשתין, וכל אדם ידע שזה המקום הנבחר לכך.
מחקב. בארה"ב שבה החוק מחייב כל בעל מסעדה להחזיק מוסד כזה,
נוהגים לתלות עליו שלט : !out of order
ואנוכי הקטן, תולעת ולא איש, תהיתי האם אין הכוונה בשלט: "כאן 'לא שירותים' ציבוריים", ושמא "כאן לא _, שירותים ציבוריים", אלא שנמחק להם משהו (כגון: כאן לא שירותים פרטיים אלא...).
השבמחק