שַׁלְוַת הַשְׁקֵט: בעקבות מטבע לשון ייחודי

מתתיהו שלם רועה צאנו בקיבוץ רמת יוחנן (ויקימדיה)

מאת רון זרחי

אחד משירי השבת המוכרים והאהובים ביותר בזמר העברי הוא שירו של מתתיהו שֶׁלֶם (1975-1904), 'שַׁבָּת בַּכְּפָר', שנכתב והולחן על ידו בשנת 1942. בין שורותיו מצויים כמה צירופי מילים בלתי נשכחים כמו 'נָטוּ צְלָלִים', 'נִצְּתוּ נְגוֹהוֹת', 'יִפְעָתָהּ שׁוֹלַחַת', 'מַתַּת תִּפְאֶרֶת', כשמבין כולם בולט ומרשים במיוחד הוא 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט', המופיע בתחילת הבית השני ('שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר, בַּשָּׂדֶה'). ייתכן שזו הצורה הדקדוקית המיוחדת של השורש ש.ק.ט, השילוב של העיצורים הלא-קוליים ש, ת, ש, ק, ט, עם הקוֹלִיוּת הרכה של האותיות ל, ו, ה, כמו גם עצם ההתנגנות הנעימה הנוצרת מצירוף שתי המילים האלה זו לזו בזיקה של סמיכות. כל זה כנראה נכון, ועדיין אין בכך כדי להעביר במלואו את הקסם המיוחד של הביטוי (כפי ששום ניתוח הרמוני, מעמיק ככל שיהיה, לא יוכל להסביר את היופי הטמון במצלול הנוצר משילוב הקולות בכוראל של בַּאך). 

הביטוי 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט' נמצא בתנ"ך פעם אחת בלבד, בפרק טז בספר יחזקאל. זו אחת מנבואות התוכחה הקשות ביותר שהשמיעו נביאי ישראל, ולומר עליה שהיא מנוסחת בלשון בוטה ביותר תהיה לשון המעטה. הקטע הרלוונטי לענייננו מופיע בזיקה לחטאי סדום, המוזכרים רק כדי להאשים את ירושלים (הזהה לעם ישראל) בחטאים גדולים הרבה יותר: 'חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ' (48). ומהו חטאה של סדום? 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה' (49). כלומר, על אף שהיא גאה בשפע כלכלי (שִׂבְעַת לֶחֶם) וביציבות ביטחונית (שַׁלְוַת הַשְׁקֵט), היא אינה מקיימת את החובה המוסרית של תמיכה בחלשים ובנזקקים. בעיני הנביא, חטא סוציאלי זה חמוּר פחות מחטאיה של ירושלים שקשורים לעבודה זרה, שהם הנושא העיקרי של נבואתו.

שלם בוודאי הכיר את ההקשר המקורי של 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט', שכן רבים משיריו כתובים מתוך זיקה לטקסט המקראי. במקצתם המילים לקוחות במלואן מפסוקי מקרא ורק הלחן הוא שלו, כמו בשירים 'וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ' (ויקרא, כג), 'הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר' (שיר השירים, ב), 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה' (שיר השירים, א), 'עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים, ה), ועוד רבים. בשירים אחרים שילב שלם פסוקי מקרא עם מילים שחיבר בעצמו, אם כציטוט מדויק, כמו 'הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה', שבו המילים של ארבעת הבתים חוברו על ידו ורק מילות הפזמון לקוחות מתהלים קכו ('הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ'), או בניסוח חופשי, כמו ב'שִׁירוּ הַשִּׁיר': 'שִׁירוּ הַשִּׁיר עַל תִּירוֹשׁ דָּרְכוּ בַּגַּת / וְעַל יַיִן יְשַׂמַּח כָּל לֵב', כשהמקור הוא 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ' (תהלים, קד 15). 

דרך אחרת שמיוחדת לשלם, היא השימוש בפרפרזות או באֶרמזים שהופכים את משמעות המקור המקראי משלילית לחיובית (על מגמת החילון וההיפוך בשיריו ראו גם דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: מתתיהו שֶׁלֶם ושירו "שִׂמְחוּ נָא וּפִרְקוּ הָעֹל" ', בלוג עונג שבת, 26 במאי 2017). על דרכו זו העיד הוא עצמו בריאיון שנערך עימו על השיר 'הן ירוּנן': 'ביססתי את המילים על פסוק בישעיהו "לֹא יְרֻנָּן", והעברתי אותו מן השלילי אל החיובי, מן הקללה אל הברכה, והוספתי "מדינת ישראל" ' (ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי 1964 [2009], עמ' 368).

מחול החודש, 'הן יְרוּנָן', פברואר 1957 (בכותרת החוברת נוקד בטעות 'יְרוֹנָן')

המקור לשיר זה, שנוסף לטקס הבאת העומר ברמת יוחנן וגם הפך עד מהרה לריקוד עם, הוא קללת ישעיהו הנביא את בני מואב: 'וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים, לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי' (ישעיהו, טז 10). מכאן, בהיפוך המשמעות, נכתב השיר 'הֵן יְרֻנָּן, יְרֹעָע וְיֵעוֹר, הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל' (ההתייחסות למדינת ישראל נבעה מכך שהשיר נכתב והולחן לאחר קום המדינה, והיא מזכירה את המילים שנוספו באותן שנים גם לרבות מההגדות הקיבוציות: 'בא היום קיווינו לו! קמה מדינת ישראל!').

דוגמה נוספת להיפוך המשמעות מתוכחה לברכה מתגלה ב'שיר הַבוצרים': 'שָׁם בַּכֶּרֶם בַּמְּלוּנָה / בּוֹצְרִים יָרִיעוּ בִּרְנָנָה'. הצירוף של כרם ומלונה בזיקה לשמחת החג לכבוד תום הבציר קיים כבר במקרא. זהו חלק מנבואת תוכחה וחורבן קשה של ישעיהו על יהודה וירושלים, אך שלא כמו זו של יחזקאל, נבואת ישעיהו כתובה בלשון רבת הוד ונשגבת: 'וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה' (א 8). 

מתוך אותה גישה של הפיכת הרע לטוב זכה נָבָל הכרמלי למקום של כבוד בשיר 'פְּצַח בְּזֶמֶר' ('הֵאָסְפוּ רוֹעֵי הַצֹּאן בּוֹאוּ לִי! / עֲצֶרֶת-חַג אֵצֶל נָבָל הַכַּרְמְלִי'), שחיבר שלם לחג הגֵז. לשלם לא הפריעו התכונות השליליות שייחס המקרא לנבל, בין השאר מפי אשתו אביגיל, וברור שהבחירה לשלב את שמו בשיר נבעה מכך שהיה רועה צאן. בספר שמואל א' סופר עליו, 'כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ' (שמואל א', כה 4), ובנוסף קיים לאחר מכן משתה בביתו לכבוד הגֵז (כה 36). בעיניו של שלם זהו סיפור שמאפשר להתייחס לחג הגֵז המחודש כאל שִׁחְזוּר של מסורת עברית קדומה.   

