 |
| מעריב, 22 ביוני 1959 |
א. חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב
היש עוד בימינו מי שזוכר את 'חרפת ורוצלב'?
ובכן, היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שבהם מושג זה הילך אימים והטיל את צלו על עולם הספורט הישראלי, ובמיוחד על עולם הכדורגל. זה היה דווקא בימיו הגדולים של הכדורגל בישראל הצעירה, כאשר כל תינוק ידע מי הם גלזר, סטלמך, ויסוקר וגדעון טיש.
ומעשה שהיה כך היה.
ב-18 ביוני 1959 נסעה נבחרת ישראל בכדורגל לעיר ורוצלב (Wrocław) שבפולין הקומוניסטית, כדי להתמודד במשחק ידידותי מול נבחרת פולין.
 |
| דבר, 18 ביוני 1959 |
המשחק נערך ביום ראשון, ה-21 ביוני, והאצטדיון היה מלא עד אפס מקום. נכחו בו כ-70,000 צופים, רבים מהם יהודים, פליטי שואה, שחזרו לפולין לאחר המלחמה וניסו לשקם בה את חייהם. עתה נהרו יהודים אלה לוורוצלב מכל רחבי שלזיה, כדי לצפות בניני המכבים משחקים כדורגל.
דן פחטר, השליח המיוחד של עיתון דבר, דיווח בהתרגשות על היהודים הרבים:
 |
| דבר, 21 ביוני 1959 |
 |
| מעריב, 21 ביוני 1959 |
אך כגודל התקווה כן היה גודל התבוסה. התוצאה הייתה מבישה – 7:2 לטובת פולין. ה'קפטן' יוסף גולדשטיין ונחום סטלמך הבקיעו שני גולים עלובים והצילו את הנבחרת מביזיון מוחלט.
 |
| דבר, 22 ביוני 1959 |
 |
| נבחרת ישראל בזמן נגינת 'התקווה'. עומדים משמאל לימין: זכריה רצאבי, נחום סטלמך, אברהם מנצ'ל, שלמה נהרי, גדעון טיש, שאול מתניה, אהרון אמר, חנוך מורדכוביץ', נח רזניק, אברהם בנדורי ויוסף גולדשטיין (ההתאחדות לכדורגל בישראל) |
נחמיה בן-אברהם מצא נחמה פורתא בדבריו של יהודי ישיש, פליט שואה, שהגיע לצפות במשחק:
 |
| מעריב, 22 ביוני 1959 |
.jpg) |
| הפולני יאן ליברדה חולף על פניו של גדעון טיש (ההתאחדות לכדורגל בישראל) |
שלושה ימים לאחר מכן שיחקה הנבחרת שוב, הפעם בלודז' ותחת השם 'נבחרת תל אביב'. משחק זה הסתיים, למרבית המזל, בתיקו 1:1, מה שנחשב כמעט כהישג מופלא.
אבל חרפת ורוצלב לא נמחתה, וכל העיתונים הרעישו עולמות וקראו לחשבון נפש ולבדק בית. הכותרת ההזויה ביותר הייתה של מאמר המערכת בעיתון ידיעות אחרונות, שחיבר ד"ר הרצל רוזנבלום: 'נשפך דם!'.
רוזנבלום תיאר את ההפסד כ'פוגרום שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים' (במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 292). העניין הטריד גם את הפוליטיקאים, ולכנסת הוגשה הצעה לסדר היום שכותרתה הייתה 'קידום הנבחרת הלאומית לכדורגל', ובעקבותיה נערך דיון בוועדת החינוך ובוועדת החוץ והביטחון!
 |
| מעריב, 23 ביוני 1959 |
 |
| השוער יעקב ויסוקר (מימין) והמאמן היהודי-הונגרי גיולה מאנדי באצטדיון בוורוצלב (ההתאחדות לכדורגל בישראל) |
כמה שבועות לאחר ההשפלה נסעה נבחרת הכדורסל של הפועל תל-אביב לפולין, מלווה באיחולים הנלבבים: 'שלא תחזרו על חרפת וורוצלב'...
