יום שישי, 5 ביולי 2024

שַׁלְוַת הַשְׁקֵט: בעקבות מטבע לשון ייחודי

מתתיהו שלם רועה צאנו בקיבוץ רמת יוחנן (ויקימדיה)

מאת רון זרחי


אחד משירי השבת המוכרים והאהובים ביותר בזמר העברי הוא שירו של 
מתתיהו שֶׁלֶם (1975-1904), 'שַׁבָּת בַּכְּפָר', שנכתב והולחן על ידו בשנת 1942. בין שורותיו מצויים כמה צירופי מילים בלתי נשכחים כמו 'נָטוּ צְלָלִים', 'נִצְּתוּ נְגוֹהוֹת', 'יִפְעָתָהּ שׁוֹלַחַת', 'מַתַּת תִּפְאֶרֶת', כשמבין כולם בולט ומרשים במיוחד הוא 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט', המופיע בתחילת הבית השני ('שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר, בַּשָּׂדֶה'). ייתכן שזו הצורה הדקדוקית המיוחדת של השורש ש.ק.ט, השילוב של העיצורים הלא-קוליים ש, ת, ש, ק, ט, עם הקוֹלִיוּת הרכה של האותיות ל, ו, ה, כמו גם עצם ההתנגנות הנעימה הנוצרת מצירוף שתי המילים האלה זו לזו בזיקה של סמיכות. כל זה כנראה נכון, ועדיין אין בכך כדי להעביר במלואו את הקסם המיוחד של הביטוי (כפי ששום ניתוח הרמוני, מעמיק ככל שיהיה, לא יוכל להסביר את היופי הטמון במצלול הנוצר משילוב הקולות בכוראל של בַּאך). 

הביטוי 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט' נמצא בתנ"ך פעם אחת בלבד, בפרק טז בספר יחזקאל. זו אחת מנבואות התוכחה הקשות ביותר שהשמיעו נביאי ישראל, ולומר עליה שהיא מנוסחת בלשון בוטה ביותר תהיה לשון המעטה. הקטע הרלוונטי לענייננו מופיע בזיקה לחטאי סדום, המוזכרים רק כדי להאשים את ירושלים (הזהה לעם ישראל) בחטאים גדולים הרבה יותר: 'חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, הִיא וּבְנוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ' (48). ומהו חטאה של סדום? 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה' (49). כלומר, על אף שהיא גאה בשפע כלכלי (שִׂבְעַת לֶחֶם) וביציבות ביטחונית (שַׁלְוַת הַשְׁקֵט), היא אינה מקיימת את החובה המוסרית של תמיכה בחלשים ובנזקקים. בעיני הנביא, חטא סוציאלי זה חמוּר פחות מחטאיה של ירושלים שקשורים לעבודה זרה, שהם הנושא העיקרי של נבואתו.

שלם בוודאי הכיר את ההקשר המקורי של 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט', שכן רבים משיריו כתובים מתוך זיקה לטקסט המקראי. במקצתם המילים לקוחות במלואן מפסוקי מקרא ורק הלחן הוא שלו, כמו בשירים 'וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ(ויקרא, כג), 'הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר' (שיר השירים, ב), 'שָׂמֻנִי נֹטֵרָה' (שיר השירים, א), 'עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים, ה), ועוד רבים. בשירים אחרים שילב שלם פסוקי מקרא עם מילים שחיבר בעצמו, אם כציטוט מדויק, כמו 'הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה', שבו המילים של ארבעת הבתים חוברו על ידו ורק מילות הפזמון לקוחות מתהלים קכו ('הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ'), או בניסוח חופשי, כמו ב'שִׁירוּ הַשִּׁיר': 'שִׁירוּ הַשִּׁיר עַל תִּירוֹשׁ דָּרְכוּ בַּגַּת / וְעַל יַיִן יְשַׂמַּח כָּל לֵב', כשהמקור הוא 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ' (תהלים, קד 15). 

דרך אחרת שמיוחדת לשלם, היא השימוש בפרפרזות או באֶרמזים שהופכים את משמעות המקור המקראי משלילית לחיובית (על מגמת החילון וההיפוך בשיריו ראו גם דוד אסף, 'גלגולו של ניגון: מתתיהו שֶׁלֶם ושירו "שִׂמְחוּ נָא וּפִרְקוּ הָעֹל" ', בלוג עונג שבת, 26 במאי 2017). על דרכו זו העיד הוא עצמו בריאיון שנערך עימו על השיר 'הן ירוּנן': 'ביססתי את המילים על פסוק בישעיהו "לֹא יְרֻנָּן", והעברתי אותו מן השלילי אל החיובי, מן הקללה אל הברכה, והוספתי "מדינת ישראל" ' (ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי 1964 [2009], עמ' 368).

