השיר-יון עשה היסטוריה (א): 'כאן השריונים'

עורך עונ"ש (מימין) וחברו לצוות הטנק אליהו בלילתי (איפה אתה היום?). רפידים, ספטמבר 1974 

א. פתיחה אישית

לפני ארבעים שנה בדיוק, בראשית ינואר 1974, לקראת סופה של מלחמת יום הכיפורים, התגייסתי לצה"ל. הייתי אז בן שבע-עשרה ואחד-עשר חודשים.

בתום שלושה שבועות של טירונות חפוזה, בבסיס הטירונים של חיל השריון ברפיח(!), כבר מצאנו את עצמנו מבוססים בבוץ של מחנה ג'וּליס, לומדים את סודותיו הלא-ממש מעניינים של טנק ה'מָגָח', הלא הוא הפָּטוֹן (Patton) האמריקני. שבועיים אחר כך כבר ירדנו לאימון הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) בסיני, ומאז ועד שהשתחררתי משירות מילואים הייתי 'פשוט שריונר', וליתר דיוק שריונר פשוט. שנה וחצי חרשתי כנהג טנק את דיונות החול האינסופיות של מרכז חצי האי סיני, ושנאתי כל רגע.

אחר כך שמע אלהי מערכות ישראל את שוועתי, ועם סיום קורס מפקדי הטנקים (קמ"ט) ברפידים (הלא היא ביר-גפגפה) הפכתי להיות סמל מבצעים (סמב"ץ) במפקדת חטיבה 460, בבִּיר-תְּמָדֶה. פעמים רבות אני שואל את עצמי מה קורה שם היום, באותם מקומות שכוחי-אל בלב סיני – ג'בל יַעלֶק, ג'בל לִבְנִי, ג'בל הילָאל, מעבר המיתלה ומעבר הגידי – שם לחמנו ובעיקר חלמנו על השחרור. אומרים שבמסלולים ההרריים מתאמנים עכשיו טרוריסטים של הג'יהאד העולמי.

ממרחק הזמן הכל נראה 'חמוד', גם השירות הצבאי הסדיר שלא נגמר. הנסיעות הארוכות באוטובוסים לסיני, שיצאו מאיצטדיון יד אליהו, מתחמי השק"ם העצומים באל-עריש וברפידים, התרגילים והאימונים ב'יבש' וב'רטוב', תרגילי היום ותרגילי הלילה, הטרטורים והמסדרים. והיו גם בעיטות שחטפתי ממפקד הטנק בכל פעם ש'שברתי' לא נכון את המכשול הקרקעי שלפניי, טיפולים בנגמש"ים וגירוז מטונף של שרשראות הטנקים, ששאריותיו חדרו מתחת לציפורניים ואלף מקלחות לא הצליחו להסירן, שמירות בבונקר ותורנויות מטבח, וכמובן 'גאוות היחידה' השריונאית, שתמיד הייתה קצת רומנטית ומטורללת. רק לאחרונה שמתי לב ששם החטיבה שבה שירתתי, חטיבה 460, היה, וכנראה עודנו, 'חטיבת בני אור'. לא פחות!

מכל מקום, חלק מ'התודעה המעמדית' של הטנקיסטים עוצב על ידי השירים שנכתבו עליהם. אמנם, בני דורי כבר לא כל כך הכירו את 'השריונים יצאו בחריקת שרשרת' (חיים חפר – יוחנן זראי; להקת פיקוד צפון, 1958), אבל במסדרים החגיגיים ובסיומי קורסים תמיד הושמעו ברמקולים המנגינות המיתולוגיות של 'כאן השריונים' ו'השריון עשה היסטוריה', שבמקצתם נעסוק בהמשך הסדרה.

כמובן שהיכרנו היטב את הלהיט הענק 'הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר' (יורם טהרלב – שאול ביבר), ששרה לראשונה להקת גיסות השריון בשנת 1969 (בסרטון מובא ביצוע מאוחר יותר):

וגם את השיר 'פרחים בקנה ובנות בצריח' (דודו ברק – אפי נצר; להקת חיל התותחנים, 1970), שאמנם נכתב במקור לתותחנים, אבל 'גוייס' לשריון, כי גם לנו היו קנים וצריחים, וגם אנחנו רצינו בנות יפות.