אֶרמז מקראי הופך משמעות ומעוּדן במיוחד קיים בשיר 'פָּנָה הַגֶּשֶׁם', במשפט 'בְּנֵי הָרִים זֶה אֶל זֶה בְּרָמָה יְשׁוֹרֵרוּ'. הצורה הלא-מיוּדעת של המילה 'בְְּרָמָה' מזכירה כמובן את הפסוק 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים' (ירמיהו, לא 15). מלבד ההיפוך של הקינה לרינה, מסתתר כאן אולי גם רמז נוסף: על פי הפירוש המקובל, המילה 'בְּרָמָה' מתייחסת ליישוב הקדום 'רָמָה', שהזיהוי הרווח שלו הוא עם הכפר א-רם שבין ירושלים לרמאללה, אך ייתכן ששלם רמז כאן בקריצה על 'רָמָה' אחרת, קרובה יותר לליבו – קיבוצו רמת יוחנן.

הנה הוא השיר האהוב 'פנה הגשם' בביצוע היסטורי משנת 1953 של יעקב תלמי (כנעני):

נחזור ל'שלות השקט'. 

לכאורה השילוב של ביטוי זה בשיר 'שבת בכפר', נועד גם הוא להעניק מטען חיובי לצירוף לשוני שהקשרו המקורי בתנ"ך הוא שלילי וקשה במיוחד. עם זאת, קשה להניח שבבואו לחבר שיר שבת כה ענוג ורגוע נדרש שלם דווקא לאותה נבואת זעם נוראה מספר יחזקאל, ולכן אפשר לשער שביטוי זה עלה בזיכרונו ממקור אחר. רמז לכך טמון בקטע קצר שבו סיפר על בית הוריו: 

שני מיני זמר שמעתי בביתנו. ניגוניה העצובים של אמא הקוראת בספרי ה'תחינות', אבא – מהורהר תמיד ומזמר משירי לרמונטוב ומאנה ... ואני קרובים לי מאוד שניהם (מתתיהו שלם, שירים אחרים, רמת יוחנן תשל"ו, עמ' 9).

שירי לרמונטוב הושרו מן הסתם ברוסית, ואילו מבין שיריו של מרדכי צבי מאנה, שנכתבו בעברית, היו שניים שזכו לתפוצה רבה כשירי זמר: 'עַם עוֹלָם' ('מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים') בלחנו של אברהם משה ברנשטיין, וּ'מַשְׂאַת נַפְשִׁי' ('שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה') בלחן רוסי עממי.

השיר 'משאת נפשי', שאותו חיבר מאנה באביב של שנת חייו האחרונה (1886), מלבד חשיבותו בתולדות השירה העברית כמבשר הכתיבה במשקל הטוני-סילאבי (נגינתי-הברתי), שאפיין בהמשך את שירי תקופת התחיה, גם היה משירי הזמר המוּכָּרים והנפוצים ביותר בעולם היהודי בגולה ובארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות (דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: הסבא-רבא האוקראיני של "משאת נפשי''?', בלוג עונג שבת, 6 בספטמבר 2012). אין כל ספק ששלם הכירו היטב, הן מבית ילדותו ונעוריו הן מהשנים שלאחר עלייתו לארץ ב-1922. זהו שיר ארוך בן 15 בתים, שהשני והחמישי מהם מתחילים בשורה זהה:

הבית השני:                                                                 הבית החמישי:

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט                                              סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט – 

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר,                                                           הַס! קוֹל מַשַּק כָּנָף... 

עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד דּוּמָם                                                רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבַר,

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.                                                         יָנַע גַּם כָּל עָנָף.

הנה 'משאת נפשי' בשירתו של רן אלירן ובליווי להקת כלית (העיבוד של יחזקאל בראון):

שלם בוודאי הכיר את הביטוי 'שלות השקט' גם משיר אחר של תקופת חיבת ציון, שזכה אף הוא לתפוצה רחבה מאד בגולה ובארץ ישראל באותן שנים. זהו שירו של אליקום צונזר (מילים ולחן) 'די סאָכע' (המחרשה), שנכתב כנראה ב-1884 לאחר ייסוד המושבה פתח תקוה. במקורו נכתב השיר ביידיש והוא נפתח במילים האלה: 

אין סאָכע                                        במחרשה

ליגט די מזל ברכה                            טמונים המזל והברכה

דער וואַרער גליק פֿון לעבן,                האושר האמיתי של החיים,

קיין זאַך מיר ניט פֿעלט.                     לא יחסר לי דבר.     

צונזר חיבר גם נוסח עברי מקביל (תחת הכותרת 'הַמַּחֲרֵשָׁה'), שלא זכה להצלחה רבה כשיר זמר, אך לענייננו חשובות שורות הפתיחה:

הַמַּחֲרֵשָׁה / הִיא אֶבֶן הָרֹאשָׁה

לְחַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט / בְּלִי מַחְסוֹר לַגֵּו.

אליקום צונזר (1913-1836)

ספק אם מתתיהו שלם הכיר את הנוסח העברי של צונזר, שכאמור לא התקבל ולא התפשט, אבל הוא בוודאי הכיר את השיר בתרגומו המאוחר יותר של האיכר נח שפירא (בר-נ"ש), שהתפרסם ב-1895 והפך לנוסח המושר עד היום. אומנם כותרתו – 'הַמַּחְרֶשֶׁת' – זכורה פחות, אך מילות הפתיחה מוכרות: 'בְּמַחְרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי, / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מָה בָּהּ!'. כפי שניתן לראות, הביטוי 'שלות השקט' נעדר מן השורות הראשונות בתרגום המאוחר, אבל אולי מתוך הערכה לאיכותו של ביטוי זה ולייחודו הלשוני והצלילי החליט בר-נ"ש בכל זאת לאמצו מהנוסח העברי של צונזר, ושילבו בתחילת הבית השני:

בְּעֹשֶׁר / מִי יִחְיֶה בְּיֹשֶׁר / חַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט / כָּמוֹנִי – הָאִכָּר?

הנוסחים המלאים של השיר, במקורו ובתרגומיו, וגלגוליו הרבים, תועדו במאמריו של אליהו הכהן, 'שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: "בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי"', בלוג עונג שבת, 18, 25 במאי 2018.

בהחלט ייתכן שכאשר החל שלם לכתוב את מילות הפתיחה לבית השני של 'שַׁבָּת בַּכְּפָר' – שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר בַּשָּׂדֶה – עלתה בזיכרונו, במודע או שלא, המחרשה משירו של צונזר, ואולי זה היה מקור ההשראה לשורה הבאה של השיר: 'הַמַּחֲרֵשָׁה תִּדֹּם, תָּנוּחַ'.

הנה חבורת שֹהם, עם הסולן אבא'לה פורמן, שרים את 'במחרשתי', בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֵף ובניצוחו: 

 

מתברר כי הביטוי 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט' נכח בעברית של המאה ה-19, ולא רק בשירים אלא גם בשפת הכתיבה. 

כך למשל, אברהם מאפו, מחבר הרומן העברי המודרני הראשון אהבת ציון, השתמש פעמים רבות בביטוי זה במכתביו לאחיו הצעיר מתתיהו. במכתב ברכה לשנה החדשה ששלח לו מקובנה ב-1860 הוא כתב: 'ברכותי לשנה החדשה הבאה אלינו לשלום, ונסו יגון ואנחה ובאה שלוות השקט במגורינו ובקרבנו' (בן ציון דינור, מכתבי אברהם מאפו, מוסד ביאליק, תש"ל, עמ' 118). מכתב אחר לאחיו, שנכתב שנה אחר כך, הסתיים באיחולים: 'ושלום וברכה ושלוות השקט לך כחפצך וחפץ אחיך אוהבך כאישון עינו' (עמ' 147).

