גלגולו של ניגון: מתתיהו שֶׁלֶם ושירו 'שִׂמְחוּ נָא וּפִרְקוּ הָעֹל'

'יַד זוֹרֵעַ וְחוֹרֵשׁ' (כרזת קרן היסוד, 1934; עיצוב: אוֹטֶה וָלִיש)

התוכן
א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו
ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו
ג. מי הם 'פורקי העול'?
ד. הלחן והריקוד
ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר
ו. משיריו האהובים והיפים של מתתיהו שלם

חג שבועות הממשמש ובא נזכר בתורה כחג חקלאי מובהק – 'וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים' (שמות, לד 22) – ויום הבאת הביכורים לבית המקדש. המסורת הקובעת את שבועות גם כיום מתן תורה היא מאוחרת ומופיעה לראשונה רק בתלמוד. ההתיישבות החלוצית החדשה בארץ ישראל, שהייתה הביטוי המגשים המובהק ביותר של הציונות, ביקשה לחדש ולהאדיר את הצדדים החקלאיים והארציים של חגי ישראל, שהשתכחו במאות שנות הגלות, לאורכן הודגשו דווקא הצדדים הרוחניים והמיסטיים של החגים. למפעל התחדשות קצר-ימים וחילוני זה היו ביטויים רבים, ובהם גם בזמר העברי. בעשרות השנים האחרונות ירדה קרנה של החקלאות ועבודת האדמה, ועמה משתכחים גם השירים היפים, ריקודי העם והטקסים המקוריים שחוברו לכבודם. 

לא נכתבים עוד שירים על אדמה ועל מים, על עדרי צאן, על ביכורי קציר חיטים ועל גינת אגוז, לא על שדות פורחים, לא על תלמים חרושים ולא על ממטרות המפזרות פניני אורה. בינתיים גם אין תחליף ראוי – איש לא כותב שירים על תעשיית ההייטק או יוצר ריקודי עם לכבוד אפליקציות חדשות ('הורה ווייז'? 'דֶּבְּקָת מובילאיי'?). מה כן נשאר? נשארו הגעגועים לימי התום.

מתתיהו שלם (1975-1904)

א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו

אחד השירים היפים המזוהים עם הווי הקיבוצים ועם מפעל ההתיישבות החלוצי הוא 'שִׂמְחוּ נָא'. המחבר והמלחין של השיר – שיעמוד במרכזה של רשימה זו – היה מתתיהו שֶׁלֶם (לשעבר וַיינֶר), שיחד עם בני דורו, דוד זהבי (נען) ויהודה שרת (יגור), זוהה עם שירת ההתיישבות העובדת ועם הניסיון ליצור תרבות חגים ישראלית חילונית ומתחדשת. שירים שחיברו והלחינו אישים אלה הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית כולה. לפני שש שנים הקדשתי לשלם רשימה מיוחדת ('שיבולת בשדה – מסע בעקבות מתתיהו שֶׁלֶם וחג העומר'), ועתה
נשוב ונפסע בעקבות שיר נוסף שלו.

מתתיהו שלם, יליד 1904, עלה לארץ בשנת 1922 והוא בן שמונה- עשרה. בשנת 1926, לאחר תחנות שונות בארץ, הצטרף לקיבוץ בית אלפא שבקצהו המזרחי של עמק יזרעאל. בשנת 1940 חל פילוג
בקיבוץ בין אנשי 'השומר הצעיר' לבין אנשי מפא"י, ובעקבותיו החליט שלם, שהיה בוגר תנועת 'החלוץ' בפולין, לעבור לקיבוץ רמת יוחנן ובו חי עד מותו בשנת 1975.

חברי בית אלפא, 1926 בצילום של אברהם סוסקין. מתתיהו שלם יושב שני מימין (נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-213)

מתתיהו נולד בעיירה הְרוּבִּייֶשׁוּב שבדרום-מזרח פולין (אז עדיין חלק מהאימפריה הרוסית) למשפחה מסורתית וציונית, שהערבוב בין ישן לחדש עיצב את חייה. סבו, טוביה ויינר, עוד היה חסיד שהקפיד על קלה כחמורה – 'סבי היה לומד תורה יומם ולילה בקלויז של הרבי', כתב שלם; 'אבי למד בישיבה, אך בהיותו בן 16 התמרד'. ואכן, שלום ויינר, ש'הציץ ונפגע', היה אדם חילוני ששילב בהלכות חייו מסורתיות, השכלה וציונות.