מחול החודש, 'הן יְרוּנָן', פברואר 1957 (בכותרת החוברת נוקד בטעות 'יְרוֹנָן')

המקור לשיר זה, שנוסף לטקס הבאת העומר ברמת יוחנן וגם הפך עד מהרה לריקוד עם, הוא קללת ישעיהו הנביא את בני מואב: 'וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים, לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי' (ישעיהו, טז 10). מכאן, בהיפוך המשמעות, נכתב השיר 'הֵן יְרֻנָּן, יְרֹעָע וְיֵעוֹר, הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל' (ההתייחסות למדינת ישראל נבעה מכך שהשיר נכתב והולחן לאחר קום המדינה, והיא מזכירה את המילים שנוספו באותן שנים גם לרבות מההגדות הקיבוציות: 'בא היום קיווינו לו! קמה מדינת ישראל!').

דוגמה נוספת להיפוך המשמעות מתוכחה לברכה מתגלה ב'שיר הַבוצרים': 'שָׁם בַּכֶּרֶם בַּמְּלוּנָה / בּוֹצְרִים יָרִיעוּ בִּרְנָנָה'. הצירוף של כרם ומלונה בזיקה לשמחת החג לכבוד תום הבציר קיים כבר במקרא. זהו חלק מנבואת תוכחה וחורבן קשה של ישעיהו על יהודה וירושלים, אך שלא כמו זו של יחזקאל, נבואת ישעיהו כתובה בלשון רבת הוד ונשגבת: 'וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה' (א 8). 

מתוך אותה גישה של הפיכת הרע לטוב זכה נָבָל הכרמלי למקום של כבוד בשיר 'פְּצַח בְּזֶמֶר' ('הֵאָסְפוּ רוֹעֵי הַצֹּאן בּוֹאוּ לִי! / עֲצֶרֶת-חַג אֵצֶל נָבָל הַכַּרְמְלִי'), שחיבר שלם לחג הגֵז. לשלם לא הפריעו התכונות השליליות שייחס המקרא לנבל, בין השאר מפי אשתו אביגיל, וברור שהבחירה לשלב את שמו בשיר נבעה מכך שהיה רועה צאן. בספר שמואל א' סופר עליו, 'כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ' (שמואל א', כה 4), ובנוסף קיים לאחר מכן משתה בביתו לכבוד הגֵז (כה 36). בעיניו של שלם זהו סיפור שמאפשר להתייחס לחג הגֵז המחודש כאל שִׁחְזוּר של מסורת עברית קדומה.   

אֶרמז מקראי הופך משמעות ומעוּדן במיוחד קיים בשיר 'פָּנָה הַגֶּשֶׁם', במשפט 'בְּנֵי הָרִים זֶה אֶל זֶה בְּרָמָה יְשׁוֹרֵרוּ'. הצורה הלא-מיוּדעת של המילה 'בְְּרָמָה' מזכירה כמובן את הפסוק 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים' (ירמיהו, לא 15). מלבד ההיפוך של הקינה לרינה, מסתתר כאן אולי גם רמז נוסף: על פי הפירוש המקובל, המילה 'בְּרָמָה' מתייחסת ליישוב הקדום 'רָמָה', שהזיהוי הרווח שלו הוא עם הכפר א-רם שבין ירושלים לרמאללה, אך ייתכן ששלם רמז כאן בקריצה על 'רָמָה' אחרת, קרובה יותר לליבו – קיבוצו רמת יוחנן.

הנה הוא השיר האהוב 'פנה הגשם' בביצוע היסטורי משנת 1953 של יעקב תלמי (כנעני):

נחזור ל'שלות השקט'. 

לכאורה השילוב של ביטוי זה בשיר 'שבת בכפר', נועד גם הוא להעניק מטען חיובי לצירוף לשוני שהקשרו המקורי בתנ"ך הוא שלילי וקשה במיוחד. עם זאת, קשה להניח שבבואו לחבר שיר שבת כה ענוג ורגוע נדרש שלם דווקא לאותה נבואת זעם נוראה מספר יחזקאל, ולכן אפשר לשער שביטוי זה עלה בזיכרונו ממקור אחר. רמז לכך טמון בקטע קצר שבו סיפר על בית הוריו: 

שני מיני זמר שמעתי בביתנו. ניגוניה העצובים של אמא הקוראת בספרי ה'תחינות', אבא  מהורהר תמיד ומזמר משירי לרמונטוב ומאנה ... ואני קרובים לי מאוד שניהם (מתתיהו שלם, שירים אחרים, רמת יוחנן תשל"ו, עמ' 9).

שירי לרמונטוב הושרו מן הסתם ברוסית, ואילו מבין שיריו של מרדכי צבי מאנה, שנכתבו בעברית, היו שניים שזכו לתפוצה רבה כשירי זמר: 'עַם עוֹלָם' ('מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים') בלחנו של אברהם משה ברנשטיין, וּ'מַשְׂאַת נַפְשִׁי' ('שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה') בלחן רוסי עממי.