שרה פייגה פוֹנֶר (1937-1854), ילידת ליטא והאישה הראשונה שכתבה סיפורת בעברית, כתבה בספרה אהבת ישרים (1881): 'לשמחת לבי ונפשי שמעתי כי גם בארץ המבורכה בכל טוּב [איטליה] וגם בשלות השקט נַעֲלֵיתָ עַל כיאות לכבודך ורחוק אתה מארץ הדמים [צרפת] אשר רק שוד ורצח  בקרבה' (טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 296), ובהמשך 'כה היה אבי בשלות השקט, עד שנת 1812, ואז בהמלחמה הגדולה והכבדה אשר היתה בין צרפת ורוסיא נפל אבי חלל' (עמ' 330).

בכרוז 'קול בני הנעורים', ששלחו בשנת 1882 ארבעים סטודנטים חברי תנועת ביל"ו לרב נפתלי הרמן אדלר מלונדון, מופיע משפט שחלקו האחרון הוא פרפרזה מהופּכת, ברורה מאוד, על הפסוק מיחזקאל, טז 49: 'רב לנו רב! יבוא הקץ לגלותנו המרה ולאחרי אלפי שנות נדודים נמצא מנוחה בארץ אבותינו לנפשותינו העייפות; שמה נשב בגאון שלות השקט על אדמתנו אנחנו ומעמל כפינו נשבע לחם ולא נדע רע' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשל"ז, עמ' 153-152).

מהדוגמאות האלה ניתן ללמוד שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היו לביטוי 'שלוות השקט' שני מובנים שונים: ברוב המקרים הוא מתייחס לחיים בבטחה וללא דאגות, בדומה למשמעות הפסוק שנזכר כאן מספר יחזקאל. רק במקרים ספורים הוא מתאר אווירת שקט ושלווה במובן המילולי הפשוט. מבחינה זו, שירו של צונזר 'המחרשה', הן בנוסחו העברי של המחבר הן בתרגומו של בר-נ"ש, מייצג נאמנה את הגישה הראשונה והרווחת יותר, בעוד שמאנה ב'משאת נפשי' נתן ביטוי לגישה השנייה, שהיא זו ששימשה מקור השראה לכותבים כמו מתתיהו שלם, וכפי שנראה בהמשך, גם ש"י עגנון.

נראה שלקראת סוף המאה ה-19 הולך ומתמעט השימוש בביטוי 'שלות השקט', אולי משום שעל אף יופיו הוא נתפס כארכאי. הוא למשל אינו מופיע כלל בשירי ביאליק וטשרניחובסקי (על אף שידוע לנו שביאליק אהב לזמר את 'משאת נפשי' בהיותו תלמיד ישיבה בוולוז'ין) והשימוש בו נדיר מאוד גם בדורות שאחריהם. בכל זאת ראוי להזכיר כאן כמה דוגמאות להופעתו בכתובים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובשני המובנים שלו.

בספר אורות התשובה, שחיבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) בראשית שנת תרפ"ה (1924), מופיע הביטוי האמור במובנו המקובל בדור הקודם: 'התעדנו על טוב ה' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלוות השקט, של ביטחון ושל כבוד' (פרק ח, ד).

הביטוי במובנו האחר מתגלה ברומן הגדול של ש"י עגנון תמול שלשום, שנדפס לראשונה ב-1945. עגנון השתמש בצירוף זה שלוש פעמים, מלבד צירופים דומים הנגזרים ממנו, כמו 'דממת השקט' או 'בשלווה ובהשקט', ותמיד במשמעות המילולית הפשוטה של אווירה שקטה ורוגעת, כמו בשיריהם של מאנה ושלם: 'שלות השקט שרתה על כל הכפר וכמין חמימות פושרנית פירכסה ויצאה מן האדמה' (עמ' 49, שוקן, תשכ"ח); "בדרך נזדמן למגרש הרוסים. ראה את המקום שהוא מרווח ונאה ושלות השקט שרויה שם' (עמ' 197); 'שלות השקט שרויה על העיר ובתיה שרויים בשלוה' (עמ' 326); 'דממת השקט שרויה. השמים מלאים כוכבים והלבנה מהלכת בין הכוכבים' (עמ' 363), ומעניין שבכל ההופעות של ביטוי זה מוצמד לו פועל בנטייה כלשהי של השורש שׁ.ר.י (שָׁרְתָה, שְׁרוּיָה וכדומה).

'סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט, עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר': נוף פסטורלי ברדושקביץ, עיירת הולדתו ומותו של מאנה, 2017
(צילום: דוד אסף)

עגנון הכיר היטב את שירתו של מאנה. בשנת 1906, בהיותו בן 19, הוא הקדיש לו מאמר ביידיש שהתפרסם בשבועון דער יודישע וועקער (המעורר היהודי), אשר ראה אור בעיר הולדתו בוצ'אץ' והוא עצמו שימש בו עוזר לעורך. אין זה מפתיע שאחד השירים שנדונו במאמר הוא 'משאת נפשי' שתואר כ'שיר נפלא מלא הדר' והבית האחרון שלו אף הוּבא במלואו בתרגום ליידיש (ללא המקור העברי):

וווּ ביסטו, וווּ ביסטו הייליקע ערד              אַיֵּיךְ, אַיֵּיךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ

אַך, מײַן גײַסט לעכצט צו דיר.                  רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה!

אפֿשר וועלן מיר אין איינעם                     לוּ גַּם אַתְּ, גַּם אָנִי יַחְדָּו

ווידער אויפֿלעבן ווי פֿריער.                     נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

המאמר מסתיים באמירה מרגשת על המשורר שמת משחפת בגיל 27 בלבד: 'למרבה הצער מת מאנה צעיר מדי, ומיתר שירתו נקרע מהר מדי... אך בדפי התווים היהודיים עוד אצורים צלילי נפשו...' (ש"י עגנון, ייִדישע ווערק, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ז, עמ' 91, 95).

'שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם': בית העלמין ברדושקביץ, 2017 (צילום: דוד אסף)

אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שעגנון הכיר את 'משאת נפשי' גם כשיר זמר, עם הלחן העממי המלנכולי ושובה הלב שהותאם לו, וכך הוא בוודאי פגש בו שוב בתקופה הראשונה שלו בארץ ישראל בשנים 1912-1908, בחברתם של חלוצי העליה השנייה. בתמול שלשום מספר עגנון על חיי התרבות ביפו העברית:

ואחר שסועדים כאחד יוצאים לטייל פעמים לגן הברון ופעמים על שפת הים, או לגבעת החול שנקראת גבעת האהבה. בחורים ובחורות יושבים שם זוגות זוגות ושרים הכניסיני תחת כנפך ושאר שירים נוגים (עמ' 138). 

מה היו 'שירים נוּגים' אלה? אפשר להניח שמדובר בשירים כמו 'שחקי שחקי', 'יד ענוגה', 'נִטְּשׁוּ צללים' או 'ציון תמתי', אבל אין ספק שאחד הפופולריים ביותר היה אז שירו של מאנה 'משאת נפשי', ועל כך יש עדויות רבות של אנשי התקופה (ראו במאמרו של דוד אסף, הסבא-רבא האוקראיני של 'משאת נפשי', שהוזכר לעיל). 

השימוש הרב שעשה עגנון בתמול שלשום בביטוי שנראה כלקוח משירו של מאנה הוא לא רק עדות לנטיית הלב האישית של המחבר, למילות השיר וייתכן שגם ללחנו, אלא שהוא אף מתבקש מתוך ההיגיון הפנימי של הסיפור עצמו.

'זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה תַּאֲוָה לָעֵינָיִם': נוף ברדושקביץ, 2017 (צילום: דוד אסף) 

את מסענו בעקבות מטבע הלשון 'שלות השקט' נסיים עם המשורר נח שטרן (1960-1912), משורר מוערך, שחייו היו מסכת טראגית ושמו כמעט ונשכח. הוא מוּכר לחובבי השירה העברית בעיקר משירו 'ריחות', הנפתח במילים: 

הַלִּילָךְ הַפּוֹרֵחַ בַּלָּאט, / הַלִּילָך הַמַּכְחִיל אֵי-שָׁם חֶרֶשׁ –

לִי הזְכִּיר הֲזָיוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחַת, / וְאַכְזָבוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת...

אחת מיצירותיו האחרונות, שנמצאה בעיזבונו ללא תאריך, היא הפואמה 'צוואה', הכתובה בגוף ראשון, כִּפְנִיָה לאחיו. המשורר, שזמן לא רב אחר כך שם קץ לחייו, נפרד מכל שהיה יקר לו: הבית, השירה, המוזיקה, הטבע, וכן גם מדמות נשית מסתורית המכונה 'היא'. הטון הכללי הוא רך, אוהב ומפוייס, ורק בחטיבת הפתיחה מתוארת תמונה קשה של חורבן ומוות המשקפת את מכאובי הנפש שייסרו אותו באותם ימים. הביטוי 'שלות השקט', שבכתביהם של מאנה, עגנון ושֶׁלֶם שׁורה עליו נימה חיובית של 'חמדת כּיסוּפין מעַדנת' (כלשונו של יהושע רבינוב), הפך אצל שטרן לשקט של אימה גדולה: 'וְהֵד מַחְרִיד שֶׁל אֵשׁ שְׂטָנִים בַּחֲתֻנַת שְׁאוֹל / תִּבְלַע שַׁלְוַת-הַשְׁקֵט'.

הנה תחילת השיר:

סיגל נאור פרלמן (מהדירה), נח שטרן: כל השירים, פרדס, 2018, עמ' 205

נסיים במה שהתחלנו.

הנה אופירה גלוסקא ומקהלת בנות קיבוץ שער הגולן שרים את שַׁבָּת בַּכְּפָר בעיבודו המוזיקלי של חיים ברקני (הוקלט ב-1977):

נָטוּ צְלָלִים עַל פְּנֵי הַגְּבָעוֹת,                (פזמון חוזר:) יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה

יְמוֹת הַחֹל חָלְפוּ, עָבָרוּ.                                        בָּאָרֶץ הַבְּרוּכָה. שַׁבָּתוֹן!

הַרְחֵק הַרְחֵק נִצְּתוּ נְגוֹהוֹת,                                   לָבְשׁוּ הָדָר פְּנֵי הַכְּפָר

כּוֹכְבֵי שַׁבָּת מַה יָּפוּ, נֶהְדָּרוּ!                                  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

 

שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר בַּשָּׂדֶה.

הַמַּחֲרֵשָׁה תִּדֹּם, תָּנוּחַ.

בַּגַּן בַּחֹרֶשׁ זֶמֶר תּוֹעֶה,

נִגּוּן שַׁבָּת אֶל הַיְּקוּם שָׁלוּחַ.      

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

שׁוֹבֵת עָמָל בִּמְלֹא הַמֶּרְחָב,

עֲדָרִים רוֹבְצִים בְּנַחַת.

גְּדִי בֶּן-חֶמֶד יַרְנִין כָּל לֵבָב,

חַמָּה מֵעַל יִפְעָתָהּ שׁוֹלַחַת.

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

הוֹ, מַה נָּעַמְתְּ לִי, שַׁבָּת מְנוּחָה

בִּמְבוֹא הַכְּפָר עֲלֵי מִשְׁמֶרֶת!

לָנוּ הֲיִי, שַׁבָּת בְּרוּכָה,

מַתְּנַת עוֹלָם, מַתַּת תִּפְאֶרֶת.

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

_____________________________________

רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. עד לאחרונה ניצח על מקהלת הגליל העליון ron.zarchi@gmail.com

בָּא הַשֶׁמֶשׁ? טקס הנפת העומר בקיבוץ רמת יוחנן

צילם: דנצ'וּ ארנון

כתבו: דנצ'וּ ארנון ודוד אסף

קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון נוסד בשמחת תורה תרצ"ב (1931) במיקומו הנוכחי. בשנותיו הראשונות עוד נקרא בשם אושא – על שם היישוב היהודי הקדום שזוהה בסמוך ובו פעלה הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש – אך ב-1935 הוחלף השם לרמת יוחנן. יוחנן הוא יאן סמאטס, איש צבא ואישיות פוליטית חשובה בדרום אפריקה (לימים גם ראש ממשלה), שאהד בגלוי את התנועה הציונית ואיכשהו זכה לכך שהרחובות שנקראו על שמו בארץ, במושבה הגרמנית בירושלים ובצפון הישן בתל אביב, הם מן היפים ברחובותינו.

הקיבוץ עצמו הוא שמורת טבע כפרית וקיבוצית. למרות פילוגים וזעזועים הוא קיים כבר תשעים שנה כקיבוץ שיתופי שלא הופרט, למרות מצבו הכלכלי המצוין. חיים בו כאלף אנשים, יש בו עדיין חדר אוכל פעיל, קבלות שבת וכמובן טקסי חגים.

כבר עשרות שנים שלמחרת ליל הסדר מתנהל ברמת יוחנן טקס ארוך ומורכב, צבעוני וייחודי הנקרא 'הנפת העומר'. טקס כזה לא קיים בשום מקום אחר אלא אך ורק ברמת יוחנן, והשנה הוא התקיים בשבת (16 באפריל). דנצ'וּ היה שם ותיעד אותו במצלמתו.

לטקס ולכוריאוגרפיה המיוחדת שלו אחראים בעיקר שניים, שהיו חברי הקיבוץ ומאושיות תרבות החגים הקיבוצית והחילונית: המשורר והמלחין מתתיהו שֶׁלֶם (1975-1904) והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין (1989-1902). שניהם עלו ארצה מפולין בעלייה השלישית והצטרפו לקיבוץ בית אלפא, אך ב-1940, בעקבות הפילוג בין אנשי השומר הצעיר לאנשי מפא"י, עברו עם משפחותיהם לקיבוץ רמת יוחנן המפא"יניקי. 

על מתתיהו שלם, על לאה ברגשטיין ועל טקס הנפת העומר כבר כתב דוד אסף בבלוג עונג שבת, ביחס לשירו הידוע מכולם של שלם 'שיבולת בשדה', ולא נחזור כאן על הדברים ('שיבולת בשדה': מסע בעקבות מתתיהו שלם וחג העומר', 5 ביוני 2011). מתתיהו כתב והלחין עשרות רבות של שירים ('פנה הגשם', 'הבו לנו יין', 'שמחו נא', הם מן הידועים שבהם), לאה יצרה עשרות רבות של ריקודי עם, ושניהם יחד ארגנו את חגי הקיבוץ ברוח הימים ההם. 

ריקוד 'והיה כי תבואו אל הארץ', רמת יוחנן 1947-1945 (פיקיוויקי)

את אותם חגים, עם אותם טקסים, ריקודים ותלבושות (בשינויים מזעריים) ממשיכים חברי רמת יוחנן לחגוג עד היום: בסוכות חוגגים את עליית הקיבוץ על הקרקע, את חג האסיף ואת חג המים, ובפסח חוגגים את קציר השעורים והנפת העומר בטקס הנהדר הזה, שנערך בשדה שעורה הסמוך לקיבוץ. בטקס משתתפים רוב חברי המשק, מקטן ועד גדול, וכמובן אורחים רבים.