שלום ויינר, אביו של מתתיהו (ארגון יוצאי זמושץ)

בשנת 1907 פתחו שלום ואחיו הצעיר אברהם-דוב בעיירה 'חדר מתוקן' לבנים ('חדר מסוכן' קראו החרדים למוסד כזה), ששפת ההוראה בו הייתה עברית. שנה לאחר מכן, ב-1908, הוזמן שלום לנהל את בית הספר העברי 'קדימה' בעיר הסמוכה זמושץ' (כשבעים ק"מ מהרוביישוב). הוא עבר לשם עם בני משפחתו והיה לדמות חינוכית וציונית בולטת בעיר היפה שהתגאתה בבניה המפורסמים: הסופר הנערץ י"ל פרץ מכאן והמהפכנית הפמיניסטית רוזה לוקסמבורג מכאן. מתתיהו למד בבית הספר שניהל אביו ומגיל צעיר נמשך לפעילות ציונית בתנועת 'החלוץ'.

מתתיהו שלם (מימין) וחניכיו בתנועת הנוער, זמושץ 1921 (אוסף ד"ר ישראל שק)

ב-1934 עלה שלום ויינר לארץ ישראל בעקבות בנו. הוא התגורר בתל אביב אך לא מצא בה את מקומו והתפרנס בדוחק כמורה פרטי. בחנוכה תש"ג (1943) נדרס על ידי אופנוע, נהוג בידי שוטר או חייל בריטי; הוא מת כתוצאה מן התאונה ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק. לזכרו שינה מתתיהו את שם משפחתו לשֶׁלֶם.

כך תיאר מתתיהו את בית הוריו:

מתתיהו שלם, שירים אחרים, רמת יוחנן, תשל"ו, עמ' 9

שלם היה מחובר אפוא מילדותו, ובנימים רבים, לעולם היהודי המסורתי. על זיקתו המפתיעה לעולם החסידות דווקא כתב לאחרונה יהורם לשם רשימה מעניינת ('סיפור פגישתו של הרועה מרמת יוחנן עם הרועה מקאליב', בלוג הספרנים, גיליון לח), ובה גם סיפר על ארכיון 'אגודת הנוקדים' ועל ארכיון 'המכון להווי ומועד' שייסד שלם בקיבוץ רמת יוחנן. חייו הוקדשו אפוא לרענון 'הישן' ולשילובו בתוך התרבות הישראלית החדשה, שהוא וחבריו חלמו לבסס ברוח אמרתו של הרב אברהם יצחק קוק: 'הישן יתחדש, והחדש יתקדש'. תרומתו לעיצוב המחודש והמחולן של חגי ישראל ושל טקסים יהודיים אכן אינה מוטלת בספק.

ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו

בטעות מקובל לחשוב כי השיר 'שמחו נא' נכתב בשנת 1937, לציון חמש-עשרה שנים לעלייה על הקרקע של קיבוץ בית אלפא (1922). תאריך זה מצוטט במקורות רבים והוא מתבסס על דברי שלם עצמו, שבשנת 1963 סיפר לציפי פליישר כי חיבר את השיר, 'כנראה', בראשית 1937. הוא גם זכר כי השיר חובר בהקשר של 'הצגה על השנים הראשונות של בית אלפא'.

ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, חיפה 1964, עמ' 367

אך זיכרונו של שלם בגד בו. כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב, ואף נדפס, שנתיים קודם לכן (מאי 1935), ובלי שום קשר לחג העלייה לקרקע, אלא כחלק ממחזה תמים לילדים. עם זאת, אין בידינו מידע מתי בדיוק הלחין שלם את השיר, וייתכן שהשיר הולחן ואף בוצע רק שנתיים לאחר פרסומו ולכבוד חגיגת 'יום ההולדת' החמישה-עשר של הקיבוץ.