והיה גם ההומור המקברי של מלחמת יום הכיפורים וספיחיה. כך, למשל, שירי להקת 'כוורת', שהייתה אז הלהקה הפופולרית ביותר, 'עוּבְּדו' לשירי טנקיסטים. זכור לי במיוחד השיר 'פה קבור הכלב', שהפך בפי הטנקיסטים ל'פה קבור הצוות / זוהי עצם הטָעָן / הטען כבר מת מזמן'...

במלאת ארבעים שנה לאירוע הפרטי שלי, החלטתי לצאת בעקבות כמה משירי השריון. השירים הללו ליוו דורות של טנקיסטים, אך הם מוכרים היטב גם לאלה שלא אכלו כמונו את התערובת הקסומה של חולות מדבר, אבק שריפה וגריז.

ספרו של שבתי טבת, שנכתב ב-1968 ותיאר את גבורת הטנקיסטים במלחמת ששת הימים,
היה רב-מכר והשפיע על רבים מבני דורי להתגייס לשריון

ב. 'כאן השריונים'

השיר שנחשב, מאז כתיבתו ועד היום, ל'המנון' הטנקיסטים, הוא שירו של חיים חפר 'כאן השריונים'.

חפר כתב את שירו זה בשנת 1960, לתכניתה השלישית של להקת גייסות השריון, שנקראה 'כאן השריונים' (הצגת הבכורה הייתה באוקטובר 1960). התכנית בוימה על ידי אורי זוהר, ונעמי פולני היא שהייתה המדריכה המוזיקלית ומעמידת הפזמונים. בנוסף ל'כאן השריונים' זכור מתכנית זו גם השיר 'מאה כומתות שחורות', שכתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב.

שירים בעקבות לוחמים, ערך מרדכי נאור, שי לקוראי ידיעות אחרונות, יום העצמאות תשמ"ג

הנה להקת גייסות השריון, 1960:

ב-1961 הוקלט השיר שוב על ידי 'מקהלת גברי השריון'. מקהלה זו ראויה לציון מיוחד. היא הוקמה באותה שנה ביוזמתם של שאול בִּיבֶּר, שהיה אז קצין החינוך של חיל השריון, והמנצח של תזמורת צה"ל יצחק (זיקוֹ) גרציאני. ביבר ליקט כשלוש מאות טנקיסטים 'אמיתיים', לא ג'ובניקים (האלוף במילואים עמרם מצנע סיפר פעם שגם הוא היה אחד מה'גברים' הללו), והם שרו בליווי תזמורת צה"ל, בניסיון לחקות את מקהלת הצבא האדום הנערצת.

הם לא הקליטו שירים רבים, אבל זכורה במיוחד הופעתם ביום השריון של שנת 1962, יחד עם 'מקהלת צדיקוב' ועם הילדה הסולנית נעמי לוי בשיר 'אחרי השקיעה בשדה'.

תכנית ערב הפתיחה של יום השריון, 29 באוקטובר 1962 (מקור: יד לשריון)

הנה הם, גברי השריון שרים בעוז את ההמנון: כאן השריונים!

מַטְבֵּעַ הלשון 'כאן השריונים' היה כל כך מוצלח עד שתשע שנים לאחר מכן (1969) כתבו יורם טהרלב ומשה וילנסקי את הלהיט הגדול 'שריונים 69', ובו הפך ה'כאן' ל'שם' – 'שם השריונים מחכים לפקודה'...

'תה בטנק', על המשמר, 1967 (מקור: האחים שמיר - מעצבים שהיו לסמל)

ג. המקור הצרפתי: זִ'ירוֹפְלֶה, זִ'ירוֹפְלָה

אז מי כתב את השורות המופתיות 'שוב פוקדת האנטנה: קום למלחמה' אנחנו כבר יודעים, אבל מי כתב את הלחן של 'כאן השריונים'?

בכל מקום שבו חיפשתי – בשירונים ישנים ובאינטרנט – כתוב שהלחן הוא 'עממי', ולכל היותר 'עממי צרפתי'.