טקס הנפת העומר, רמת יוחנן שנות הארבעים (פיקיוויקי)

הצופים והאורחים ישבו על כסאות פלסטיק, הילדים – על חבילות תבן

את המופע מלוות תזמורת ומקהלה ושני קריינים הניצבים על עמודים מקושטים בשדה וקוראים בחגיגיות את הטקסטים הארכאיים והמליציים המלווים את הריקודים.

התזמורת בשדה

הקריינית מעל העמוד המקושט

שלם, שהיה בקי במקורות ישראל ובמסורות חז"ל, ליקט פסוקים מן התורה ופרקי משנה, שנועדו להקראה, למשל מתוך ספר ויקרא פרק כג: 

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן ... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה ... וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לא רק הנשים הבוגרות מחוללות. בטקס משתתפים גם ילדי הקיבוץ, בעיקר בנות ומעט בנים, זרי פרחים עוטרים את ראשי הבנות ובידיהן צרורות פרחים טריים.

הנשים הרוקדות מגיעות אל שדה הקציר מכמה כיוונים:

בנוסף לפרקי ההקראה חיבר שלם והלחין גם שירים מיוחדים לטקס, שהידוע בהם הוא 'הֵן יְרוּנָן', שנכתב ב-1953 או 1954 והפך לריקוד בידיה של ברגשטיין:

הֵן יְרֻנָּן, יְרוֹעַע וְיֵעוֹר
הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל!

השיר מבוסס על היפוך פסוק החורבן בישעיהו, טז 6, שגורס כי אדמת הארץ תחרב ובכרמיה לא יְרֻנָּן לא יְרֹעָע, כלומר לא תישמע רינה ולא תרועת שמחה ('וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי').

 

חלק מהטקס מתבסס על דיאלוג ריתמי בין הגברים הקוצרים לבין הנשים הרוקדות. המקור הטקסטואלי לשיח הזה נמצא במשנה (מנחות, פרק י, ג): 

כיצד היו עושים?

שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.

וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

כיון שחשכה, אומר להם [שליח בית הדין]: בָּא הַשֶׁמֶשׁ? אומרים: הין [הֵן].

בא השמש? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים: הין.

שבת זו? אומרים: הין.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הין, הין, הין.

וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

ובסופו של טקס, צריך גם לקצור את העומר. זהו כמובן תפקידם של הגברים, שבחרמש מושחז יקצרו עומרים, יגישום לנשים ויניפום אל על.

הערב כבר יורד, ועל רקע השקיעה וכתובת אש 'עומר זה – הביאו', אנו צופים בריקודי הסיום.

בארכיון הסרטים על שם סטיבן שפילברג, ששמור באוניברסיטה העברית, מצאנו סרטון תעמולה ישן דובר אנגלית, שמתעד את חג העומר ברמת יוחנן. התאריך בו צולם הסרט אינו ידוע – מן הסתם בשנות החמישים – אבל האמת היא שפרט לגילם של המשתתפים, לא הרבה השתנה...

בסיום הטקס לא התאפקתי וצילמתי שתי ילדות חמודות שהשתתפו בריקודים. בעוד כמה שנים, כשתגדלנה, הן תשתתפנה בריקודים של הבנות הגדולות...

בתזמון מושלם שודר בערוץ' כאן' סרטון קצר ונחמד על חגיגות העומר ברמת יוחנן, ובלשונם 'המנהג התנ"כי שקיבוצניקים מקיימים ודתיים לא'...

 

תודה לנחום אבניאל

גלגולו של ניגון: מתתיהו שֶׁלֶם ושירו 'שִׂמְחוּ נָא וּפִרְקוּ הָעֹל'

'יַד זוֹרֵעַ וְחוֹרֵשׁ' (כרזת קרן היסוד, 1934; עיצוב: אוֹטֶה וָלִיש)

התוכן
א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו
ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו
ג. מי הם 'פורקי העול'?
ד. הלחן והריקוד
ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר
ו. משיריו האהובים והיפים של מתתיהו שלם

חג שבועות הממשמש ובא נזכר בתורה כחג חקלאי מובהק – 'וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים' (שמות, לד 22) – ויום הבאת הביכורים לבית המקדש. המסורת הקובעת את שבועות גם כיום מתן תורה היא מאוחרת ומופיעה לראשונה רק בתלמוד. ההתיישבות החלוצית החדשה בארץ ישראל, שהייתה הביטוי המגשים המובהק ביותר של הציונות, ביקשה לחדש ולהאדיר את הצדדים החקלאיים והארציים של חגי ישראל, שהשתכחו במאות שנות הגלות, לאורכן הודגשו דווקא הצדדים הרוחניים והמיסטיים של החגים. למפעל התחדשות קצר-ימים וחילוני זה היו ביטויים רבים, ובהם גם בזמר העברי. בעשרות השנים האחרונות ירדה קרנה של החקלאות ועבודת האדמה, ועמה משתכחים גם השירים היפים, ריקודי העם והטקסים המקוריים שחוברו לכבודם. 

לא נכתבים עוד שירים על אדמה ועל מים, על עדרי צאן, על ביכורי קציר חיטים ועל גינת אגוז, לא על שדות פורחים, לא על תלמים חרושים ולא על ממטרות המפזרות פניני אורה. בינתיים גם אין תחליף ראוי – איש לא כותב שירים על תעשיית ההייטק או יוצר ריקודי עם לכבוד אפליקציות חדשות ('הורה ווייז'? 'דֶּבְּקָת מובילאיי'?). מה כן נשאר? נשארו הגעגועים לימי התום.

מתתיהו שלם (1975-1904)

א. משהו על מתתיהו שֶׁלֶם ועל בית אביו

אחד השירים היפים המזוהים עם הווי הקיבוצים ועם מפעל ההתיישבות החלוצי הוא 'שִׂמְחוּ נָא'. המחבר והמלחין של השיר – שיעמוד במרכזה של רשימה זו – היה מתתיהו שֶׁלֶם (לשעבר וַיינֶר), שיחד עם בני דורו, דוד זהבי (נען) ויהודה שרת (יגור), זוהה עם שירת ההתיישבות העובדת ועם הניסיון ליצור תרבות חגים ישראלית חילונית ומתחדשת. שירים שחיברו והלחינו אישים אלה הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית כולה. לפני שש שנים הקדשתי לשלם רשימה מיוחדת ('שיבולת בשדה – מסע בעקבות מתתיהו שֶׁלֶם וחג העומר'), ועתה
נשוב ונפסע בעקבות שיר נוסף שלו.

מתתיהו שלם, יליד 1904, עלה לארץ בשנת 1922 והוא בן שמונה- עשרה. בשנת 1926, לאחר תחנות שונות בארץ, הצטרף לקיבוץ בית אלפא שבקצהו המזרחי של עמק יזרעאל. בשנת 1940 חל פילוג
בקיבוץ בין אנשי 'השומר הצעיר' לבין אנשי מפא"י, ובעקבותיו החליט שלם, שהיה בוגר תנועת 'החלוץ' בפולין, לעבור לקיבוץ רמת יוחנן ובו חי עד מותו בשנת 1975.