אלו הן המילים המקוריות של השיר כפי שנדפסו בחוברת שירים לערבי שבתות בבית ברנר, שראתה אור בשנת תרצ"ח (1938-1937) עבור ערבי השירה בציבור שנערכו ב'בית ברנר' (מקום משכנה של מועצת פועלי תל-אביב), בהדרכתו של המלחין דניאל סמבורסקי:

הבה נשמע תחילה את השיר בביצוע הגבעטרון:



וכאן תיאודור ביקֶל בהקלטה משנת 1961 (באותה שנה, אגב, כבר התאזרח ביקל בארצות הברית):



המילים המושרות בביצועים אלה אינן מדויקות ויש שינויי נוסח קטנים שסוטים מן המקור; כך למשל זמרי הגבעטרון שרים: 'יום לנו של שמחה' או 'מים שפע כי יֻתַּן'; ביקל שר 'חג לנו ואורה', או 'מים שפע רב נִיתַּן', אך אלה הם פכים קטנים.

ג. מי הם פורקי העול?

השיר 'שמחו נא' הוא דוגמה נהדרת לאחד ההישגים הגדולים של המהפכה הציונית – חִילוּן השפה העברית המודרנית. על נושא זה נשתברו קולמוסים רבים ולא לנו לעסוק בו כאן. ספר מצוין בשני כרכים עבים, שעוסק בהיבטים השונים של החילון בתרבות היהודית, ראה אור בשנת 2013 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

שלם, כמובן, לא היה הראשון שרתם את עצמו למהפכת החילון. את מֵיזָם חילון השפה – הפיכתה של העברית משפת קודש ריטואלית לשפה 'חילונית' וגמישה, שניתן לכתוב בה בכל תחום, גם ללא 'כובד הירושה' הדתית, וניתן לדבר בה כמו כל שפה אירופית מודרנית – החלו כבר משכילים במאה ה-19, מש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ואילך. אחד משיאיו של מהלך זה הוא השיר המניפסטי 'הקיצה עמי' של יל"ג (1866), שכולו בנוי מצירופים מקראיים שהוטענו במשמעות המנוגדת למובנם המקורי. הלהט החילוני של החלוציות המגשימה בארץ ישראל, מימי העלייה השנייה ואילך, התבטא באופן ייחודי גם בשירי הזמר, שבהם קיבלו צירופים דתיים מקודשים משמעות חדשה, ולא פעם מנוגדת ואף מתריסה. השיר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא 'אנו נושאים לפידים' של אהרן זאב (ובלחנו של מרדכי זעירא), שנכתב בראשית שנות השלושים:

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

שיר זה מושר כבר עשרות שנים דרך קבע בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, אך החילון הבוטה שבו הרגיז ומרגיז את דוברי הדת בישראל (ראו למשל כאן – גישה חרדית; וכאן – גישה דתית-לאומית). היו שנים שבשל לחץ פוליטי אף צונזר השיר מן הטקס והוחלף בשיר 'כשר' יותר, עד שחזר והפך להיות חלק בלתי נפרד מחווית יום העצמאות.

וכמובן שמיותר להדגיש כי 'חילון' אין פירושו ניתוק מוחלט מן המסורת; זהו תהליך מורכב של שילוב המסורת בעולם מודרני, שמשתרע על מנעד רחב מאוד של 'מסורתיות', שמקרי הקיצוֹן שלו – ובפירוש לא הזרם העיקרי – הם האפיקורסות או האתאיזם.

מתתיהו שֶׁלֶם

ודווקא על רקע זה בולט שבעתיים הצירוף הטעון 'וּפִרְקוּ הָעֹל' שבו בחר שלם לפתוח את השיר.

המשמעות של 'פריקת עול' במקרא פירושה הסרת משא כבד. עול הוא צמד המוטות המונחים על עורף הבהמה ואליהם מחוברים כלי עבודה חקלאיים, ולכן מדברת חוקת התורה על פרה אדומה 'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' (במדבר, יט 2), יצחק מאחל לעשו בנו, כי ביום מן הימים, לכשיפסיק לחיות על חרבו, הוא ימרוד באחיו: 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ' (בראשית, כז 40), ובמגילת איכה ממליצים באופן כללי על חיים שיש בהם משמעת וסדר: 'טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו' (איכה, ג 27).

בספרות חז"ל קיבל ביטוי זה משמעות נוספת: האמונה בבורא העולם וקיום תורה ומצוות הם עול שיש לקבלו ברצון:

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה [פרשת] 'שמע' ל[פרשת] 'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות (ברכות, ב, ב).

ובמשתמע, מי שפורק עול זה הרי הוא כופר וראוי לעונש, כפי שהבהיר היטב התנא רבי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה:

כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ (אבות, ג ה).