חיים חפר אכן היה זמן מה בצרפת, ובשהותו שם קושש לחנים ומזמורים מלוא הטנא, מ'שיר הסיירים', 'אדון ליאון', ו'אין כמו יפו בלילות', עבור ב'בחולות' ו'אל תכעסי זה לא אסון', וכלה ב'אוהבי הטבע' ('אנחנו מבני ראשון לציון / נרשמנו להיות בחיל השריון' – שיר זה יטופל כאן ברשימה מיוחדת!).

חיים חפר ויוסי בנאי, 1987 (מקור: עין הוד)

אבל איך מוצאים את השיר הצרפתי שממנו לקח חפר בהשאלה את 'כאן השריונים'?

בשביל זה יש חברים! לדן אלמגור לא היה מושג, אבל הוא הציע לפנות לשאול ביבר (שמאז כבר הלך לעולמו), שליווה את להקת גייסות השריון בכל תכניותיה. צלצלתי לביבר, שידע לספר לי כי אכן מדובר בלחן צרפתי, משהו כמו 'ז'ירופלֶה, ז'ירופלָה'... עם הרמז הזה פניתי לחנוך מרמרי, שמשעולי השנסון הצרפתי מוכרים לו היטב. חנוך עלה מיד על המקור וסיפק את המידע הראשוני ותרגום מילולי, ואני מודה לו על קצה החוט שהתיר מן הפקעת. בשלב הבא רתמתי למפעל גם את יהונתן (חיליק) נדב, שבעזרת אשתו פְרַאנס, אף הגדיל עשות וחיבר גרסת תרגום נוספת, כזאת שאפשר גם לשיר אותה (ראו למטה). לכולם תודה. 

מתברר אפוא כי מדובר בשיר Giroflé, Girofla – שיר פציפיסטי על זוועות המלחמה, שכתבה בשנת 1935 רוזה הולט (Rosa Holt). הולט, ילידת גרמניה ופעילה אנטי-נאצית, נמלטה מארצה ומצאה מקלט בצרפת. המידע עליה מועט עד אפסי, ומן המעט שהצלחנו לדלות גילינו רק כי השיר הושר בשעתו בתיאטרון הסאטירי 'רפובליק', שפעל בכיכר הרפובליקה בפריז. את הלחן חיבר, בשנת 1937, אנרי גוּבְּלִיֶיה (Henri Goublier fils), מלחין אופרטות ידוע (גם אביו, גוסטב, היה מנצח ומלחין מפורסם).

המלחין אנרי גובלייה (1951-1888)

הנה אפוא המקור הצרפתי של 'כאן השריונים'.

נאזין קודם כל לזמר השנסונים האגדי איב מונטאן, שהקליט את השיר ב-1950:

ואלה המילים:

Que tu as de beaux champs d'orge
Giroflé, girofla
Ton verger de fruits regorge
Le bon temps c'est là
Entends tu ronfler la forge giroflé, girofla
L'canon les fauchera

Que tu as la maison douce, giroflé, girofla
L'ombre y dort, la fleur y pousse
L'bonheur y viendra
Vois la lune qui devient rousse, giroflé, girofla
L'avion la brûl'ra 

Que tu as de belles filles, giroflé, girofla
Dans leurs yeux, où le ciel brille
L'amour descendra
Sur la plaine on se fusille, giroflé, girofla
L'soldat les violera 

Que tes fils sont forts et tendres, giroflé, girofla
C'est plaisir de les entendre
A qui chantera
Dans huit jours on va m'les prendre
Giroflé, girofla
L'corbeau les mang'ra

Tant qu'il y aura des militaires
Soit ton fils, soit le mien, on n'verra, par tout'la terre
jamais rien de bien
On t'tuera pour te fair' taire
Par derrièr', comm'un chien
Et tout ça pour rien
Et tout ça pour rien

Publiée en 1935 dans le recueil posthume du poète allemand Rosa Holt

Créée en 1937 au Caveau de la République et reprise en 1950 par Yves Montand qui la popularisa

בתרגום המילולי שהכין עבורי חנוך מרמרי כתוב כאן בערך כך:

איזה שדות שעורה יפים יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / המטע שלך גדוש בפרי, / איזה זמנים טובים.
הקשב לנשיפת הנפחייה, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / התותח יקצור אותם, התותח יקצור אותם.