השיר 'משאת נפשי', שאותו חיבר מאנה באביב של שנת חייו האחרונה (1886), מלבד חשיבותו בתולדות השירה העברית כמבשר הכתיבה במשקל הטוני-סילאבי (נגינתי-הברתי), שאפיין בהמשך את שירי תקופת התחיה, גם היה משירי הזמר המוּכָּרים והנפוצים ביותר בעולם היהודי בגולה ובארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות (דוד אסף, לגולו של ניגון: הסבא-רבא האוקראיני של "משאת נפשי''?', בלוג עונג שבת, 6 בספטמבר 2012). אין כל ספק ששלם הכירו היטב, הן מבית ילדותו ונעוריו הן מהשנים שלאחר עלייתו לארץ ב-1922. זהו שיר ארוך בן 15 בתים, שהשני והחמישי מהם מתחילים בשורה זהה:

הבית השני:                                                                 הבית החמישי:

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט                                              סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט  

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר,                                                           הַס! קוֹל מַשַּק כָּנָף... 

עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן בָּדָד דּוּמָם                                                רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבַר,

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.                                                         יָנַע גַּם כָּל עָנָף.

הנה 'משאת נפשי' בשירתו של רן אלירן ובליווי להקת כלית (העיבוד של יחזקאל בראון):

שלם בוודאי הכיר את הביטוי 'שלות השקט' גם משיר אחר של תקופת חיבת ציון, שזכה אף הוא לתפוצה רחבה מאד בגולה ובארץ ישראל באותן שנים. זהו שירו של אליקום צונזר (מילים ולחן) 'די סאָכע' (המחרשה), שנכתב כנראה ב-1884 לאחר ייסוד המושבה פתח תקוה. במקורו נכתב השיר ביידיש והוא נפתח במילים האלה: 

אין סאָכע                                        במחרשה

ליגט די מזל ברכה                            טמונים המזל והברכה

דער וואַרער גליק פֿון לעבן,                האושר האמיתי של החיים,

קיין זאַך מיר ניט פֿעלט.                     לא יחסר לי דבר.     

צונזר חיבר גם נוסח עברי מקביל (תחת הכותרת 'הַמַּחֲרֵשָׁה'), שלא זכה להצלחה רבה כשיר זמר, אך לענייננו חשובות שורות הפתיחה:

הַמַּחֲרֵשָׁה / הִיא אֶבֶן הָרֹאשָׁה

לְחַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט / בְּלִי מַחְסוֹר לַגֵּו.

אליקום צונזר (1913-1836)

ספק אם מתתיהו שלם הכיר את הנוסח העברי של צונזר, שכאמור לא התקבל ולא התפשט, אבל הוא בוודאי הכיר את השיר בתרגומו המאוחר יותר של האיכר נח שפירא (בר-נ"ש), שהתפרסם ב-1895 והפך לנוסח המושר עד היום. אומנם כותרתו  'הַמַּחְרֶשֶׁת'  זכורה פחות, אך מילות הפתיחה מוכרות: 'בְּמַחְרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי, / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מָה בָּהּ!'. כפי שניתן לראות, הביטוי 'שלות השקט' נעדר מן השורות הראשונות בתרגום המאוחר, אבל אולי מתוך הערכה לאיכותו של ביטוי זה ולייחודו הלשוני והצלילי החליט בר-נ"ש בכל זאת לאמצו מהנוסח העברי של צונזר, ושילבו בתחילת הבית השני:

בְּעֹשֶׁר / מִי יִחְיֶה בְּיֹשֶׁר / חַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט / כָּמוֹנִי – הָאִכָּר?

הנוסחים המלאים של השיר, במקורו ובתרגומיו, וגלגוליו הרבים, תועדו במאמריו של אליהו הכהן, 'שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: "בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי"', בלוג עונג שבת, 18, 25 במאי 2018.

בהחלט ייתכן שכאשר החל שלם לכתוב את מילות הפתיחה לבית השני של 'שַׁבָּת בַּכְּפָר'  שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר בַּשָּׂדֶה  עלתה בזיכרונו, במודע או שלא, המחרשה משירו של צונזר, ואולי זה היה מקור ההשראה לשורה הבאה של השיר: 'הַמַּחֲרֵשָׁה תִּדֹּם, תָּנוּחַ'.

הנה חבורת שֹהם, עם הסולן אבא'לה פורמן, שרים את 'במחרשתי', בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֵף ובניצוחו: 

 

מתברר כי הביטוי 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט' נכח בעברית של המאה ה-19, ולא רק בשירים אלא גם בשפת הכתיבה. 