 |
| דבר, 18 באוגוסט 1959 |
ב. היכן בדיוק התרחש הפוגרום?
 |
| 'הבנים בכדורגל': בול מפולין, 1959 |
ורוצלב הפולנית – לשעבר ברסלאו (Breslau) הגרמנית – היא בירת שלזיה. עיר גדולה ויפה, השוכנת על גדות הנהר אוֹדֶר, ושרידי התרבות הגרמנית מכאן והקומוניסטית מכאן עדיין ניכרים בבנייניה וברחובותיה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, הפכה ורוצלב לבירת הטרנספר האירופית. כבר במהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה הגרמנים של העיר, ולאחר המלחמה הוגלו כולם לגרמניה, כמעט עד האחרון שבהם (כ-180,000 גרמנים). במקומם יושבו בעיר עשרות אלפי פולנים, שהגיעו לכאן ממרכז פולין, ובעיקר פולנים שגורשו על ידי הרוסים מהעיר לבוב וסביבתה. המהלך הזה נקרא אז בשם המכובס 'רֶפַּטְרִיאָצְיָה' (החזרה למולדת), שמדבר על החזרת עקורים למולדתם, למרות שלא היה שום קשר בין הפולנים מלבוב לבין ברסלאו, שהייתה גרמנית מאות שנים ועתה חזרה להיות ורוצלב הפולנית.
כך או כך, ורוצלב היום היא העיר הרביעית בגודלה בפולין, ויש בה מכל טוּב, ובאוניברסיטה המקומית יש אפילו חוג למדעי היהדות, שבראשו עומד ידידי ההיסטוריון פרופסור מרצ'ין וודז'ינסקי, שגם אירח אותי בביתו בסוף השבוע שעבר. זהו ביקורי השלישי בעיר, והפעם לכבוד פתיחת תכנית חדשה ללימודי יידיש (!) בשם 'ייִדיש פֿאַר אַלע' (יידיש לכולם).
אבל עם כל הכבוד ללימודי יידיש, מה שהיה חשוב לי באמת זה לשקם את הכבוד הלאומי שלנו ולמחוק את חרפת ורוצלב.
היכן התקיים המשחק? שאל אותי וודז'ינסקי והצביע על שלושה אצטדיונים שיש בעיר. רמי נוידרפר הפנה אותי לאתר המפורט הזה, ממנו למדתי הכל על אותו משחק – שמות השחקנים משני הקבוצות, שמות המבקיעים ושמות השופטים, וכמובן גם את שם האצטדיון.
התברר שהמשחק נערך באצטדיון האולימפי (Stadion Olimpijski) הישן של העיר. מרצ'ין הסיע אותי במכוניתו לאצטדיון שנמצא בפרברי העיר, כדי שנראה במו עינינו היכן בדיוק התרחש ה'פוגרום'.
האצטדיון נבנה בשנים 1928-1926, בתקופה הגרמנית של העיר, כשעוד הייתה ברסלאו, ועבר מאז שינויים ושיפוצים רבים. הוא נמצא בלבו של פארק ענקי, ירוק ומטופח. ליד האצטדיון יש מגרשי ספורט נוספים ושטחים למחנאות ולבילויים משפחתיים.
 |
| הכניסה החיצונית לשטח האצטדיון |
 |
| מפת הפארק |
 |
| הכניסה הפנימית לאצטדיון |
האצטדיון מוקף בחומת אבנים לא גבוהה. כמו בית סוהר רק בלי גדרות תיל...
סובבנו את האצטדיון כמו את חומת יריחו ולשווא ניסינו למצוא את הפתח. כל הכניסות היו נעולות במנעולים ישנים וחלודים. בכלל, המתחם אינו מוחזק היטב ודי מוזנח.
 |
| שער הכניסה הנעול למקומות ה'ישיבה' |
 |
| שער הכניסה הנעול למקומות ה'עמידה' |
לבסוף, על פי חוקי הנאחס הידועים, מצאנו את הכניסה לאצטדיון בדיוק ליד המקום שבו התחלנו את הסיבוב הארוך.