ובסדר הווידוי של יום כיפור מבקשים המתפללים מחילה גם 'על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עוֹל'.

פריקת עול נתפסה אפוא במסורת היהודית הדתית כמרד בסמכות האל; דבר שלילי לחלוטין ובוודאי לא סיבה לשמחה. מתתיהו שלם בוודאי ידע זאת. אלא שמנקודת מבטם של חלוצי העמק, אנשי 'השומר הצעיר', שהשאירו מאחוריהם את הטלית והתפילין ויצאו לדרך מרוממת חדשה, ל'פריקת העול' הייתה משמעות שונה, וביטוי זה עצמו עבר חילוּן. לא אנרכיזם או הסרת כל רסן מוסרי כדי לחיות חיי תענוגות והפקר, אלא ביטוי לחילוּן המסורת הדתית כולה בדרך של חיי הגשמה ויצירה של אידאלים לאומיים חדשים. 'פריקת העול' היא המשך של 'חג לנו ושמחה', וגם כאן אי אפשר שלא לשים לב לחילוּן הפסוקים 'ושמחת בחגיך ... והיית אך שמח' (דברים טז, 15-14) – החג שיש לשמוח בו אינו חג דתי-פולחני שבמרכזו תפילה לאל, אלא חג ציוני-חילוני שבמרכזו מימוש ערכי החלוציות ועבודת האדמה.

זאת ועוד, החיבור של 'שִׂמְחוּ נָא, שִׂמְחוּ נָא' עם 'וּפִרְקוּ הָעֹל', מתכתב עם פיוט ידוע לשמחת תורה, שחובר על ידי ר' יוסף בן חיים מבגדד ('בן איש חי') ונפתח בדיוק באותן מילים, אבל קצת אחרת: 'שמחו נא שמחו נא, בשמחת התורה'. השמחה של שלם וחבריו איננה שמחת התורה, אלא שמחת הקמתו של יישוב חדש בארץ ישראל, מעשה ידי בשר ודם, ידיהם של יהודים שפרקו עול תורה ומצוות.

אם לא די בכך, שלם גם 'מעניק' לחלוצי העמק לא פחות מאשר את כוחותיו של בורא העולם, שכידוע יצר אותו יש מאין: 'מֵאַיִן יָצַרְנוּ יֵשׁ' הוא מעשה ידיהם של החלוצים ולא כוחו הפלאי של אלוהים. ועל כך אפשר עוד להוסיף את הוצאת המים מהסלע – 'סֶלַע וְצוּר אֵיתָן / מַיִם שֶׁפַע רַב נָתַן' – שאינה מעשה נס שחולל משה כאשר היכה במדבר סיני על הסלע ויצאו ממנו מים, אלא של פועלם הפיזי של החלוצים.

'מאין יצרנו יש' –- בגן הירק של בית  אלפא, 1927. שנייה משמאל טובה שלם, רעייתו של מתתיהו.
(נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-0192)

גם לצירוף עז-המבע 'עֹז, עָצְמָה וָכוֹחַ' יש הקשר מקראי מחלן. כאן התכתב שלם עם פסוקי הנחמה של ישעיהו (מ 31-28):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ: אֱלֹהֵי עוֹלָם, יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

מקור הכח והעצמה של החוגגים בעמק יזרעאל אינו מתת אלוהים, זה שלעולם אינו מתעייף, אלא פרי 'דת העבודה' החילונית והעמל האנושי. וגם אם הם מתעייפים, כדרך הטבע, אין הם אומרים נואש ועובדים אף יותר מהנדרש ('מִשְׁנֶה עֲבֹד וַעֲמֹל, עֹז רוּחֵנוּ בַּל יִפֹּל').

ולבסוף, הסיום המלהיב 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּר' הוא חילון של כמה מפסוקי תהלים. שילוש פועל העֵרוּת מוכר מספר תהלים: 'עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר' (נז 9), וכן 'עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי? הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח' (מד 24). בעל המזמורים פונה לאלוהים ומבקש להעירו, ואילו שלם ממריץ את חבריו-שותפיו ליצירה להתעודד ולהתעורר לקראת הבאות. 