איזה בית מתוק יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / הצל ישן בו, פרח בו צומח, / האושר יבוא אליו.
ראה את הירח שנהיה אדמוני, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / המטוס אותו ישרוף, המטוס אותו ישרוף.

איזה בנות יפות יש לְךָ, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / השמים זוהרים בעיניהן, / האהבה תשרה עליהן.
במישור יש חילופי ירי, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / החייל יאנוס אותן, החייל יאנוס אותן.

בנייך חזקים ורכים, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / תענוג לשמוע / איך שהם שרים.

תוך שמונה ימים יבאו לקחתם, ז'ירופלֶה-ז'ירופלָה, / העורב יאכל אותם, העורב יאכל אותם.

כל עוד יהיו אנשי צבא – / בין אם בִּנךָ ובין אם בני – לא נראה שום דבר טוב / על פני האדמה. 
יהרגו אותך כדי להשתיקך, / בגב, כמו כלב, / וכל זה לשווא, וכל זה לשווא.

ועכשיו, כולם ביחד לשיר לפי המנגינה:

תרגם: יהונתן (חיליק) נדב

החיים טובים אליך, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

פְּרִי גודש את מטעיך,

הקמה בָּשְׁלָה...

אך הקשב, כבשן פלדה הן כבר התחיל לבעור –

התותח יקצור, התותח יקצור.

מה ינעם לך הבית, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

גן פרחים וצל עץ זית,

חסד כה מופלא...

מול ירח אדמדם פתאום מטוס יחלוף –

את ביתך ישרוף, את ביתך ישרוף.

ובנותיך מה יפות הן, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

בעתיד ודאי יֵדעו הן

אהבה גדולה...

בשדה קולות של ירי, הקלגס על המפתן –

יאנוס אותן, יאנוס אותן.

ולבניך יש שרירים, פֶּרַח לִי פֶּרַח לָה,

איזה עונג, הם שרים 

וזמרתם עולה...

עוד שבוע יילקחו הם, ועורבים כך סתם –
יזללו אותם, יזללו אותם.

כי כל עוד יֵצאו בנינו אל המלחמה 

שום דבר טוב לא נחזה 
על פני האדמה...
בְּךָ יירו לסתום את פיךָ, כמו כלב, בגב –
וכל זה לשווא, וכל זה לשווא.

הנה כי כן הושלם המהלך: משיר צרפתי פציפיסטי ואנטי-מלחמתי, התגלגל השיר אלינו והיה להמנונם המיליטריסטי של הטנקיסטים, המפעילים את 'מכונות הפלדה' שכל תכליתן להרוס ולהרוג.

ומה באשר לגלגולי השיר בצרפתית?

כתב לי חנוך מרמרי:

ראשיתו של הצירוף 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', כנראה, באופרטה מתקתקה בשם זה, שנכתבה בשנת 1874 על ידי מלחין צרפתי ושמו שרל לֶקוֹק (Charles Lecocq ;1918-1832). סיפור האופרטה מבוסס על שתי בנותיו התאומות-הזהות של המושל דון בולרו, שכדי להבדיל ביניהן הוא הלבישן בוורוד ובתכלת, ושמותיהן ז'ירופלֶה וז'ירופלָה. הוא חיתן אותן בחתונה אחת, ואז התחיל הבלגן... אולי דווקא המתקתקות של האופרטה היא שקסמה למחברת הפציפיסטית, שהשתמשה בצירוף 'תמים' ומוכר כדי להבליט סיפור של חורבן והרס.  

מתברר שבצרפתית יש גם שיר ילדים ידוע שנקרא 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', ואולי גם הוא מתכתב בדרך כלשהי עם האופרטה של לקוק. 

זהו שיר הילדים, אך ככל שמצאנו אין קשר מלודי בינו לבין האופרטה של לקוק או שירה המאוחר של רוזה הולט.