חברי בית אלפא, 1926 בצילום של אברהם סוסקין. מתתיהו שלם יושב שני מימין (נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-213)

מתתיהו נולד בעיירה הְרוּבִּייֶשׁוּב שבדרום-מזרח פולין (אז עדיין חלק מהאימפריה הרוסית) למשפחה מסורתית וציונית, שהערבוב בין ישן לחדש עיצב את חייה. סבו, טוביה ויינר, עוד היה חסיד שהקפיד על קלה כחמורה – 'סבי היה לומד תורה יומם ולילה בקלויז של הרבי', כתב שלם; 'אבי למד בישיבה, אך בהיותו בן 16 התמרד'. ואכן, שלום ויינר, ש'הציץ ונפגע', היה אדם חילוני ששילב בהלכות חייו מסורתיות, השכלה וציונות.

שלום ויינר, אביו של מתתיהו (ארגון יוצאי זמושץ)

בשנת 1907 פתחו שלום ואחיו הצעיר אברהם-דוב בעיירה 'חדר מתוקן' לבנים ('חדר מסוכן' קראו החרדים למוסד כזה), ששפת ההוראה בו הייתה עברית. שנה לאחר מכן, ב-1908, הוזמן שלום לנהל את בית הספר העברי 'קדימה' בעיר הסמוכה זמושץ' (כשבעים ק"מ מהרוביישוב). הוא עבר לשם עם בני משפחתו והיה לדמות חינוכית וציונית בולטת בעיר היפה שהתגאתה בבניה המפורסמים: הסופר הנערץ י"ל פרץ מכאן והמהפכנית הפמיניסטית רוזה לוקסמבורג מכאן. מתתיהו למד בבית הספר שניהל אביו ומגיל צעיר נמשך לפעילות ציונית בתנועת 'החלוץ'.

מתתיהו שלם (מימין) וחניכיו בתנועת הנוער, זמושץ 1921 (אוסף ד"ר ישראל שק)

ב-1934 עלה שלום ויינר לארץ ישראל בעקבות בנו. הוא התגורר בתל אביב אך לא מצא בה את מקומו והתפרנס בדוחק כמורה פרטי. בחנוכה תש"ג (1943) נדרס על ידי אופנוע, נהוג בידי שוטר או חייל בריטי; הוא מת כתוצאה מן התאונה ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק. לזכרו שינה מתתיהו את שם משפחתו לשֶׁלֶם.

כך תיאר מתתיהו את בית הוריו:

מתתיהו שלם, שירים אחרים, רמת יוחנן, תשל"ו, עמ' 9

שלם היה מחובר אפוא מילדותו, ובנימים רבים, לעולם היהודי המסורתי. על זיקתו המפתיעה לעולם החסידות דווקא כתב לאחרונה יהורם לשם רשימה מעניינת ('סיפור פגישתו של הרועה מרמת יוחנן עם הרועה מקאליב', בלוג הספרנים, גיליון לח), ובה גם סיפר על ארכיון 'אגודת הנוקדים' ועל ארכיון 'המכון להווי ומועד' שייסד שלם בקיבוץ רמת יוחנן. חייו הוקדשו אפוא לרענון 'הישן' ולשילובו בתוך התרבות הישראלית החדשה, שהוא וחבריו חלמו לבסס ברוח אמרתו של הרב אברהם יצחק קוק: 'הישן יתחדש, והחדש יתקדש'. תרומתו לעיצוב המחודש והמחולן של חגי ישראל ושל טקסים יהודיים אכן אינה מוטלת בספק.

ב. על השיר 'שִׂמְחוּ נָא' ומועד כתיבתו

בטעות מקובל לחשוב כי השיר 'שמחו נא' נכתב בשנת 1937, לציון חמש-עשרה שנים לעלייה על הקרקע של קיבוץ בית אלפא (1922). תאריך זה מצוטט במקורות רבים והוא מתבסס על דברי שלם עצמו, שבשנת 1963 סיפר לציפי פליישר כי חיבר את השיר, 'כנראה', בראשית 1937. הוא גם זכר כי השיר חובר בהקשר של 'הצגה על השנים הראשונות של בית אלפא'.

ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, חיפה 1964, עמ' 367

אך זיכרונו של שלם בגד בו. כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב, ואף נדפס, שנתיים קודם לכן (מאי 1935), ובלי שום קשר לחג העלייה לקרקע, אלא כחלק ממחזה תמים לילדים. עם זאת, אין בידינו מידע מתי בדיוק הלחין שלם את השיר, וייתכן שהשיר הולחן ואף בוצע רק שנתיים לאחר פרסומו ולכבוד חגיגת 'יום ההולדת' החמישה-עשר של הקיבוץ.

אלו הן המילים המקוריות של השיר כפי שנדפסו בחוברת שירים לערבי שבתות בבית ברנר, שראתה אור בשנת תרצ"ח (1938-1937) עבור ערבי השירה בציבור שנערכו ב'בית ברנר' (מקום משכנה של מועצת פועלי תל-אביב), בהדרכתו של המלחין דניאל סמבורסקי:

הבה נשמע תחילה את השיר בביצוע הגבעטרון:



וכאן תיאודור ביקֶל בהקלטה משנת 1961 (באותה שנה, אגב, כבר התאזרח ביקל בארצות הברית):



המילים המושרות בביצועים אלה אינן מדויקות ויש שינויי נוסח קטנים שסוטים מן המקור; כך למשל זמרי הגבעטרון שרים: 'יום לנו של שמחה' או 'מים שפע כי יֻתַּן'; ביקל שר 'חג לנו ואורה', או 'מים שפע רב נִיתַּן', אך אלה הם פכים קטנים.

ג. מי הם פורקי העול?

השיר 'שמחו נא' הוא דוגמה נהדרת לאחד ההישגים הגדולים של המהפכה הציונית – חִילוּן השפה העברית המודרנית. על נושא זה נשתברו קולמוסים רבים ולא לנו לעסוק בו כאן. ספר מצוין בשני כרכים עבים, שעוסק בהיבטים השונים של החילון בתרבות היהודית, ראה אור בשנת 2013 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

שלם, כמובן, לא היה הראשון שרתם את עצמו למהפכת החילון. את מֵיזָם חילון השפה – הפיכתה של העברית משפת קודש ריטואלית לשפה 'חילונית' וגמישה, שניתן לכתוב בה בכל תחום, גם ללא 'כובד הירושה' הדתית, וניתן לדבר בה כמו כל שפה אירופית מודרנית – החלו כבר משכילים במאה ה-19, מש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ואילך. אחד משיאיו של מהלך זה הוא השיר המניפסטי 'הקיצה עמי' של יל"ג (1866), שכולו בנוי מצירופים מקראיים שהוטענו במשמעות המנוגדת למובנם המקורי. הלהט החילוני של החלוציות המגשימה בארץ ישראל, מימי העלייה השנייה ואילך, התבטא באופן ייחודי גם בשירי הזמר, שבהם קיבלו צירופים דתיים מקודשים משמעות חדשה, ולא פעם מנוגדת ואף מתריסה. השיר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא 'אנו נושאים לפידים' של אהרן זאב (ובלחנו של מרדכי זעירא), שנכתב בראשית שנות השלושים:

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

שיר זה מושר כבר עשרות שנים דרך קבע בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, אך החילון הבוטה שבו הרגיז ומרגיז את דוברי הדת בישראל (ראו למשל כאן – גישה חרדית; וכאן – גישה דתית-לאומית). היו שנים שבשל לחץ פוליטי אף צונזר השיר מן הטקס והוחלף בשיר 'כשר' יותר, עד שחזר והפך להיות חלק בלתי נפרד מחווית יום העצמאות.