'עורו ישנים מתרדמתכם', מודעה הקוראת לחרדים להצביע בבחירות; 'בעל האבי-עזרי' הוא הרב אליעזר ש"ך
(הספריה הלאומית, אוסף הפשקווילים)

הדימוי של עם ישראל כנרדם שיש להקיצו הוא מוטיב שכיח גם בספרות המסורתית וגם בספרות התחיה, ושלם לא היה, כמובן, הראשון שביקש להעיר ולעורר. בין כותבי שירי הזמר בארץ ישראל הקדים אותו בשני עשורים לוין קיפניס, בשירו 'עורה, עורה ישראל', שנכתב בשנת 1919, עם התגברות התקוות הציוניות בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים והצהרת בלפור. 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, / עוּרָה, עוּרָה, יִשְׂרָאֵל! / עוּרָה, עוּרָה, עוּר עַם סְגֻלָּה!' – כתב קיפניס, ושירו זה, שהותאם למנגינה עממית, היה פופולרי מאוד, הושר במקהלות ובטקסים וגם נרקד כ'הורה'.

ד. הלחן והריקוד

כמתבקש ממילות השיר ('תּוֹךְ מַעְגָּל גּוֹעֵשׁ') הלחין שלם את שירו כשיר ריקוד ובקצב מהיר, שמזכיר את ניגוני השמחה במוזיקת הכליזמרים ('פֿריילעכס') – ואכן השיר הפך לריקוד עם נפוץ; אך יש ב'שמחו נא' גם צד קלאסי-אמנותי, שמתאים לשירת מקהלות (ומעניין שהשיר התחבב על מקהלות יהודיות בבתי כנסת רבים בארצות הברית). 'שמחו נא' גם זכה לעיבודים מוזיקליים מגוונים: יהויכין סטוצ'בסקי, צבי אבני ושמעון כהן, ובשנת 1954 אף עיבד אותו ליאונרד ברנשטיין, המלחין היהודי-האמריקני הנודע. 

הנה ביצוע מקהלתי של מקהלת האוניברסיטה הסינית של הונג קונג (!), שרים על פי העיבוד של ליאונרד ברנשטיין:



השיר, כמתבקש, גם נרקד. בכנס מחולות העם השלישי, שנערך בקיבוץ בדליה ב-1951, עטו על עצמם חברי קיבוץ רמת מנשה לבוש 'מסורתי' וצולמו כשהם מרקדים את 'שמחו נא'. זו על כל פנים הכותרת שניתנה לצילום בעיתון דבר, אך אני חושד שנפלה כאן טעות והכוונה היא לשיר 'חג הַגֵּז' של מתתיהו שלם ('שִׂישׂוּ שִׂישׂוּ, שִׂמְחוּ נָא / חַג הַגֵּז הִנֵּה בָּא'), שגם הוא היה לריקוד שיצרה הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, חברתו של שלם מבית אלפא ורמת יוחנן.

דבר השבוע, 31 באוגוסט 1951, עמ' 9-8

הריקוד הגועש של 'שמחו נא' נוצר כנראה רק בראשית שנות השישים, והגיע גם לחו"ל. הנה חבורת פורקי עול יפנים...



ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר

מתתיהו שלם הצעיר מאכיל ברווזים בבית אלפא (מתוך ספרו 'שירים אחרים')

מה היה הרקע לכתיבת השיר והאם אכן כתב אותו מתתיהו שלם ליום העלייה על הקרקע של בית אלפא?

ובכן, השיר המקורי כלל לא קשור לחג עליית הקרקע של הקיבוץ, והוסב אליה כנראה רק בדיעבד. הוא פורסם לראשונה במוסף לילדים שצורף לעיתון דבר ביום י"ד באייר תרצ"ה (17 במאי 1935), כאקורד סיום של מחזה קצר שחיבר שלם ונקרא 'מעשה בִּגְדָיִים'. עולמם של הגדיים לא היה זר לשלם, שהיה בעצמו רועה צאן במשך עשרות שנים, בבית אלפא וברמת יוחנן. הוא חיבר על הווי זה לא רק שירי זמר אלא גם שירים ליריים רבים (שמקצתם נאספו בספרו רוֹעִים בַּגִּלְבֹּעַ, הוצאת 'הנוקד', תש"י).