 

איור לשיר הילדים 'ז'ירופלה, ז'ירופלה', בערך 1940 (מקור: ebay)

בעלי התוספות

שלמה ניומן שלח לי את המכתב הבא, שמאיר באלומת זיכרונות מקורית ומשעשעת את הקמת 'מקהלת גברי השריון':

לדוד מזמור,

שמחתי באומרים לי – לכו נרננה לטנקיסטים, שריוני הפלדה שלעולם לא יהיו בני חלד.

אכן, בשוב עונג שבת לידינו היינו שמחים. השיריון עשה היסטוריה – לכל בני הדור ההוא, הכלה לאִטוֹ באש הזמן. ממעמקי הזיכרון, ההולך ומתעמעם ברבות הימים, דליתי את השאריות הבאות:

הייתי מש"ק בשלישות בית הספר לשריון בזמן הקמת 'להקת גברי השריון'. שאול ביבר האגדי (מ"ע), החבר ואיש הרֵעים להתרועע עם כל אחד (מדדו הגדול וסגנו טליק ועד אחרון הטוראים), היה אז קצין חינוך בגייס וישב בקסטינה (ליד באר טוביה דהיום); ואילו רס"ן סיומקה היה אז קצין חינוך חטיבה 7 (ולאחר מכן בגייס, החליף ברבות הזמנים את שאול ביבר שפרש לגימלאות מהג'בלאות). אנוכי הקטן גוייסתי במחזור האינטליגנטי (בוגרי תיכון שעשו בגרות) של אוגוסט 1962, עברתי טירונות בה"ד 4 ונשלחתי לשרת בשלישות בית הספר לשריון בג'וליס. נער קטון מאחורי הצאן.

בשבוע הראשון לשירותי אחר כבוד, בתקופת החגים בחודש אלול/ספטמבר, קיבלנו הנחיה בכתב – פקודת מבצע – לסייע בהרכבת להקה גדולה לקראת חגיגות יום הגייס. תוך שבוע התייצבו בג'וליס, בפקודה – חיילים בני כמה חודשים מפלוגות הטירונות בחטיבה 7 ומפלוגות 'מקצועות' (לימודי שריון בבית הספר לשריון), כ-300 במספר, לחזרה על שירים לקראת הופעה ביום השריון שיתקיים באוקטובר. כל סגל בית הספר שמח, במיוחד לאור רגשי הנחיתות מול להקת הנח"ל האליטיסטית, שקיימה ג'מבורי כל שנה בנגב וזכתה להשתתפות הסלבריטי התרבותי ולפרסום אדיר. רצינו שהשריון גם הוא יעשה היסטוריה.

המפקדים הורו – איש בל יעדר, אחרת יאחוז במעדר – לא בבית ספרנו. מפקד בית הספר היה אל"מ הרצל שפיר, נעים ההליכות והמעש (איפה יש כאלה מפקדים היום, אהובים ונערצים? רק פתח בקולו הסמכותי, כולם ניתקו למקומם מרוב עוצמה אישית וסמכותיות תרבותית). הרס"ר האגדי עשהאל (מ"ע) לבן השיער (שמוטב היה לא לפגשו בשבילי בית הספר, מהלך תמיד עם חולצה שיצאה זה עתה מחום המגהץ ונעליים שמעולם לא ידעו מורא בוץ על עורם), הצעיד בשלשות, בקולו המצמרר והחד, את פלוגות הצעירים בני החייל שנעמו להם שעות החופשה מטרטורים, מגריז ומלימודים בכיתות. מעין מזכרת מ'שיעור חופשי' בתיכון.

ללא ברירה קולית והכנה ממיינת, עם הישמע הצליל הראשון, פרצה קקופוניה אדירה – בניצוחו של רס"ן יצחק גרציאני (מ"ע), קל השרביט ונעים ההליכות, ותזמורת צה"ל התבקשה להרים את צליליה (הרמים גם כך) למען לא יישמעו זיופים. בתדרוך ההמוני הודיעו המכפ"ים שכמו במקהלת הצבא האדום – כל המזייף דינו להיקרא מחוץ לשורה ולקבל עונש מיידי, באמצעות רובה צ'כי, שאז היה הכלי המעשי ביותר שיורה בבודדת, אחד אחד. תורכי תורכי. הכל כמנהגי ברית המועצות. אם כבר אז כבר.