כך למשל, אברהם מאפו, מחבר הרומן העברי המודרני הראשון אהבת ציון, השתמש פעמים רבות בביטוי זה במכתביו לאחיו הצעיר מתתיהו. במכתב ברכה לשנה החדשה ששלח לו מקובנה ב-1860 הוא כתב: 'ברכותי לשנה החדשה הבאה אלינו לשלום, ונסו יגון ואנחה ובאה שלוות השקט במגורינו ובקרבנו' (בן ציון דינור, מכתבי אברהם מאפו, מוסד ביאליק, תש"ל, עמ' 118). מכתב אחר לאחיו, שנכתב שנה אחר כך, הסתיים באיחולים: 'ושלום וברכה ושלוות השקט לך כחפצך וחפץ אחיך אוהבך כאישון עינו' (עמ' 147).

שרה פייגה פוֹנֶר (1937-1854), ילידת ליטא והאישה הראשונה שכתבה סיפורת בעברית, כתבה בספרה אהבת ישרים (1881): 'לשמחת לבי ונפשי שמעתי כי גם בארץ המבורכה בכל טוּב [איטליה] וגם בשלות השקט נַעֲלֵיתָ עַל כיאות לכבודך ורחוק אתה מארץ הדמים [צרפת] אשר רק שוד ורצח  בקרבה' (טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 296), ובהמשך 'כה היה אבי בשלות השקט, עד שנת 1812, ואז בהמלחמה הגדולה והכבדה אשר היתה בין צרפת ורוסיא נפל אבי חלל' (עמ' 330).

בכרוז 'קול בני הנעורים', ששלחו בשנת 1882 ארבעים סטודנטים חברי תנועת ביל"ו לרב נפתלי הרמן אדלר מלונדון, מופיע משפט שחלקו האחרון הוא פרפרזה מהופּכת, ברורה מאוד, על הפסוק מיחזקאל, טז 49: 'רב לנו רב! יבוא הקץ לגלותנו המרה ולאחרי אלפי שנות נדודים נמצא מנוחה בארץ אבותינו לנפשותינו העייפות; שמה נשב בגאון שלות השקט על אדמתנו אנחנו ומעמל כפינו נשבע לחם ולא נדע רע' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשל"ז, עמ' 153-152).

מהדוגמאות האלה ניתן ללמוד שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היו לביטוי 'שלוות השקט' שני מובנים שונים: ברוב המקרים הוא מתייחס לחיים בבטחה וללא דאגות, בדומה למשמעות הפסוק שנזכר כאן מספר יחזקאל. רק במקרים ספורים הוא מתאר אווירת שקט ושלווה במובן המילולי הפשוט. מבחינה זו, שירו של צונזר 'המחרשה', הן בנוסחו העברי של המחבר הן בתרגומו של בר-נ"ש, מייצג נאמנה את הגישה הראשונה והרווחת יותר, בעוד שמאנה ב'משאת נפשי' נתן ביטוי לגישה השנייה, שהיא זו ששימשה מקור השראה לכותבים כמו מתתיהו שלם, וכפי שנראה בהמשך, גם ש"י עגנון.

נראה שלקראת סוף המאה ה-19 הולך ומתמעט השימוש בביטוי 'שלות השקט', אולי משום שעל אף יופיו הוא נתפס כארכאי. הוא למשל אינו מופיע כלל בשירי ביאליק וטשרניחובסקי (על אף שידוע לנו שביאליק אהב לזמר את 'משאת נפשי' בהיותו תלמיד ישיבה בוולוז'ין) והשימוש בו נדיר מאוד גם בדורות שאחריהם. בכל זאת ראוי להזכיר כאן כמה דוגמאות להופעתו בכתובים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובשני המובנים שלו.

בספר אורות התשובה, שחיבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) בראשית שנת תרפ"ה (1924), מופיע הביטוי האמור במובנו המקובל בדור הקודם: 'התעדנו על טוב ה' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלוות השקט, של ביטחון ושל כבוד' (פרק ח, ד).

הביטוי במובנו האחר מתגלה ברומן הגדול של ש"י עגנון תמול שלשום, שנדפס לראשונה ב-1945. עגנון השתמש בצירוף זה שלוש פעמים, מלבד צירופים דומים הנגזרים ממנו, כמו 'דממת השקט' או 'בשלווה ובהשקט', ותמיד במשמעות המילולית הפשוטה של אווירה שקטה ורוגעת, כמו בשיריהם של מאנה ושלם: 'שלות השקט שרתה על כל הכפר וכמין חמימות פושרנית פירכסה ויצאה מן האדמה' (עמ' 49, שוקן, תשכ"ח); "בדרך נזדמן למגרש הרוסים. ראה את המקום שהוא מרווח ונאה ושלות השקט שרויה שם' (עמ' 197); 'שלות השקט שרויה על העיר ובתיה שרויים בשלוה' (עמ' 326); 'דממת השקט שרויה. השמים מלאים כוכבים והלבנה מהלכת בין הכוכבים' (עמ' 363), ומעניין שבכל ההופעות של ביטוי זה מוצמד לו פועל בנטייה כלשהי של השורש שׁ.ר.י (שָׁרְתָה, שְׁרוּיָה וכדומה).

'סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט, עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר': נוף פסטורלי ברדושקביץ, עיירת הולדתו ומותו של מאנה, 2017
(צילום: דוד אסף)

עגנון הכיר היטב את שירתו של מאנה. בשנת 1906, בהיותו בן 19, הוא הקדיש לו מאמר ביידיש שהתפרסם בשבועון דער יודישע וועקער (המעורר היהודי), אשר ראה אור בעיר הולדתו בוצ'אץ' והוא עצמו שימש בו עוזר לעורך. אין זה מפתיע שאחד השירים שנדונו במאמר הוא 'משאת נפשי' שתואר כ'שיר נפלא מלא הדר' והבית האחרון שלו אף הוּבא במלואו בתרגום ליידיש (ללא המקור העברי):

וווּ ביסטו, וווּ ביסטו הייליקע ערד              אַיֵּיךְ, אַיֵּיךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ

אַך, מײַן גײַסט לעכצט צו דיר.                  רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה!

אפֿשר וועלן מיר אין איינעם                     לוּ גַּם אַתְּ, גַּם אָנִי יַחְדָּו

ווידער אויפֿלעבן ווי פֿריער.                     נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

המאמר מסתיים באמירה מרגשת על המשורר שמת משחפת בגיל 27 בלבד: 'למרבה הצער מת מאנה צעיר מדי, ומיתר שירתו נקרע מהר מדי... אך בדפי התווים היהודיים עוד אצורים צלילי נפשו...' (ש"י עגנון, ייִדישע ווערק, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ז, עמ' 91, 95).

'שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם': בית העלמין ברדושקביץ, 2017 (צילום: דוד אסף)

אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שעגנון הכיר את 'משאת נפשי' גם כשיר זמר, עם הלחן העממי המלנכולי ושובה הלב שהותאם לו, וכך הוא בוודאי פגש בו שוב בתקופה הראשונה שלו בארץ ישראל בשנים 1912-1908, בחברתם של חלוצי העליה השנייה. בתמול שלשום מספר עגנון על חיי התרבות ביפו העברית:

ואחר שסועדים כאחד יוצאים לטייל פעמים לגן הברון ופעמים על שפת הים, או לגבעת החול שנקראת גבעת האהבה. בחורים ובחורות יושבים שם זוגות זוגות ושרים הכניסיני תחת כנפך ושאר שירים נוגים (עמ' 138). 

מה היו 'שירים נוּגים' אלה? אפשר להניח שמדובר בשירים כמו 'שחקי שחקי', 'יד ענוגה', 'נִטְּשׁוּ צללים' או 'ציון תמתי', אבל אין ספק שאחד הפופולריים ביותר היה אז שירו של מאנה 'משאת נפשי', ועל כך יש עדויות רבות של אנשי התקופה (ראו במאמרו של דוד אסף, הסבא-רבא האוקראיני של 'משאת נפשי', שהוזכר לעיל). 

השימוש הרב שעשה עגנון בתמול שלשום בביטוי שנראה כלקוח משירו של מאנה הוא לא רק עדות לנטיית הלב האישית של המחבר, למילות השיר וייתכן שגם ללחנו, אלא שהוא אף מתבקש מתוך ההיגיון הפנימי של הסיפור עצמו.

'זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה תַּאֲוָה לָעֵינָיִם': נוף ברדושקביץ, 2017 (צילום: דוד אסף) 

את מסענו בעקבות מטבע הלשון 'שלות השקט' נסיים עם המשורר נח שטרן (1960-1912), משורר מוערך, שחייו היו מסכת טראגית ושמו כמעט ונשכח. הוא מוּכר לחובבי השירה העברית בעיקר משירו 'ריחות', הנפתח במילים: 

הַלִּילָךְ הַפּוֹרֵחַ בַּלָּאט, / הַלִּילָך הַמַּכְחִיל אֵי-שָׁם חֶרֶשׁ –

לִי הזְכִּיר הֲזָיוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחַת, / וְאַכְזָבוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת...