וכמובן שמיותר להדגיש כי 'חילון' אין פירושו ניתוק מוחלט מן המסורת; זהו תהליך מורכב של שילוב המסורת בעולם מודרני, שמשתרע על מנעד רחב מאוד של 'מסורתיות', שמקרי הקיצוֹן שלו – ובפירוש לא הזרם העיקרי – הם האפיקורסות או האתאיזם.

מתתיהו שֶׁלֶם

ודווקא על רקע זה בולט שבעתיים הצירוף הטעון 'וּפִרְקוּ הָעֹל' שבו בחר שלם לפתוח את השיר.

המשמעות של 'פריקת עול' במקרא פירושה הסרת משא כבד. עול הוא צמד המוטות המונחים על עורף הבהמה ואליהם מחוברים כלי עבודה חקלאיים, ולכן מדברת חוקת התורה על פרה אדומה 'אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל' (במדבר, יט 2), יצחק מאחל לעשו בנו, כי ביום מן הימים, לכשיפסיק לחיות על חרבו, הוא ימרוד באחיו: 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ' (בראשית, כז 40), ובמגילת איכה ממליצים באופן כללי על חיים שיש בהם משמעת וסדר: 'טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו' (איכה, ג 27).

בספרות חז"ל קיבל ביטוי זה משמעות נוספת: האמונה בבורא העולם וקיום תורה ומצוות הם עול שיש לקבלו ברצון:

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה [פרשת] 'שמע' ל[פרשת] 'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות (ברכות, ב, ב).

ובמשתמע, מי שפורק עול זה הרי הוא כופר וראוי לעונש, כפי שהבהיר היטב התנא רבי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה:

כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ (אבות, ג ה).

ובסדר הווידוי של יום כיפור מבקשים המתפללים מחילה גם 'על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עוֹל'.

פריקת עול נתפסה אפוא במסורת היהודית הדתית כמרד בסמכות האל; דבר שלילי לחלוטין ובוודאי לא סיבה לשמחה. מתתיהו שלם בוודאי ידע זאת. אלא שמנקודת מבטם של חלוצי העמק, אנשי 'השומר הצעיר', שהשאירו מאחוריהם את הטלית והתפילין ויצאו לדרך מרוממת חדשה, ל'פריקת העול' הייתה משמעות שונה, וביטוי זה עצמו עבר חילוּן. לא אנרכיזם או הסרת כל רסן מוסרי כדי לחיות חיי תענוגות והפקר, אלא ביטוי לחילוּן המסורת הדתית כולה בדרך של חיי הגשמה ויצירה של אידאלים לאומיים חדשים. 'פריקת העול' היא המשך של 'חג לנו ושמחה', וגם כאן אי אפשר שלא לשים לב לחילוּן הפסוקים 'ושמחת בחגיך ... והיית אך שמח' (דברים טז, 15-14) – החג שיש לשמוח בו אינו חג דתי-פולחני שבמרכזו תפילה לאל, אלא חג ציוני-חילוני שבמרכזו מימוש ערכי החלוציות ועבודת האדמה.

זאת ועוד, החיבור של 'שִׂמְחוּ נָא, שִׂמְחוּ נָא' עם 'וּפִרְקוּ הָעֹל', מתכתב עם פיוט ידוע לשמחת תורה, שחובר על ידי ר' יוסף בן חיים מבגדד ('בן איש חי') ונפתח בדיוק באותן מילים, אבל קצת אחרת: 'שמחו נא שמחו נא, בשמחת התורה'. השמחה של שלם וחבריו איננה שמחת התורה, אלא שמחת הקמתו של יישוב חדש בארץ ישראל, מעשה ידי בשר ודם, ידיהם של יהודים שפרקו עול תורה ומצוות.

אם לא די בכך, שלם גם 'מעניק' לחלוצי העמק לא פחות מאשר את כוחותיו של בורא העולם, שכידוע יצר אותו יש מאין: 'מֵאַיִן יָצַרְנוּ יֵשׁ' הוא מעשה ידיהם של החלוצים ולא כוחו הפלאי של אלוהים. ועל כך אפשר עוד להוסיף את הוצאת המים מהסלע – 'סֶלַע וְצוּר אֵיתָן / מַיִם שֶׁפַע רַב נָתַן' – שאינה מעשה נס שחולל משה כאשר היכה במדבר סיני על הסלע ויצאו ממנו מים, אלא של פועלם הפיזי של החלוצים.

'מאין יצרנו יש' –- בגן הירק של בית  אלפא, 1927. שנייה משמאל טובה שלם, רעייתו של מתתיהו.
(נדב מן, ארכיון ביתמונה, Alfa-0192)

גם לצירוף עז-המבע 'עֹז, עָצְמָה וָכוֹחַ' יש הקשר מקראי מחלן. כאן התכתב שלם עם פסוקי הנחמה של ישעיהו (מ 31-28):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ: אֱלֹהֵי עוֹלָם, יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ, וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

מקור הכח והעצמה של החוגגים בעמק יזרעאל אינו מתת אלוהים, זה שלעולם אינו מתעייף, אלא פרי 'דת העבודה' החילונית והעמל האנושי. וגם אם הם מתעייפים, כדרך הטבע, אין הם אומרים נואש ועובדים אף יותר מהנדרש ('מִשְׁנֶה עֲבֹד וַעֲמֹל, עֹז רוּחֵנוּ בַּל יִפֹּל').

ולבסוף, הסיום המלהיב 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּר' הוא חילון של כמה מפסוקי תהלים. שילוש פועל העֵרוּת מוכר מספר תהלים: 'עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר' (נז 9), וכן 'עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי? הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח' (מד 24). בעל המזמורים פונה לאלוהים ומבקש להעירו, ואילו שלם ממריץ את חבריו-שותפיו ליצירה להתעודד ולהתעורר לקראת הבאות. 

'עורו ישנים מתרדמתכם', מודעה הקוראת לחרדים להצביע בבחירות; 'בעל האבי-עזרי' הוא הרב אליעזר ש"ך
(הספריה הלאומית, אוסף הפשקווילים)

הדימוי של עם ישראל כנרדם שיש להקיצו הוא מוטיב שכיח גם בספרות המסורתית וגם בספרות התחיה, ושלם לא היה, כמובן, הראשון שביקש להעיר ולעורר. בין כותבי שירי הזמר בארץ ישראל הקדים אותו בשני עשורים לוין קיפניס, בשירו 'עורה, עורה ישראל', שנכתב בשנת 1919, עם התגברות התקוות הציוניות בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים והצהרת בלפור. 'עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, עוּרָה, / עוּרָה, עוּרָה, יִשְׂרָאֵל! / עוּרָה, עוּרָה, עוּר עַם סְגֻלָּה!' – כתב קיפניס, ושירו זה, שהותאם למנגינה עממית, היה פופולרי מאוד, הושר במקהלות ובטקסים וגם נרקד כ'הורה'.

