הקשת של גיורא גודיק

חיים נחמן ביאליק, ספר הדברים, 'אופיר, ברלין וירושלים תרפ"ב (איור: תום זידמן-פרויד)

לא מכבר פרסם גיא זהבי רשימה באתר 'בא במייל' ('האם "שם מעבר לקשת" הוא שיר ציוני במסווה?'), ובה טען כי אם נתרגם לעברית את השיר הידוע Over the Rainbow, שחובר בשנת 1939 עבור הסרט 'הקוסם מארץ עוץ', נגלה שמדובר בשיר ציוני למהדרין, שכן המחבר נכסף בו לארץ שבה השמיים כחולים והחלומות מתגשמים.

רשימה זו – שלמעשה אינה אלא פלגיאט מרשימה באנגלית, שאותה פרסם שמחה יעקובוביץ ('הארכאולוג העירום') בבלוג שלו כבר במארס 2014 – נשלחה אליי על ידי כמה קוראים. התייחסתי אליה בתגובות לפוסט שפרסמתי בעונ"ש לפני כשנתיים וכותרתו הייתה 'הקשת שבענן ומעבר לה':

הרשימה שהתפרסמה ב'בא במייל' על 'ציוניותו' כביכול של השיר 'מעבר לקשת' היא קשקוש גדול ורק מוכיחה עד כמה פריכה ונזילה היא ההגדרה של 'שיר ציוני'. אין שום קשר – גלוי או סמוי – בין השיר שנכתב לסרט 'הקוסם מארץ עוץ', לבין ציונות או פלשתינה-א"י. לפעמים – כמו שאמרו על פרויד – 'ארון' הוא סתם ארון ולא צריך לחפש משמעויות נסתרות.

מותר ליהודי אמריקני לכתוב פנטזיה על ארץ עם שמיים כחולים, שם כל החלומות מתגשמים, ולא לחשוב בכלל על ארץ ישראל. יש עוד כמה ארצות בעולם (ומחוץ לעולם) שיש בהן שמיים כחולים והלב נושא אותך לשם...

מחברי השיר, הפזמונאי יִיפּ הרבורג (מת 1981) והמלחין הרולד ארלן (מת 1986), אכן היו יהודים, אבל שניהם חיו שנים ארוכות לאחר הקמת מדינת ישראל. הם היו מפורסמים מאוד (וגם עשירים מאוד מתמלוגי השיר), התראיינו על השיר עשרות פעמים, ויכלו לספר שהתכוונו לכך, ולו ברמז – אבל הם מעולם לא אמרו זאת. הם גרו בארצות הברית, לא בברית המועצות, ולא היו צריכים להסתיר את ציוניותם. בקיצור, אין בפרשנות זו לא קורט ולא קורטוב של אמת. 

פניתי גם לידיד הבלוג, דן אלמגור, וביקשתי לשמוע את תגובתו. כרגיל, הסיפור הזה הזכיר לו סיפור אחר לגמרי, שקשור איכשהו בקשת, בייפּ הרבורג ובגיורא גודיק... 

איור: נעם נדב

מאת דן אלמגור

ביולי 1964, בחופשת הקיץ הראשונה שלנו מלימודינו בלוס-אנג'לס, קיבלתי מתל-אביב מברק מגיורא גודיק, המפיק האגדי של 'גבירתי הנאווה', ובו הוא מודיעני, שהנה הוא עומד להגיע לניו-יורק כדי לחפש את המחזמר המתאים ביותר לרשת את הצלחת 'גבירתי'. הוא אף ציין את שם המלון שבו יתאכסן בניו-יורק ((Commodore. באותו שבוע נפתח בניו-יורק היריד העולמי, ובטלוויזיה הודיעו שלא נותר בניו-יורק אף לא חדר לינה אחד לרפואה, אבל אני, בתמימותי כי רבה, קניתי כרטיס טיסה לחוף המזרחי וצלצלתי מנמל התעופה קנדי לבית המלון, כדי להודיע לגודיק ולבעל המלון שאני מגיע.