נכנסנו פנימה...
האצטדיון באמת ענקי. כר הדשא כבר לא משמש למשחקי כדורגל אלא בעיקר לאתלטיקה, מסלולי ריצה ואימונים. קבוצת נערים התאמנה בפוטבול אמריקני...
רוב המושבים באצטדיון כבר הוחלפו במושבי פלסטיק, אבל ביציע אחד נשארו עדיין ספסלי העץ המקוריים.
בשלב זה, החלטנו לערוך את הפיוס ההיסטורי בין העמים, ולהסיר סופית את 'חרפת ורוצלב'.
ההיסטוריון מרצ'ין וודז'ינסקי, איש ורוצלב ופטריוט פולני, שהכדורגל מעניין את קצה הזרת שלו ועל כל הסיפור המזעזע למד ממני יום קודם, סימן בידיו את מספר ההשפלה 'שבע'.
נציג העם היהודי, עורך עונ"ש, שבימים כתיקונם גם הוא לא ממש מתעניין בכדורגל, אבל הוא בן נאמן לעמו ורגיש למעשי עוול והשפלה, סימן בצער את המספר 'שניים'...
אך עד מהרה הפכו שני הגולים העלובים, שהכניסו גולדשטיין וסטלמך, לסימן הניצחון. חזרנו לפולין כמנצחים. חרפת ורוצלב לא תשוב עוד!
ג. ניסיונות קודמים להסרת החרפה
 |
| הספר הראשון בסדרת 'הספורטאים הצעירים' ראה אור בשנת 1960 |
כמובן שאינני הראשון שחרפת ורוצלב העיקה עליו, וקדמו לי כמה סופרים, שהביזיון נגע בנימי נפשם וגם הם החליטו לעשות מעשה.
בשנת 1960, שנה לאחר ההפסד בפולין, החל סופר הילדים שרגא גפני – המוכר יותר לעשרות אלפי מעריציו בשמו הספרותי אבנר כרמלי – לפרסם את סדרת הספרים הספורטאים הצעירים, שזכתה לפופולריות אדירה. בני נוער, וכמובן גם אני בתוכם, בלעו את ספריו של כרמלי כבכורה ביום קיץ. רותקנו לעלילותיהם המסעירות של הנערים אלון לוי (החלוץ המרכזי) ורפי גבעון (השוער), שבכישרונם ובמסירותם הובילו את נבחרת ישראל בכדורגל לניצחונות מדהימים, ולבסוף לזכייה בגביע העולם.
בסדרה המותחת, על שלל הבגידות והמזימות, הערכים והתככים, התחרתה נבחרת ישראל בנבחרות לאומיות רבות, אך למיטב זיכרוני פולין לא הייתה ביניהן. בראיונות מאוחרים אתו סיפר גפני כי באמצעות ספריו רצה למחות על הישגיה העלובים של נבחרת ישראל בכדורגל, ולהקנות לבני הנוער את האמונה שבאמצעות כוח הרצון ואהבת המולדת אפשר להגיע לכל מקום.
ומאבנר כרמלי, לסופר שונה לחלוטין, דויד גרוסמן, שמידיעה אישית – גם הוא קרא בהתלהבות את ספריו של אבנר כרמלי.
בשנת 1986 נדפס ספרו של גרוסמן עיין ערך אהבה, ובמרכזו דמותו של מוֹמִיק, תלמיד בבית ספר יסודי בירושלים בשנות החמישים ובן למשפחת ניצולי שואה, שכמנהג אותם ימים הסתירו מילדיהם את מה שעבר עליהם. באמצעות קרוב משפחה, פליט שואה ישיש ופגוע בנפשו, שמתאכסן בביתו, מדמיין לעצמו מומיק עולם פרטי ופנטסטי משלו על החיים היהודיים בפולין ועל השואה.
