יום שישי, 3 בינואר 2014

אותה גברת בשינוי אדרת: חמישים שנה ל'גבירתי הנאווה' (א)

כרזת הסרט My Fair lady בכיכובם של רקס הריסון ואודרי הפבורן

מאת דן אלמגור

בתיאטרון 'הבימה' מוצג בימים אלה מחדש המחזמר 'גבירתי הנאווה', מיצירות המופת השנונות ביותר בדרמה העולמית. לפני יותר מחמישים שנה תרגמתי את המחזה הנפלא הזה לעברית, יחד עם ידידי המנוח שרגא פרידמן, ומאז זרמו מים רבים בנהר התמזה, וגם, להבדיל, בנהר הירקון. מאז ההפקה המקורית צמח דור חדש של שחקנים ושחקניות, לא פחות מוכשר מקודמיו.

עתה, במלאות יובל להופעת הבכורה של 'גבירתי הנאווה' דוברת העברית, חוזרים פרופסור הנרי היגינס (נתן דטנר), אלייזה דוליטל (שני כהן), קולונל פיקרינג (דב רייזר) ומיסטר אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה ו'נציג המעמד הבינוני' (פיני קדרון), אל אותה במה, בבימויו של משה קפטן (במאי מחזות הזמר 'כנר על הגג', 'ינטל' ועוד). התרגום, שכבר הפך קלאסי, עבר 'ריענון' קל, אבל ההפקה נותרה ססגונית ורבת-משתתפים כשהייתה. אלה הזוכרים בנוסטלגיה את ההפקות הקודמות, וכמובן בני הדור הצעיר, שלא ראו אותן אבל שמעו את השירים וגדלו על האגדה הנפלאה של מוכרת הפרחים הפשוטה שהפכה לליידי מושלמת, יכולים עכשיו להתאהב בה מחדש.


כרזת ההפקה החדשה, 'הבימה', 2013

הצלחתה העצומה של 'גבירתי הנאווה' פתחה את 'עידן המחזמר' בתיאטרון העברי. מיד אחריה הציגה 'הבימה' את 'אוליבר', ובתיאטרונים הרפרטואריים האחרים הוצגו 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ו'פיטר פן', בעוד התיאטרון המסחרי של גיורא גודיק העלה את 'המלך ואני', 'כנר על הגג', 'קזבלן', 'איש למנשה', 'איי לייק מייק' ועוד.

אבל הפעם נתמקד בגברת הנאווה שחגגה, ממש לאחרונה, את יום הולדתה המאה.

א. קצת היסטוריה

ההפקה הנוכחית עומדת בסימן שני יובלות עגולים: ב-1913, בדיוק לפני מאה שנה, הוצגה לראשונה הקומדיה Pygmalion (פיגמליון), מאת ג'ורג' ברנרד שוֹ (זה היה בווינה, ובתרגום לגרמנית! בלונדון הוצג המחזה לראשונה באפריל 1914). על פי מחזה זה נכתב, כידוע, בשנת 1956, המחזמר My Fair Lady, שגם הפך לסרט מצליח. ובדיוק לפני חמישים שנה, בסוף 1963, עלה לראשונה הנוסח העברי של המחזמר בתיאטרון 'הבימה'. שוֹ, המחזאי האירי השנון, שזכה בשנת 1925 בפרס נובל לספרות ונפטר ב-1950 בגיל 94, לא זכה ליהנות מההצלחה הבינלאומית המסחררת של המחזמר ושל הסרט שבא בעקבותיו.

רכלני ההיסטוריה מספרים שהמחזה נולד בעקבות התאהבותם של שני יוצרים-אמנים: לדבריהם, שו כתב את 'פיגמליון' במיוחד עבור סטלה פטריק קמפבל, שחקנית תיאטרון לונדונית שכבשה את לבו. הוא השתמש בסיפור היווני העתיק של אובידוס, על אמן פיסול בשם פיגמליון, שחי בקפריסין (!), התאהב בפסל שיש של גלתיאה הצעירה, שאותו פיסל, וחלם להפיח בו רוח חיים. את אמן-הפיסול הקפריסאי הפך שו, אמן-המלים, לפרופסור בריטי לפונטיקה ולדיאלקטים, המנסה להפוך 'לכלוכית', מוכרת פרחים לונדונית ענייה וחסרת השכלה, ל'ליידי', וכמו פיגמליון מתאהב גם הוא בנערה שברא כמעט יש מאין.