לתמהוני הודיע לי פקיד הקבלה שהשם גודיק אינו מוכר להם, שהוא לא הזמין חדר כפול או שני חדרים, וגם אם היה מזמין – אין סיכוי שהיה מוצא אצלם, או בכל מלון אחר בעיר, חדר פנוי.

מה עושים? פעם ראשונה בחיי אני בניו-יורק ואין לי חברים או חדר. למזלי, מצאתי בפנקסי את מספר הטלפון של הזמרת גאולה גיל, שכמה שבועות קודם שמעתיה בקונצרט בלוס-אנג'לס (עם בעלה דאז דובי זלצר, מיכה כגן, יגאל חרד וחוליו – להקת 'אורנים צבר'). גאולה היתה אז חביבה וביקשה שכאשר אגיע לניו-יורק אתקשר. אז התקשרתי. 

היי, דן! יופי שזכרת. לצערי, אין בכל העיר אף חדר להשכרה. אבל אני מכירה במקרה שם של מלון קטן למהגרים ופליטים ממזרח אירופה, שבשביס-זינגר כתב עליו ועליהם סיפורים. נסה שם.

ניסיתי. הודיעו לי שאני יכול לקבל מיטה בחדר של ארבעה. לקחתי. חבריי לחדר הצר היו צעירים בני שמונים-תשעים, רובם אכולי רזון ומכחכחים. אבל אני הייתי שקט וסובלני. 'הרי מדובר ביום אחד בלבד', אמרתי לעצמי, 'מחר כבר יגיע גודיק ובוודאי יזמין אותי להצטרף אליו למלון היפה שלו שבו הזמין לי חדר'.

במלון 'קומודור' הסנובי (היום מלון 'גראנד האייט', ברחוב 42) אפילו לא רצו לרשום את מספר הטלפון של המלון העלוב שלי כדי להעבירו לטייקון הישראלי האמור להגיע ולכבדם בנוכחותו. אך גם עם זה הצלחתי להתמודד: במקרה היה רשום אצלי מספר הטלפון של לני גרין, הסוכן הניו-יורקי של גודיק, ועדכנתי אותו. הוא קצת הופתע לשמוע שגודיק עומד להגיע לניו-יורק.

במשך כעשרה ימים ניצלתי בכיף את ביקורי בניו-יורק. בערב הראשון ראיתי בפרינג' הצגה של שישה שחקנים ושחקניות (מחציתם שחורים ומחציתם לבנים), שנקראה 'באמריקה הלבנה', ובהשראת סגנונה עיצבתי כעבור חמש שנים את 'איש חסיד היה', ואחר כך גם את 'אל תקרא לי שחור'. פעמיים ביום הלכתי לראות מחזות זמר: 'דבר מצחיק קרה בדרך אל הפורום' (הצגה יומית שבזכותה הגעתי עוד באותו ערב לוושינגטון הבירה ושם הייתי בין 3,000 הצופים הראשונים שראו את ההפקה הראשונה של 'כנר על הגג', חודשיים לפני שהגיעה לברודוויי), 'אוליבר', 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ', ועוד.

רק אחרי עשרה ימים צלצל גודיק, שנשמע מופתע שבכלל הגעתי לניו-יורק מהחוף המערבי. הסוכן שלו מצא לו כמובן חדר ב'קומודור' ואילו אני הוזמנתי לפגישה במשרדו של הסוכן. כשישבנו שם שאלתי אותו אם זכר להביא לי את התקליט אריך הנגן של 'גבירתי הנאווה' (ההצגה עלתה בארץ רק לאחר שנסעתי כבר לארה"ב, ולא ראיתיה). הפעם התברר שזכר. הוא הוציא את התקליט ואמר בקול ענייני: '3.75 דולר, בבקשה'. לני פער פיו מרוב תדהמה, אבל אני הוצאתי שטר של חמישה דולר ושילמתי. לא זכור לי אם קיבלתי עודף.