ידידי, פרופסור אבנר הולצמן, ליקט לבקשתי מתוך הספר את הקטעים העוסקים בתגובתו של מומיק למשחק ההיסטורי בוורוצלב. 'יפה לראות', כתב לי אבנר, 'כיצד גרוסמן ארג להפליא את המשחק לתוך המרקם הדחוס של הסיפור, בבחינת ייצוג מזווית מיוחדת של החולשה היהודית הוותיקה (ועוד בהקשר הפולני, הכל כך מרכזי בספר) המבצבצת מתחת לאשליית הכוח הישראלית החדשה ושמה אותה ללעג. גם הדיוק ההיסטורי ראוי לציון, שכן הפרק "מומיק" מתרחש באמת ב-1959'.
 |
| עיין ערך אהבה, עמ' 65 |
 |
| עיין ערך אהבה, עמ' 72-71 |
בעוד אבי לוזון רק מדבר, יש מי שעושה – ימונה דוד אסף ליו"ר ההתאחדות לכדורגל וישא"ק!!
השבמחקהיי,
השבמחקבקטנה, אבל לפי התמונה הנערים מתאמנים בפוטבול, לא בייסבול.
וחוץ מזה, היה מעניין לקרוא, תודה.
במשחק נוסף היתה התוצאה 1:1
השבמחקלא ידוע לי מי כבש את שער השיוויון אז. אולי בוחוס ג'וג'וסיאן?
אודה על תשובתכם
ד"ר אבישי טייכר
אכן, ב-29 בנובמבר 1959 התקיים באצטדיון רמת גן משחק גומלין בין ישראל לפולין, שהסתיים בתוצאה 1:1.
מחקאת השער 'שלנו' כבש רפי לוי.
פרטים כאן: http://www.11v11.com/matches/israel-v-poland-29-november-1959-227455/
בע"ה יתברך שמו לעד
מחקהנה ההוכחה החותכת שיש אלוהים - כמות שנאמר "קיבלו שבעה שערים והפכום למאה שערים"(מסכת כדורגל ז' שערים) והעובדה שזה קרה אכן על אדמת הגולה הפולנית מעידה על הנקמנות הרצחנית שבה מתייחסים למשחק של הגויים הנקרא "פוטבול" ואין הכדורגלן זי"ע יודע במה המדובר עד שלא באים הגויים ימ"ש ומעיפים הכדור פנימה עד שאין יורשו של מרדכי היהודי היושב בשער כנאמר במגילת אסתר הידועה לשימצה ודי לחכימא ברמיזא
הרגת אותי מצחוק
מחקהסיבה העיקרית למפלה המבישה היתה שיעקב חודורוב, השוער האגדי (הפועל ת"א), לא השתתף במשחק. את מקומו תפסו השוערים המחליפים יעקב ויסוקר (הפועל פ"ת) ואברהם בנדורי (מכבי ת"א). גם הסקורר הגדול של נבחרת ישראל באותם ימים, רפי לוי (מכבי ת"א), לא השתתף, אז מה לנו כי נלין?
השבמחקלגבי "בעט אלון, בעט" - הספר זכור גם כ"שאלת המליון" בתכנית "מי רוצה להיות מליונר " . מתוך ויקיפדיה :
השבמחקהמשתתף היחיד שזכה בפרס המרבי הוא יזהר נבו, איש מחשבים בעיסוקו ויליד שנת 1972, שעשה זאת באוגוסט 2000. "שאלת חצי המיליון" שלו הייתה: "מבין ארבעת המלכים האנגליים, מי מלך לפני כל האחרים?". נבו נעזר בחברו ההיסטוריון יזהר בן נחום כדי לענות על השאלה נכון. "שאלת המיליון" הייתה "מהו הספר הראשון בסדרת "הספורטאים הצעירים"?". נבו השתמש בגלגל ה-50:50 ונותר עם התשובות: "בעט אלון, בעט!" ו"הכדור בפנים...לא!". אז השתמש נבו בשיטת "עץ או פלי" כדי לבחור בתשובה "בעט אלון, בעט!" ובכך הפך לראשון והיחיד שזוכה במיליון ש"ח בתוכנית. שנים אחר-כך טען נבו בראיון טלוויזיוני, כי למעשה ידע את התשובה על השאלה האחרונה מיד כאשר הוצגה, אולם כדי ליצור עניין בתוכנית, הציג את בחירתו ככזו המבוססת לכאורה על הטלת מטבע [2].