עלילת המחזה, בן שלוש המערכות הקצרות, מתרחשת למרגלות הגלבוע, ואין ספק ששלם שרטט בו את הנוף שנשקף משדות קיבוצו בית אלפא ואת חוויותיו שלו כרועה. הוא מספר על שני גדיים המחליטים להימלט מן העדר ולצאת לחופשי, אך אבוי – להקת שועלים יורדת מן ההרים ומאיימת לטרוף אותם. הגדיים נמלטים מפניהם; ובינתיים ילדי הקיבוץ, ובראשם אורי, בונים תנורים וצולים עליהם תפוחי אדמה. אחר כך מתחפשים הילדים לגמדים ולקריאת העזרה של אמנון הרועה ('הו-הו-הו'), שחיפש את הגדיים האבודים, נחלצים הילדים. מתברר כי הגדיים נמלטו למחסן שבו שמרו הילדים את תפוחי האדמה והתירס והחלו לזלול מהם. אמנון מזהה מיד שהקלחים נלעסו על ידי הגדיים ועם שני ילדים הוא ממשיך בחיפוש אחרי האבודים. לבסוף מתחפשים הילדים לעזים, פועים 'מֶה-מֶה', ומבלבלים את הגדיים החושבים שאלו הן אמותיהן. הגדיים נתפסים סוף סוף ואז כל הילדים עולים על הבמה, 'שרים ורוקדים במעגל' את 'שמחו נא'.

לא מחזה גדול; אלא ניסיון דידקטי אופייני לקרב את ילדי הקיבוץ, ואת קוראי המוסף לילדים, לעולמם החקלאי של הרועים והקוצרים. הנה המחזה – לחיצה על האיור תגדיל אותו.

בשנת 1936 או 1937 כבר יצא השיר המולחן מגבולות בית אלפא. הוא הושר לראשונה על ידי זמרת הסופרן הירושלמית שושנה (רוזה) קרונגולד (תודה לאליהו הכהן על מידע זה). בשנת 1938 נדפס 'שמחו נא' בשירון 'בית ברנר' שהוזכר לעיל, בעריכתו של דניאל סמבורסקי, וכן הופץ על גבי גלוית דואר בסדרה 'משירי המולדת' בעריכת מנשה רבינוביץ (הוא המלחין והמשורר מנשה רבינא), שהפיקה הקרן הקיימת בשנים 1938-1937. מכאן כבר הייתה קצרה הדרך והשיר התפשט בכל רחבי הארץ.

המילים והתווים על גבי גלוית 'משירי המולדת' של הקרן הקיימת לישראל, ירושלים [1938-1937]
(הספרייה הלאומית)

לצד שירים כמו 'מלאו אסמינו בָּר' של פנחס אלעד (לנדר) ודוד זהבי (1932), שיר העמק ('באה מנוחה ליגע') של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1934), או 'שורו הביטו וראו' של זלמן חן (1936), היה 'שמחו נא', שראשיתו כשיר ילדים, לאחד משיריה המוכרים של ההתיישבות החלוצית בארץ בימי העלייה החמישית.

ו. משיריו היפים והאהובים של מתתיהו שלם

לסיום, ולהנאתכם, הנה מחרוזת של עשרה משיריו של שלם (השירים כונסו בשנת 2000 בתקליטור שיבולת בשדה – משירי מתתיהו שֶׁלֶם, בהפקת שיר עד – העמותה למורשת הזמר העברי).

בשנת 2013 הפיקה חבורת שהם, בניהולו המוזיקלי של מוטקה שלף, תקליטור המוקדש כולו לשירי שלם. מידע על התקליטור והדרך לרכוש אותו נמצא כאן.

טעם חגיגי ומשכר. דרישת שלום מארץ ישראל של פעם – פורחת ויוצרת, בוטחת בעצמה, גאה במורשתה אך לא מתנצלת או מתחנפת, שואפת לחברה מתוקנת ושוויונית ומקווה לטוב. 

חג שמח!

שבת בכפר
שרה רונית אופיר



הבו לנו יין
שרה חבורת רננים



ודוד יפה עיניים
שרה גאולה גיל



פנה הגשם
שרה שלישית שריד



שיבולת בשדה 
שרים רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל)



שה וגדי
שרה אסתר עופרים



יוחנן וגבריאל
שרה נחמה הנדל



רועה ורועה
שרה שושנה דמארי



שיר הבוצרים
שר יעקב רענני (מתוך סרטון שהפיק נתן גרוס בשנת 1953)



סביבוני ירוץ בגיל
שרה מרים אביגל



כפי שהעיר אליהו הכהן (ראו ב'תגובות') את מילות השיר הזה כתב משה אביגל ולא מתתיהו שלם (שהלחין).