ד. הלחן והריקוד

כמתבקש ממילות השיר ('תּוֹךְ מַעְגָּל גּוֹעֵשׁ') הלחין שלם את שירו כשיר ריקוד ובקצב מהיר, שמזכיר את ניגוני השמחה במוזיקת הכליזמרים ('פֿריילעכס') – ואכן השיר הפך לריקוד עם נפוץ; אך יש ב'שמחו נא' גם צד קלאסי-אמנותי, שמתאים לשירת מקהלות (ומעניין שהשיר התחבב על מקהלות יהודיות בבתי כנסת רבים בארצות הברית). 'שמחו נא' גם זכה לעיבודים מוזיקליים מגוונים: יהויכין סטוצ'בסקי, צבי אבני ושמעון כהן, ובשנת 1954 אף עיבד אותו ליאונרד ברנשטיין, המלחין היהודי-האמריקני הנודע. 

הנה ביצוע מקהלתי של מקהלת האוניברסיטה הסינית של הונג קונג (!), שרים על פי העיבוד של ליאונרד ברנשטיין:



השיר, כמתבקש, גם נרקד. בכנס מחולות העם השלישי, שנערך בקיבוץ בדליה ב-1951, עטו על עצמם חברי קיבוץ רמת מנשה לבוש 'מסורתי' וצולמו כשהם מרקדים את 'שמחו נא'. זו על כל פנים הכותרת שניתנה לצילום בעיתון דבר, אך אני חושד שנפלה כאן טעות והכוונה היא לשיר 'חג הַגֵּז' של מתתיהו שלם ('שִׂישׂוּ שִׂישׂוּ, שִׂמְחוּ נָא / חַג הַגֵּז הִנֵּה בָּא'), שגם הוא היה לריקוד שיצרה הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, חברתו של שלם מבית אלפא ורמת יוחנן.

דבר השבוע, 31 באוגוסט 1951, עמ' 9-8

הריקוד הגועש של 'שמחו נא' נוצר כנראה רק בראשית שנות השישים, והגיע גם לחו"ל. הנה חבורת פורקי עול יפנים...



ה. 'מעשה בִּגְדָיִים': הרקע לכתיבת השיר

מתתיהו שלם הצעיר מאכיל ברווזים בבית אלפא (מתוך ספרו 'שירים אחרים')

מה היה הרקע לכתיבת השיר והאם אכן כתב אותו מתתיהו שלם ליום העלייה על הקרקע של בית אלפא?

ובכן, השיר המקורי כלל לא קשור לחג עליית הקרקע של הקיבוץ, והוסב אליה כנראה רק בדיעבד. הוא פורסם לראשונה במוסף לילדים שצורף לעיתון דבר ביום י"ד באייר תרצ"ה (17 במאי 1935), כאקורד סיום של מחזה קצר שחיבר שלם ונקרא 'מעשה בִּגְדָיִים'. עולמם של הגדיים לא היה זר לשלם, שהיה בעצמו רועה צאן במשך עשרות שנים, בבית אלפא וברמת יוחנן. הוא חיבר על הווי זה לא רק שירי זמר אלא גם שירים ליריים רבים (שמקצתם נאספו בספרו רוֹעִים בַּגִּלְבֹּעַ, הוצאת 'הנוקד', תש"י).

עלילת המחזה, בן שלוש המערכות הקצרות, מתרחשת למרגלות הגלבוע, ואין ספק ששלם שרטט בו את הנוף שנשקף משדות קיבוצו בית אלפא ואת חוויותיו שלו כרועה. הוא מספר על שני גדיים המחליטים להימלט מן העדר ולצאת לחופשי, אך אבוי – להקת שועלים יורדת מן ההרים ומאיימת לטרוף אותם. הגדיים נמלטים מפניהם; ובינתיים ילדי הקיבוץ, ובראשם אורי, בונים תנורים וצולים עליהם תפוחי אדמה. אחר כך מתחפשים הילדים לגמדים ולקריאת העזרה של אמנון הרועה ('הו-הו-הו'), שחיפש את הגדיים האבודים, נחלצים הילדים. מתברר כי הגדיים נמלטו למחסן שבו שמרו הילדים את תפוחי האדמה והתירס והחלו לזלול מהם. אמנון מזהה מיד שהקלחים נלעסו על ידי הגדיים ועם שני ילדים הוא ממשיך בחיפוש אחרי האבודים. לבסוף מתחפשים הילדים לעזים, פועים 'מֶה-מֶה', ומבלבלים את הגדיים החושבים שאלו הן אמותיהן. הגדיים נתפסים סוף סוף ואז כל הילדים עולים על הבמה, 'שרים ורוקדים במעגל' את 'שמחו נא'.

לא מחזה גדול; אלא ניסיון דידקטי אופייני לקרב את ילדי הקיבוץ, ואת קוראי המוסף לילדים, לעולמם החקלאי של הרועים והקוצרים. הנה המחזה – לחיצה על האיור תגדיל אותו.

בשנת 1936 או 1937 כבר יצא השיר המולחן מגבולות בית אלפא. הוא הושר לראשונה על ידי זמרת הסופרן הירושלמית שושנה (רוזה) קרונגולד (תודה לאליהו הכהן על מידע זה). בשנת 1938 נדפס 'שמחו נא' בשירון 'בית ברנר' שהוזכר לעיל, בעריכתו של דניאל סמבורסקי, וכן הופץ על גבי גלוית דואר בסדרה 'משירי המולדת' בעריכת מנשה רבינוביץ (הוא המלחין והמשורר מנשה רבינא), שהפיקה הקרן הקיימת בשנים 1938-1937. מכאן כבר הייתה קצרה הדרך והשיר התפשט בכל רחבי הארץ.

המילים והתווים על גבי גלוית 'משירי המולדת' של הקרן הקיימת לישראל, ירושלים [1938-1937]
(הספרייה הלאומית)

לצד שירים כמו 'מלאו אסמינו בָּר' של פנחס אלעד (לנדר) ודוד זהבי (1932), שיר העמק ('באה מנוחה ליגע') של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1934), או 'שורו הביטו וראו' של זלמן חן (1936), היה 'שמחו נא', שראשיתו כשיר ילדים, לאחד משיריה המוכרים של ההתיישבות החלוצית בארץ בימי העלייה החמישית.

ו. משיריו היפים והאהובים של מתתיהו שלם

לסיום, ולהנאתכם, הנה מחרוזת של עשרה משיריו של שלם (השירים כונסו בשנת 2000 בתקליטור שיבולת בשדה – משירי מתתיהו שֶׁלֶם, בהפקת שיר עד – העמותה למורשת הזמר העברי).

בשנת 2013 הפיקה חבורת שהם, בניהולו המוזיקלי של מוטקה שלף, תקליטור המוקדש כולו לשירי שלם. מידע על התקליטור והדרך לרכוש אותו נמצא כאן.

טעם חגיגי ומשכר. דרישת שלום מארץ ישראל של פעם – פורחת ויוצרת, בוטחת בעצמה, גאה במורשתה אך לא מתנצלת או מתחנפת, שואפת לחברה מתוקנת ושוויונית ומקווה לטוב. 

חג שמח!

שבת בכפר
שרה רונית אופיר



הבו לנו יין
שרה חבורת רננים



ודוד יפה עיניים
שרה גאולה גיל



פנה הגשם
שרה שלישית שריד



שיבולת בשדה 
שרים רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל)



שה וגדי
שרה אסתר עופרים



יוחנן וגבריאל
שרה נחמה הנדל



רועה ורועה
שרה שושנה דמארי



שיר הבוצרים
שר יעקב רענני (מתוך סרטון שהפיק נתן גרוס בשנת 1953)



סביבוני ירוץ בגיל
שרה מרים אביגל



כפי שהעיר אליהו הכהן (ראו ב'תגובות') את מילות השיר הזה כתב משה אביגל ולא מתתיהו שלם (שהלחין).