שו עצמו, שהיה גם מבקר תיאטרון ומוסיקה חריף, סירב להרשות עיבוד של מחזהו למחזמר והסכים רק לסרט, שאותו הפיק הבמאי ממוצא הונגרי גבריאל פסקל בשנת 1938. רק אחר מותו פנו מנהלי עזבונו לגדולי הכותבים באנגליה ובארה"ב (ובהם קול פורטר, אוסקר המרשטיין וריצ'ארד רוג'רס) והציעו להם את המשימה. כמעט כולם נרתעו, כי חששו שמחזמר העוסק בדיאלקטים של הלשון האנגלית של תחילת המאה העשרים לא יעניין את הקהל הרחב, בעיקר מחוץ לגבולות אנגליה, האימפריה שהשמש שלה כבר שקעה.

כרזת הסרט 'פיגמליון' (1938) בכיכובם של לסלי הווארד וּוונדי הילר 

שני יוצרים יהודים-אמריקנים צעירים, התמלילן והפיזמונאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לֵאוּ (לואו), נענו לאתגר ובשנת 1956 עלה המסך לראשונה בניו-יורק על המחזמר. את דמותו של הפרופסור גילם השחקן הוותיק רקס הריסון, שלא נודע דווקא בכישורי הזמרה שלו, ואת דמותה של אלייזה דוליטל גילמה שחקנית צעירה בת עשרים, בלתי מוכרת כמעט, בשם ג'ולי אנדרוזהבמאי היה המחזאי והתסריטאי האמריקני-היהודי הידוע מוס הארט (מחבר 'הן לא תיקחהו עמך').


דן אלמגור מושיט פרח לאלייזה דוליטל (שחקנית לא ידועה בהפקה מקומית בלוס אנג'לס, 1966)

ההצלחה היתה מדהימה. המחזמר הוצג בברודוויי 2,717 פעמים – שיא באותם זמנים! – וב-1958 עברו השחקנים להציג בלונדון, באחד האולמות הגדולים של תיאטרון ה'ווסט-אנד', לא רחוק מן הרחבה שבה מכרה אלייזה דוליטל את זרי הסיגליות שלה. גם בלונדון זכתה ההצגה להצלחה והמסך עלה עליה יותר מ-2,000 פעמים.

כרזת ההפקה המקורית בברודוויי, 1956 - ג'ורג' ברנרד שו (למעלה) מושך בחוטים את פרופ' היגינס, שמושך בחוטים את אלייזה דוליטל (מקור: ויקיפדיה)

ועוד קוריוז: בין הישראלים הראשונים שראו את ההצגה הלונדונית, ויותר מפעם אחת, היה גם אבא אבן, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', ומי שלימים יתפרסם כשר החוץ המבריק של מדינת ישראל. ומעשה שהיה כך היה: בשנת 1963, כמה חודשים לאחר שעלתה הפקת 'גבירתי הנאווה' בארץ, ואני כבר בלוס-אנג'לס, בעיצומם של לימודי הדוקטורט, צלצל הטלפון בביתנו. על הקו היה אבא אבן (אז סגן ראש הממשלה ובלי כל תיק ביצועי),שביקר במשרדו של הקונסול הכללי דאז, אבשלום כספי. אבן סיפר לי, כי ראה את ההצגה בלונדון ופעמיים ראה את ההצגה בארץ. נדהמתי למשמע אוזניי כאשר הוא שר בטלפון קטעים משיריו של פרופסור היגינס בעברית, והתוודה על חלום חייו – לגלם את דמותו של הפרופסור... אם האמריקנים הקליטו כבר אז את השיחות של הקונסוליה הישראלית, אולי תימצא שם העדות לכישרונו המוסיקלי של אבן.