אחת מיצירותיו האחרונות, שנמצאה בעיזבונו ללא תאריך, היא הפואמה 'צוואה', הכתובה בגוף ראשון, כִּפְנִיָה לאחיו. המשורר, שזמן לא רב אחר כך שם קץ לחייו, נפרד מכל שהיה יקר לו: הבית, השירה, המוזיקה, הטבע, וכן גם מדמות נשית מסתורית המכונה 'היא'. הטון הכללי הוא רך, אוהב ומפוייס, ורק בחטיבת הפתיחה מתוארת תמונה קשה של חורבן ומוות המשקפת את מכאובי הנפש שייסרו אותו באותם ימים. הביטוי 'שלות השקט', שבכתביהם של מאנה, עגנון ושֶׁלֶם שׁורה עליו נימה חיובית של 'חמדת כּיסוּפין מעַדנת' (כלשונו של יהושע רבינוב), הפך אצל שטרן לשקט של אימה גדולה: 'וְהֵד מַחְרִיד שֶׁל אֵשׁ שְׂטָנִים בַּחֲתֻנַת שְׁאוֹל / תִּבְלַע שַׁלְוַת-הַשְׁקֵט'.

הנה תחילת השיר:

סיגל נאור פרלמן (מהדירה), נח שטרן: כל השירים, פרדס, 2018, עמ' 205


נסיים במה שהתחלנו.

הנה אופירה גלוסקא ומקהלת בנות קיבוץ שער הגולן שרים את שַׁבָּת בַּכְּפָר בעיבודו המוזיקלי של חיים ברקני (הוקלט ב-1977):


נָטוּ צְלָלִים עַל פְּנֵי הַגְּבָעוֹת,                (פזמון חוזר:) יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה

יְמוֹת הַחֹל חָלְפוּ, עָבָרוּ.                                        בָּאָרֶץ הַבְּרוּכָה. שַׁבָּתוֹן!

הַרְחֵק הַרְחֵק נִצְּתוּ נְגוֹהוֹת,                                   לָבְשׁוּ הָדָר פְּנֵי הַכְּפָר

כּוֹכְבֵי שַׁבָּת מַה יָּפוּ, נֶהְדָּרוּ!                                  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

 

שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בַּנִּיר בַּשָּׂדֶה.

הַמַּחֲרֵשָׁה תִּדֹּם, תָּנוּחַ.

בַּגַּן בַּחֹרֶשׁ זֶמֶר תּוֹעֶה,

נִגּוּן שַׁבָּת אֶל הַיְּקוּם שָׁלוּחַ.      

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

שׁוֹבֵת עָמָל בִּמְלֹא הַמֶּרְחָב,

עֲדָרִים רוֹבְצִים בְּנַחַת.

גְּדִי בֶּן-חֶמֶד יַרְנִין כָּל לֵבָב,

חַמָּה מֵעַל יִפְעָתָהּ שׁוֹלַחַת.

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

הוֹ, מַה נָּעַמְתְּ לִי, שַׁבָּת מְנוּחָה

בִּמְבוֹא הַכְּפָר עֲלֵי מִשְׁמֶרֶת!

לָנוּ הֲיִי, שַׁבָּת בְּרוּכָה,

מַתְּנַת עוֹלָם, מַתַּת תִּפְאֶרֶת.

                         יוֹם שַׁבָּת, יוֹם מְנוּחָה...

_____________________________________

רון זרחי הוא מוזיקאי ומנצח מקהלות. עד לאחרונה ניצח על מקהלת הגליל העליון ron.zarchi@gmail.com

27 תגובות:

  1. אבישי ליוביץ'יום שישי, 05 יולי, 2024

    אצתי-רצתי לתור אחר "שלות השקט" בספר "שיר לילה לנודד – אחד מקור ול"ו תרגום" שיצא ב"עקד" בשנת תשכ"ח. המקור הוא שירו של גתה: Wandrers Nachtlied

    Über allen Gipfeln
    Ist Ruh,
    In allen Wipfeln
    Spürest du
    Kaum einen Hauch;
    Die Vögelein schweigen im Walde.
    Warte nur, balde
    Ruhest du auch.
    בשלשים וששה התרגומים שלוקטו שם מופיעה המלה שלוה לא מעט, וגם נגזרות כמו
    ּתִּשְׁלֶה, תִּשְׁלַו, מִשְׁלָו
    וכן נגזרות של השרשים ש'ק'ט' ו-ש'ת'ק'.
    אבל, "שלות השקט" אין.
    איני יודע אם מתתיהו שלם נסה כוחו בתרגום שיר זה.
    שבת שלום ושלוה

    השבמחק
    תשובות
    1. נורית גובריןיום שישי, 05 יולי, 2024

      בהערות לרשימה המרשימה על "שלוות השקט" נזכר 'שיר לילה לנודד – אחד מקור ול"ו תרגום, בהוצאת עקד תשכ"ח אבל "שכחו" להוסיף את שם העורך: אבי, ישראל כהן.
      אגב, שירו זה של מרדכי צבי מאנה, "שמש אביב נטה ימה" היה מושר אצלנו בבית דרך-קבע , מפי אמי, צִבְיה כהן, והוא שגור בפי אחותי, פרופ' חגית הלפרין ובפי עד היום, כחלק משירי-הבית. שבת שלום.

