זיכרונו לברכה: הדוקטור והאדמו"ר ישראל בן-שלום

מאת אהרן אופנהיימר

ישראל בן שלום, 2016 (צילום מסך)

ישראל פרידמן בן-שלום (2017-1923) נפטר בה' באייר תשע"ז, יום הזיכרון לחיילי צה"ל, ונלקח לבית עולמו בליל יום העצמאות. תאריך סמלי במיוחד עבור אדמו"ר ציוני והיסטוריון, שסיפור חייו כמו נלקח מהאגדות.

הוא נולד בעיירה בּוּהוּשׁ ברומניה, צאצא לשושלת חסידית מיוחסת: נין ונכד למגיד דב בער ממזריץ' ולצדיק המפורסם ישראל מרוז'ין. למרות חינוכו החסידי הוא נמשך אל המהפכה הציונית החילונית ואל ערכי השוויון, העבודה והחלוציות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נרתם לפעילות ציונית-חלוצית, רובה בהסתר, ואחריה עלה ארצה עם רעייתו צפורה לבית הָגֶר, גם היא בת למשפחת אדמו"רים מיוחסת. הם הצטרפו לקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, שהשתייך לתנועת 'השומר הצעיר' ושם גם נולדו שניים מילדיהם. ישראל השקיע את כל מאודו בעבודתו כרפתן, ובזמנו הפנוי עסק ביחידות בלימודי קודש ובמדעי היהדות. על 'תקופת רשפים' בחייו של בן-שלום סיפר לי עמיתי המנוח, ההיסטוריון פרופסור משה גיל, שבאותן שנים היה גם הוא חבר בקיבוץ. דעת לנבון נקל, שחיים אלה לא היו חיי תורה וקיום מדוקדק של מצוות בין אדם למקום.

כשעלו ארצה והתיישבו ברשפים ניתק הקשר בין צפורה לבין אביה, האדמו"ר מוויז'ניץ, אך לימים חלה האב והשניים התפייסו. כתוצאה מכך עזבו בני הזוג את רשפים. תחילה יצאו למספר שנים בשליחות התנועה במרסי שבצרפת, וכששבו ארצה הצטרפו לקיבוץ הדתי סעד שבגבול רצועת עזה. ישראל, שלא חזר מיד לקיום מצוות הדת, מצא את סיפוקו בלימודי היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. שם הייתי אחד ממוריו, למרות שהיה מלא וגדוש ומבחינת גילו יכול היה להיות אבי. ישראל מיאן להירשם כתלמיד מן המניין ולא רצה לכתוב עבודות או לגשת לבחינות, אך בשיחותיי עמו הצלחתי לשכנעו שאם ייגש לבחינות הרי שיעבור אותן בקלות ויקבל מלגה שאותה יוכל לתת לקיבוץ. ואכן, הוא סיים תואר ראשון והמשיך במסלול ישיר לדוקטורט. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכתם של הפרופסורים המנוחים יהושע אפרון ושמואל ספראי, עסקה בבית שמאי ולימים גם ראתה את אור הדפוס (בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד יצחק בן צבי, תשנ"ד). החידוש בעבודתו הוא בגילוי כי תנועת ההתנגדות לשלטון רומי, שסופה במרד ובחורבן, צמחה מאסכולת בית שמאי. לאחר מכן הוא התקבל כאיש סגל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולימד בה את תקופת המשנה והתלמוד. לימים חבש את ספסלי אוניברסיטת תל אביב גם בנו, מנחם, ואף הוא הלך בדרכי אביו, התמחה בתקופת המשנה והתלמוד וסיים את לימודי הדוקטורט בהדרכה משותפת של פרופסור אפרון ושלי. 

משהגיע עידן ההפרטה גם לקיבוץ סעד, וככל שהתחזקו בני הזוג בדתיותם, עזבו ישראל וצפורה את הקיבוץ, באומרם שזה כבר לא אותו קיבוץ שהם מכירים. וכך, בשנות השמונים לחייהם, עקרו השניים לירושלים. לראשונה מאז ילדותם התגוררו בְּעיר, וישראל, שבינתיים גם 'גילה מחדש' את ייחוסו החסידי, הפך להיות אדמו"ר של חסידים דתיים-לאומיים.

אדם מיוחד במינו היה ישראל, אחד ויחיד. לא הכרתי אדם כמותו ולא דומה לו. איש שלא הכיר כעס מהו, אהב כל בריה, וראה בכל אחד רק את הטוב שבו. מעולם לא התלונן, מעולם לא קצרה רוחו, תמיד דיבר בשובה ונחת לכל אדם ובכל עת ומעולם לא ביקש מאומה לעצמו. היה אהוב על תלמידיו ומוערך על ידי עמיתיו, שאף הוציאו ספר יובל לכבודו בשם אוהב שלום (באר שבע, 2005). 

לישראל ארבעה בנים ובת, נכדים ונינים לרוב. כולם הולכים בדרכיו. יחס האהבה, הדאגה והאחריות שהוא הרגיש כלפי זולתו בא לידי ביטוי במפעלים שהקימו ילדיו בירושלים, בירוחם ובנתיבות. בירושלים הם ייסדו את בית המדרש 'מעגל', ושני קיבוצים עירוניים, 'ראשית' ו'בית ישראל'. מטרתם היא לפעול בשכונות מצוקה, לצמצם פערים חברתיים וכלכליים ולעודד גיוס משמעותי לצבא. בירוחם הם הקימו את 'קהילת יחד' המפעילה מדרשה חינוכית. בנתיבות הקימו ישיבת הסדר, שישראל עצמו לימד בה בהתנדבות, שלושה ימים בשבוע, עד חודשים ספורים לפני מותו. שניים מהבנים אף זכו להדליק משואות בימי עצמאות בזכות פועלם החברתי. הושע חזר לפני שנים אחדות לשרת בצה"ל בתפקיד קצין מילואים ראשי בדרגת תת-אלוף, ועתה יירש את אביו בתפקידו האדמו"רי.

מי ייתן לנו עוד משפחות כמו בן-שלום, אזי מדינתו הייתה נראית אחרת.

ישראל בן-שלום בלבוש אדמו"רי באחרית ימיו ורעייתו צפורה (צילום: שלמה טיקוצ'ינסקי)

_________________________________________

פרופסור (אמריטוס) אהרן אופנהיימר, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב.

לקריאה נוספת
שלמה טיקוצ'ינסקי, 'שנזכה לכוון את מעשינו', דבר ראשון, 3 במאי 2017.