הרעיון לשלב את מקהלת צדיקוב היפואית היה של יצחק גרציאני הבולגרי האגדי, כבר בשלב הריון הרעיון, בשיחה מקדימה עם שאול ביבר. רק פצחה נעמי לוי הקטנה בשיר 'אחרי השקיעה' – נפש כל צעירי הצאן (בני השמונה עשרה) יחד עם המפקדים זקני הדור (בני העשרים) ניתקה ממקומה והותירה רושם שלא נמחה עד היום. שירת נשים? מי בכלל דיבר על זה אז, בימי הביניים שלאחר משה דיין (מ"ע) ועד אהוב ליבנו דדו אלעזר (מ"ע)? אפילו הרב הראשי שלמה גורן (מ"ע) לא העלה על דעתו הוראת שטות מטומטמת שכזו. כנראה ההלכה לשעתה לא היתה ידועה בנמצאות, וכידוע חדש מותר מן השך או לפי הש"ס.

ההופעה היתה מוצלחת בצורה יוצאת מהכלל, הונצחה והושמעה מאז בכנסים ובעצרות. למעשה לא חזרו על מעש פורה זה מאז ועד היום. המורל שלנו עלה מעלה מעלה, הכבוד ללהקת השריון הוצב ברוב חשיבות ותפוצה ליד להקת הנח"ל, וקול הזמר על 'השריונים באים' נשמע בשנים שלאחר מכן בקול רם, בסולו ובמחלקות רצות אצות עלי דרכים, במיוחד בכביש שבין הצומת המפורסמת בואכה אשקלון לבין מחנה גדוד 82, עליו פיקד גורודיש (מ"ע) שהיה לאגדת החשופים בצריח, 1967. האגדה מספרת, שמי שנתפס על ידי גורודיש בהליכה – הלך לקלבוש או עף מהגדוד; מי שרץ ולא שר את שירי השיריון – הועבר לרס"ר הגדוד למען רחוץ הקלושמרלים באוהלי הטירונים תוך חידוד הקול ברמה, למען לא תשכח שירה מישראל.

לא נשלמו הזיכרונות, ורשימת משתתפי המקהלה המפורסמים שזכו ברבות השנים לתהילה – הלא היא שרירה וקיימת עד היום אי שם בארכיוני הצבא ונצורה אצלי בזיכרון ההולך ונמוג. היא כוללת את מרבית מפקדי מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שזכו ולא זכו. קולות הזיוף שלהם בחזרות (האגדיות/מיתולוגיות), שרק חלק זעיר מתיאורם הובא לעיל (והאמת על רמתם הקולית עדיין לא נחשפה, והלא היא צרורה בעמקי נשמות שזוכרות), נחלשו ונשכחו לנוכח גבורתם בלחימה למען החיים. אמת מארץ ג'וליס תצמח.

כי שריונר תמיד שריונר, לאור היום ובמחשך, במרוצת השנים וברבות הימים. תמיד נזכור את מפקדינו ופיקודיהם השריונאים, שבאמת, באמת – בזכותם יש לנו מדינה נפלאה שכזו. תשאלו את ציץ.

ולסיום, אכן קמו להקות על טהרת הגברים, ולציון זימרתם צירפתי את ההופעה החדשנית, מודרנה בהתממשותה – שאין בה ולצרכה חזרות מייגעות, אין בהכנתה הכרח במפקדים מורמים מכולם, ולצליליה נאמר כולנו אמן.

הנה מקהלת גברי גייסות בלז:

'שמע בחור' – גרסת המחנות העולים ל'כאן השריונים'

דן אלמגור עלעל בשירון משנת 1962 ושמו פזמונית: קובץ פזמונות התנועה מאז ועד היום, תל אביב, תנועת הנוער הלומד בארץ ישראל – המחנות העולים. יצא ליובל הל"ה ל'מחנות העולים', ועידת התנועה גבעת השלושה, שבועות תשכ"ב, יוני 1962, ומצא שם את השיר ההתולי 'שמע בחור'.

מי כתב? לא ידוע. מעניין שתאריך חיבור הפזמון המצוין למטה הוא 1959. אפשר להניח שמדובר בטעות, ככל שידוע לנו חיים חפר כתב את השיר ב-1960.