אבא אבן – ההחמצה הגדולה של עולם התיאטרון הישראלי

ב-1963 החלה הפקת הסרט ההוליוודי בבימויו של היהודי-ההונגרי ג'ורג' קיוקור (צוּקֶר במקור). אך המפיקים האמריקנים, שחששו ששמה של ג'ולי אנדרוז אינו מוכר דיו בעולם הרחב, חיפשו כוכבת קולנוע ידועה יותר. הם בחרו באודרי הפבורן החיננית, שהיתה אמנם שחקנית מפורסמת, אך לא יכלה לשיר את שירי ההצגה. הפתרון שמצאו היה פשוט: אודרי הפבורן תצטלם ותשיר, אבל במקביל הוקלטה זמרת בלתי מוכרת, אך הרבה יותר מוצלחת, ושמה מארני ניקסון (רעייתו של המלחין היהודי-הווינאי ארנסט גולד, מלחין פס הקול של 'אקסודוס'). וכך היה. בסרט הוחלפו הקולות ואודרי הפבורן, שלא ידעה על המזימה, נפגעה עד עמקי נשמתה. אגב, מארני ניקסון כבר התנסתה בתפקיד דומה, כששרה בסרט 'המלך ואני' את כל שירי המחזמר, בעוד השחקנית דבורה קר הופיעה על המסך בתפקיד המורה הבריטית של ילדי מלך סיאם.

פגישה שכזאת: דן אלמגור וג'ורג' קיוקור, במאי הסרט 'My Fair Lady' (אולפני פוקס המאה העשרים, 1965)

ג'ולי אנדרוז, שנפגעה מכך שהתפקיד הקולנועי נגזל ממנה, נקמה עד מהרה את נקמתה: שנה לאחר מכן (1964) היא הופיעה בתפקיד הראשי בסרט 'מרי פופינס' ואף זכתה בפרס האוסקר, בעוד אודרי הפבורן כלל לא הייתה מועמדת. לאחר מכן הוזמנה אנדרוז לגלם את התפקיד הראשי ב'צלילי המוסיקה' (1965) וגם סרט זה שבר את כל שיאי הקופה עד אז (אגב, בסרט זה השתתפה וצולמה גם מארני ניקסון, כאחת הנזירות). מפיקי הוליווד למדו את הלקח בדרך הקשה...


נחשו מי בא לסעוד? דן אלמגור, ג'ולי אנדרוז ואלפרד היצ'קוק! (לוס אנג'לס, 1966)

ב. גבירתי הנאווה מגיעה לישראל

כאן אנחנו מגיעים, סוף סוף, ל'גבירתי הנאווה' העברית.

המחזה 'פיגמליון' של שו תורגם לעברית לראשונה על ידי יונתן רטוש והועלה על קרשי תיאטרון הקאמרי בשנת 1954, אבל כמובן בלי פזמונים. הבמאי היה גרשון פלוטקין ובין השחקנים היו חנה מרון ('ליזה', כך היא נקראה אז), יוסי ידין (פיקרינג), אברהם בן יוסף (היגינס) שמעון בר (פרדי), זהרירה חריפאי ואחרים.


עטיפת התוכנייה, 1954 ציור: צילה בינדר

בשנת 1963 החליט המפיק הישראלי גיורא גודיק לנסות את כוחו לראשונה בהפקת מחזמר מתורגם במתכונת ברודוויי. תיאטרון 'הבימה' עמד לצאת אז למסע הופעות בארה"ב, וגודיק החליט לשכור את האולם ולהציג בו את המחזמר, שתהילתו כבר התפרסמה גם בישראל. דובר מראש על הפקה של כחמישים הופעות בלבד, שתתקיימנה בחודשיים שבהם תהיה 'הבימה' פנויה. מניו-יורק נשלח הבמאי היהודי סמואל (סם) ליף, שהיה עוזרו של מוס הארט, במאי ההפקה המקורית בברודוויי, ושרגא פרידמן, שחקן 'הבימה' שלא יצא עם חבריו למסע בארה"ב, התבקש לשמש כבמאי-משנה, שאחראי לצד העברי. התרגום לעברית הוטל על שרגא ועליי. שנינו כבר שיתפנו פעולה קודם לכן במופעים רבים לבמה הקלה והסתדרנו מצוין.


עטיפת האלבום של המחזמר בהפקה הישראלית המקורית, 1964 (מקור: ויקיפדיה)

לתפקידים הראשיים נבחרו שייקה אופיר (היגינס), אברהם בן-יוסף (שגילם את דמותו של היגינס בהפקת 'הקאמרי' למחזה 'פיגמליון' בשנת 1953, שיחק עתה את תפקידו של קולנול פיקרינג), 'בומבה' צור (אלפרד דוליטל). את דמות אמו של היגינס גילמה שחקנית 'הבימה' הוותיקה, תמרה רובינס ואת התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל גילמה זמרת צעירה ואלמונית ושמה רבקה רז.