      מחק
    2. אבישי ליוביץיום שישי, 05 יולי, 2024

      פרום' גוברין, מתנצל ומודה באשמה. שגגה יצאה מלפני, שכחתי (לא "שכחתי").

      מחק
  2. אם (חלילה) תיערך תחרות מלכת יופי של הרשומות בבלוג - רשומה זו תהיה בין עשרת המקומות הראשונים. תודה!

    השבמחק
  3. תודה רבה, רון . הארת את עיני , הרחבת והוספת על מטבעות לשון ייחודיות- מעניין. מוטקה

    השבמחק
  4. רש"י על בראשית רבה ל״ו:א׳
    בהסתר פנים. נגזר על נח שלות השקט:

    השבמחק
  5. 1950 עברתי לגבת כ'ילד חוץ', אחרי חודש של איזולציה (בידוד) הצטרפתי לקבוצה. ביום שישי חברי פנחס גודמן הדריך אותי שצריך ללבוש חולצה לבנה והלכנו ל'קבלת שבת' שנערכה בחדר האוכל של ילדי בית הספר. על קיר הכניסה היה תלוי עלון 'חברת הילדים' (בכתב יד) שנקרא 'חבריא'. נכנסנו, ישבנו לשולחן של בני קבוצתנו. לא הכרתי את הסימנים המוסכמים, פתאום השתרר שקט ואחרי כמה שניות עלה קולה של אחת הנערות מקבוצה בוגרת: "נטו צללים, על פני הגבע-ע-עות, ימות החול חלפו עברו"... הכל הצטרפו לפזמון: "יום שבת, יום מנוחה, בארץ הברוכה". בפזמון בפעם השניה כבר זמזמתי ובשלישית כבר שרתי חלק מהמילים. בקבלת השבת השניה כבר הרגשתי שייכות ואחריות לשיר.
    תודה דוד שבת של שלוות שקט לחברים.

    השבמחק
  6. השמעתי את השיר פנה הגשם, ושואל את זוגתי שתחיה, אם היא מכירה את השיר -שאלה רטורית, היא מכירה את כל השירים.😀. היא צוחקת ואומרת: זה היה שיר המבחן שלי למקהלת בית הספר.😀

    השבמחק
  7. עורר בי התרגשות רבה. זוכר את קבלת השבת בתנועה (הנוער העובד, ת"א, קן צפון, 1961) שבה לימדנו המדריך ראובן בן שחר את "שבת בכפר". קצת התקשינו לסלסל (חשבנו שזה "ניטשו צללים"), אבל התגברנו...

    השבמחק
  8. אסתר בלכמן. רשימה נפלאה בין נפלאות תודה!

    השבמחק
  9. גלגול נוסף: הצירוף מופיע גם בבית השני של שירו של י.ל פרץ "קומי ונצא השדה"
    הלחין אותו רם דע-עוז לפסטיבל הזמר 1960 והמבצע היה שמעון בר:
    .....קומי ונצא השדה
    שם שלוות השקט מסביב...."
    בהלחנה של דע-עוז נדרש הזמר לשיר את המילה "השקט" בשני סגולים שלא כבביטוי המקורי שנידון כאן.
    הנה ביצועו של שמעון בר: youtu.be/S5zHOtUI3mQ?si=ueEr842cq8rMfF

    השבמחק
  10. תפלת מנחה בשבת
    מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח
    בישעיה לב י״ז
    והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה
    השקט ובטח עד עולם

    השבמחק
  11. תודה מקרב לב על שכללת את שרה פייגה פונר לצד אברהם מאפו ועל שציינת שהייתה הסופרת העברית הראשונה!

    השבמחק
  12. תודה לך, רון, מאמר מרחיב לב ודעת!
    דומה שבימינו הנוגים מתקיימת בנו נבואת הזעם, הלכה ומעשה.
    המצי"ר שם בפינו את המילים המכמירות, הנכונות לכל הזמנים:
    אַיֵּךְ, אַיֵּךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ
    רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה
    לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּו
    נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

    זכינו, חוג הזמר גורדון (חזג) ואנוכי להקליט את השיר בגירסתו היותר מלאה, המובאת כאן בקישור.
    ומובן ששֶלם וצונזער אינם מָֹשים משֹפתותינו כל הימים..