גיורא גודיק (1977-1921)

סיפרתי לגודיק בהתלהבות על 'כנר על הגג' שראיתי בוושינגטון וטרם הגיע לברודוויי, לתדהמתי (השנייה) אמר שהוא והקהל בארץ לא מעוניינים במחזה יהודי. זה היה קצת  מוזר בעיניי, כי גודיק תמיד התגאה בכך ששני הוריו, ששיחקו בתאטרון יידיש בוורשה, היו משאירים אותו, התינוק, בעריסה מאחורי הקלעים עד לתום ההצגה. כיוון שאת 'אוליבר' כבר חטפה 'הבימה', אז הוא מעוניין ב'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' (How to Succeed in Business Without Really Trying). זו תהיה ההצגה שתירש מ'גבירתי הנאווה' את ההצלחה המסחרית המסחררת. אמרתי לו שראיתי את המחזמר, שהוא 'אמריקני' מדי ולדעתי לא ידבר אל הקהל בארץ. באותם ימים עוד לא הייתה בארץ טלוויזיה, והסדרות על הווי ה'ביזנס' האמריקני לא היו מוכרות כלל.

נראה היה  שהוא נפגע קצת מכך שערערתי על שיקול דעתו. ואז לני, הסוכן, אמר שיש מחזמר מצוין אחר שהוא ממליץ להביאו לארץ. הוא אפילו כבר קבע לנו פגישה, עוד באותו יום, בביתו של תסריטאי ומפיק אמריקני ממוצא לבנוני ושמו פרד סעידי (Fred Saidy). את המחזה והפזמונים כתב לא אחר מאשר ייפּ הארבורג הידוע, מחבר הלהיט הענק 'מעבר לקשת', שאותו שרה דורותי (ג'ודי גארלנד) בסרט 'הקוסם מארץ עוץ'.

הרעיון להביא לארץ, מיד אחרי 'גבירתי הנאווה', מחזמר שכתבו יחד יהודי ולבנוני נשמע מאתגר. נסענו שלושתנו לביתו של סעידי, שאירח אותנו בחום וניכר היה שגם הוא מתלהב מן הרעיון שהמחזמר יוצג בישראל.

פרד סעידי (1982-1907)

המחזמר נקרא (קשתו של פיניאן) Finian's Rainbow ועלילתו מתרחשת בנוף פסטורלי באירלנד ובאווירת הפולקלור והמיתולוגיה האירית. הקשת אינה, כמובן, קשת מלחמה, אלא אותה קשת ססגונית בשמיים שאופיינית מאד לאירלנד. כל מי שמטייל באי זה, ובמיוחד בדרומו, יכול לראות שוב ושוב בשמים קשת ענקית מאופק לאופק, ואף אני ראיתיה במו עיניי בביקוריי באירלנד כעבור שנים. ייפ הרבורג היהודי לא חלם אפוא על הקשת הנפרשת בשמי ארץ הקודש, ש'הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים', אלא על הקשת הנראית בשלל צבעיה בשמי אירלנד. כראוי לפולקלור האירי, אחד הגיבורים הראשיים של ההצגה היה מין ננס שובב, leprechaun (בדומה ל'עוץ-לי גוץ-לי').

לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין סיכוי רב שמחזמר כזה עשוי להלהיב את הקהל הישראלי. הוא הוצג בברודוויי לראשונה בשנת 1947 ואחר כך שוב ב-1960. ב-1968, ארבע שנים לאחר פגישתנו, הופק על פיו גם סרט מוזיקלי בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של פרד אסטר. הסרט לא זכה להצלחה מסחררת, אבל חימם את ליבם של בני הקהילה האירית הגדולה בארה"ב והציפם בגלי נוסטלגיה. ישבנו אפוא בסלון דירתו של סעידי, הקשבנו לסיפור המעשה ולכמה שירים, וגודיק החליט: 'זהו. יש לנו את "גבירתי הנאווה" מספר 2'.