Your fine report about Wroclaw 1959 triggered off reminiscences
השבמחקI knew the place (in my hometown) only too well. The Stadion *(as it was called at the time) was built by the father of a classmate named Konwiarz---father and son built many other sport grounds in Germany after 1945.
I spent many a day there. I remember the morning -- I was ten or eleven at the time--when after long hesitation and experiencing much fear I decided to jump to the swimming pool from the hight of 10 meters.
In 1937 (!!) my school called me to represent it in running the 100 meters. Officially Jews were not permitted to enter the stadion but they overlooked it and this was virtually an order.
And the last time i went there in spring 1938 on the" day of German sport" a major political event with speeches by Goebbels and other Nazi leaders. I described it in my autobiography Thursday's child has far to go. If I remember correctly I experienced no fear but it convinced me that war was close and Germany would lose it. In those days one had good political instincts even at age 17
היתה גם חרפה נוספת בתבוסה 1 :7 בלידס נגד אנגליה הצעירה. אם זכרוני אינו מטעני זו היתה תוצאת גומלין לאחר 4 :0 לטובתנו.
השבמחקעם זאתוורוצלב היא נכס צאן ברזל ובכל מצב של 7 2 אומרים במקום זה ורוצלאב כמו הובר במקום שואב אבק
ה 1-7 היה מיד אחרי תבוסה של 0-6 לנבחרת איטליה בקדם אליפות העולם 1962
מחקדוד
השבמחקקורא כל ערב שבת את העונש בשקיקה, אבל היום עם המשחק בוורוצלב החזרת אותי אחורה לימי ילדותי. אני זוכר את פרטי המשחק כאילו היה זה אתמול.
תודה!
רשימה מענגת ביותר. תודה לך, דוד.
השבמחקאני זוכר את שידור המשחק הזה ואת שמות שני השחקנים הפולניים המצטיינים פול ואחורק. למשחק הנבחרת באנגליה מיד לאחר מכן, ניקרא לדגל והוטס מהארץ השחקן רחביה רוזנבאום אבל גם הוא לא הועיל במשחק ההפסד לאנגליה.
השבמחקפטריוט אחד כאן בניו יורק עדכנני שניחוורת ישראל הפסידה לגויים הפולנים רק 4:0
השבמחקיותר גרוע מחרפת ורוצלב ב-1959!
Jeden patriota tutaj w Nowym Jorku zaktualizował mnie że blada Izrael przegrała z narodami polskimi tylko 4:0
Gorzej niż wstyd Wrocławia w 1959 roku!
קראתי לפני שבע שנים ונהניתי קראתי שוב ושום דבר לא השתנה.(הים הוא אותו הים והפולנים הם אותם הפולנים). בקיצור התבוסה היא אותה תבוסה והכאב שליווה אותנו האוהדים הצעירים שהיינו לא כהה כהוא זה, רק שעם חלוף השנים סלחתי להורי הפולנים על מה שעשו לשמו "הטוב" של הכדורגל הישראלי.
השבמחקאני זוכרת שדברו בבית על המשחק של הנבחרת שלנו בוורוצלב בעלי עזריקם מילצן שלדאבוני כבר איננו אתנו אבל הוא נסע עם הנבחרת כי היה פעיל בהתאחדות מטעם מכבי ובתור אשתו אני אניאאני זוכרת
השבמחקתגידו צרפתי-פרץ-פיינגולד-ג'אבר-קנצפולסקי-למקין-רביבו-ישראלוף-פוקס-תורג'מן-חלאילי-סניור-שיבלי-גנדלמן-כהן-מדמון במקום לקטר כמו פעם.
השבמחקמרתק,תודה
השבמחק