    https://youtu.be/homx6E7wbKg?si=t5WwWNp92bKHHQcw

    השבמחק
  13. טוביה נאור, יטבתהיום שבת, 06 יולי, 2024

    בחזרה לשירים הנזכרים ברשימתו של רון זרחי - שירים אלה נכללו באוצר השירים שנלמדו בבית החינוך בדגניה בשנות ה- 40 של המאה העשרים,והושרו כשירי התקופה, על אף מרחק השנים.מקורם היה ברשת החינוכית "תרבות" במזרח אירופה ,שממנה באו רוב המורים שלנו. בערבי הזמר בקבוץ יטבתה בשנות ה- 60 הם כיכבו אצל חבורת המייסדים,וממשיכים עד היום ( בני ה- 85 ).ויותר מכך,במיזם החינוכי שלי "שרשים מוזיקליים", הם הופיעו לרוב מפי הסבתות והסבים בבית הספר הקיבוצי שלנו,(אך כמעט ולא בבתי הספר בירושלים). וראה זה פלא - הילדים של שנות האלפיים אהבו אותם במיוחד .מסתבר ששירים שהיו "להיטים" בתקופתם ממשיכים לכבוש את הנוער גם 150 שנה אחרי חיבורם. הביטוי "שלוות השקט" במשמעותו הפסטורלית התקבל בטבעיות רבה .תודה לרון על שהביא לידיעתנו את מקורותיו העתיקים,שלא היו מוכרים לי.

    השבמחק
  14. תודה רבה על הרשימה המרתקת. סוגיה שמופיעה ברשימה אבל מעניין לחדד: לפחות עד כמה שהצלחתי לברר, הוראתו של השורש ש.ק.ט ונגזרותיו בלשון המקרא והמשנה היא רק מצב של מנוחה ורגיעה. המשמעות של ש.ק.ט במובן של היעדר-רעש מופיעה, לדעתי, לראשונה, בלשון ההשכלה (והדברים מודגמים יפה ברשימה). אם אכן כך, נשאלת השאלה: מדוע נוצר הצורך ביציקת משמעות חדשה לשורש העתיק? לעניות דעתי, הדבר נבע מהרצון למצוא תרגום מדויק לביטויים דומים בשפות אירופיות, לצד תחושה כי השורש ד.מ.ם ונגזרותיו, שמשמש לתיאור היעדר-רעש בעברית המקראית, אינו מתאים לתרגום כזה, משום שהוא מופיע במקרא בדרך כלל בהקשרים של יראה ופחד מול האל. היה צורך במונח 'ניטרלי" יותר וכך נולד ה'שקט' במשמעותו העכשווית.

    השבמחק
  15. "שווה" גם להזכיר את: "שבת בכפר" של אברהם ברוידס , לחן דוד זהבי, נכתב באותם זמנים של - שירי שבת "בין ציון לציונות...". השיר פותח ב: שבת היום, דממה קדושה על כל שדה, על כל חרשה.
    שבת מלאת שקט ושלווה.

    השבמחק
  16. איזה יופי! איזה עושר ואושר !
    תודה לך, רון זרחי, ידידי, על טיסה מתוקה אל ימי ילדות ונעורים ...
    הלואי שנזכה במהרה בימינו לשלוות השקט... הלואי...

    השבמחק
  17. הסוד של הקיום שכולו למעשה רעש מצוי בשפה, או יותר נכון באינטר-סובייקטיביות היהודית (והציונית) שביקשה את השקט ש'מאחורי' הדברים, עד שברחו אל מאחורי הדברים של הגולה אל השדות והכרמים של רמת יוחנן וביקשו את השקט שמאחוריהם....

    מתי נבין כי הכל רעש כאמור והשקט האמיתי הוא 'השקטת' מטעני הרוח והחומר כדי להגיע אל השקט שכל אלה מרמזים אליו, דרך המילים והמטענים והשדות והכרמים..

    אז נדע גם 'להשקיט' זירות אחרות כדי שהשקט יהיה שלווה והשקט גם לנו וגם לאחרים, בעזרת השם...

    השבמחק
  18. "מהדוגמאות האלה ניתן ללמוד שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היו לביטוי 'שלוות השקט' שני מובנים שונים: ברוב המקרים הוא מתייחס לחיים בבטחה וללא דאגות, בדומה למשמעות הפסוק שנזכר כאן מספר יחזקאל. רק במקרים ספורים הוא מתאר אווירת שקט ושלווה במובן המילולי הפשוט. מבחינה זו, שירו של צונזר 'המחרשה', הן בנוסחו העברי של המחבר הן בתרגומו של בר-נ"ש, מייצג נאמנה את הגישה הראשונה והרווחת יותר, בעוד שמאנה ב'משאת נפשי' נתן ביטוי לגישה השנייה, שהיא זו ששימשה מקור השראה לכותבים כמו מתתיהו שלם, וכפי שנראה בהמשך, גם ש"י עגנון."

    לא ברור לי ההבדל בין שני המובנים של הביטוי 'שלוות השקט'.

    השבמחק
  19. עוד קודם לרש"י [ שנזכר בתגובות הקודמות, בנוסח תפילת מנחה של שבת מופיע שיבוץ דומה, אם כי לא זהה "מנוחת שלום, השקט שלוה ובטח"

    השבמחק
  20. וגם בישעיהו ל טו
    בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם - וְלֹא אֲבִיתֶם

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.