קשתו של פיניגאן, המחזמר שעלה בברודווי בשנת 1960 

לחצנו כולנו ידיים בלבביות, אבל כשיצאנו למעלית אמרתי לגודיק שזו תהיה שגיאה של ממש אם בעקבות הצלחת 'גבירתי הנאווה' הוא יעלה את 'איך להצליח בעסקים', או את 'קשתו של פיניאן'.

'אם כבר פולקלור', הפצרתי בו שוב, 'אז בכל זאת, למה לא "כנר על הגג"? המחזמר יגיע בעוד חודשיים לברודוויי ואין לי ספק שיצליח מאד'. אבל הוא הביט בי בזלזול כאומר: 'מה אתה בכלל מבין בשואו-ביזנס?'.

כיוון שהיה עלי לחזור אל משפחתי בלוס-אנג'לס נפרדנו לשלום, כשהוא מתעלם מכיסוי ההוצאות של כרטיס הטיסה שלי והמלון. הוא אמר רק: 'תשמע ממני תוך כמה ימים'. נפרדתי מחבריי לחדר במלון הקטן והישן וחזרתי לחיק המשפחה בחוף המערבי. כשהגעתי, כבר חיכה לי מברק מגודיק, בעברית באותיות אנגליות: 'ראיתי שלא התפעלת משני המחזות, סטופ. לי יש פרינציפ: אני לא נותן מחזה לתרגום למי שלא מתלהב ממנו. סטופ. אז חיים חפר יתרגם את המחזות. סטופ'.

בעת הפקת 'גבירתי הנאווה' לא היה לגודיק כסף למימון ההפקה ועל כן היא מומנה על ידי משרדי הפצת הכרטיסים בתל-אביב ('לאן' ואחרים), שגם גרפו את רוב הרווחים. הפעם, כאיש עסקים ממולח, החליט המפיק להשקיע לבדו את כל הכסף, כדי שיזכה גם לבדו בכל הרווחים. חיים חפר תרגם וג'וקי ארקין שיחק בתפקיד הראשי. 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' עלה על הבמה בתל-אביב בשנת 1965 ברעש גדול – ככלות הכל זו הייתה ההפקה השנייה אחרי 'גבירתי הנאווה'! – אך למרבה האירוניה ירד כעבור שבועות מעטים. גודיק הפסיד את כל הכסף שהשקיע (לבדו) וכן את רווחיו מהצלחת 'גבירתי'.

דבר, 23 במרס 1965

את 'קשתו של פיניאן' גודיק כבר לא העז להעלות...

רק אחרי שנתיים ויותר הודיע גודיק לפתע שהוא עומד להציג את 'כנר על הגג'. מסיבות שונות רצה גודיק שיורם קניוק הוא שיתרגם, אבל בעלי הזכויות, שהכירו אותי, הודיעו לו חד-משמעית שעליו למסור את התרגום לידיי (סיפרתי על כך בעונ"ש כאן). ואכן, תרגמתי את המחזה וההצגה רצה כ-650 פעם. אחריה באה ההפקה ביידיש (חברי שרגא פרידמן תירגם ליידיש את התרגום העברי שלי), ואחריה ההפקה בגרמניה, 'אנטבקה' עם שמואל רודנסקי. גודיק הרוויח מיליונים משלוש ההפקות האלה אבל מעולם לא החזיר לי את הוצאות הטיסה לניו-יורק, את עלות השהייה במלון המהגרים שם, ואפילו לא את ה-3.75 דולר שגבה ממני עבור התקליט של השירים ל'גבירתי הנאווה' שאני תרגמתי. סטופ.

ואם הוא קורא כעת את עונ"ש, אי שם מעבר לקשת, אני בטוח שיאשר כל מילה שכתבתי.

ברשימת ההמשך אפתיע גם את גודיק, ואספר כיצד בזכות אותו תקליט, שעלה 3.75 דולר, הרווחתי סכום גדול פי מאה...

בשנת 2007 הוקרן סרטו התיעודי של ארי דוידוביץ', 'מחכים לגודיק'. 
דן אלמגור עדיין מחכה...