שייקה אופיר ורבקה רז בהפקה המקורית, 1963

רבקה, שהשתחרר לא מכבר משירותה כקצינה בצה"ל, השתתפה אז, יחד עם שייקה אופיר ושמעון ישראלי, במחזמר-כיס סאטירי ושמו 'שין-שין'. בין השאר נכללה בתכנית פרודיה מוסיקלית על 'גבירתי הנאווה' שאותה כתבתי. פרודיה זו התייחסה לשערוריית המין שהתפרסמה באותם ימים בבריטניה ('פרשת פרופיומו') סביב יצאנית הצמרת כריסטין קילר וחברתה מנדי רייס-דיוויס (שאחר כך גם עלתה לארץ ופתחה עם בעלה רשת מסעדות בתל אביב), ורבקה גילמה את דמותה של כריסטין קילר. גודיק, שרגא פרידמן והבמאי-האורח מארה"ב ירדו אז למרתף 'המפתח', שברחוב בן-יהודה בת"א, בו הוצג המופע, ושם התפעלו משירתה של רבקה. בהמלצתו של משה וילנסקי, שהיה המנהל המוסיקלי של התכנית, הם בחרו בה מיד לתפקיד הראשי והופעתה של ה'סינדרלה' הירושלמית במחזמר הפכה אותה בן-לילה לכוכבת.

הנה רבקה רז שרה שניים משירי ההצגה ('הלילה טוב לרקוד', 'יופי לי') בתוכניתו של אהוד מנור 'הלילה מחזמר' (1986):






הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 217

לאחר כשנה פרש שייקה אופיר מההצגה, ואת מקומו כהיגינס תפש הבמאי-השחקן גדעון שמר. בשנת 1966 הוזמנה רבקה רז לתיאטרון 'הבימה', לגלם את הדמות הנשית המרכזית במחזמר 'אוליבר' (שתורגם בידי שרגא פרידמן וצבי רוזן), ואחר כך חזרה לתיאטרון גודיק, כדי לגלם בו את התפקיד הנשי הראשי במחזמר 'המלך ואני'.

הנה קטע נדיר מההפקה המקורית ובו מגיע אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה (בומבה צור) לביתו של היגינס (גדעון שמר) ותובע לקבל בחזרה את בתו, או, בתמורה, חמש לירות...



בשנת 1969, כשחידש גודיק את הצגות 'גבירתי הנאווה', חזרה רבקה רז לגלם את דמותה של אלייזה, ולצידה, בתפקיד היגינס, הופיע בוגר להקת פיקוד המרכז ולימים כוכב 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ו'שוק המציאוֹת' – אילי גורליצקי.
                         
מאז עלה המחזמר בעברית פעמיים נוספות בהפקתו של משה יוסף: בהפקה הראשונה, בשנת 1986, הופיעו בתפקידים הראשיים ריטה, עודד תאומי, אריק לביא, שלמה בר-שביט ושושנה רביד, אלמנתו של שרגא פרידמן המתרגם, בתפקיד גברת היגינס; ובהפקה שעלתה שש-עשרה שנים אחרי כן (2002) כיכבו מירה עווד, עודד קוטלר, אלכס אנסקי וה'גשש' שייקה לוי. כן הוצג המחזה מספר פעמים ב'בית צבי' ברמת גן (בתפקיד הראשי הופיעו שם אחת לכמה שנים הסטודנטיות ריטה, קרן הדר, ולאחרונה, לפני שנתיים, דור אוחיון ויעל יקל).  

כרזת הפקת 'גבירתי הנאווה', 1986 (ציור: זאב). 
מימין לשמאל: שלמה בר-שביט, עודד תאומי, ריטה, אריק לביא.

בחלק השני של הרשימה:

א. מאיפה צץ השם 'My Fair Lady'?
ב. אז איך לעזאזל מתרגמים סלנג?
ג. טיפ-טיפת המזל
ד. למה ירד הברד דווקא בדרום ספרד?

תגובה 1:

  1. דן אלמגור, לא ינוח ולא ישקוט. הארכיון שהקמת נופת צופים, שני פוגש בו בחיפושים כאלו ואחרים. מאחל לך אריכות ימים ופוריות. מעריץ של יצירותיך ועבודתך

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.