אֶרֶץ הַלָמָּה: ביקור בעיירה Why

To Rick Blumberg and Nedda Shafir for their generous hospitality

נדה שפיר, שרון אסף, ריק בלומברג ואנוכי (פורטו פיאנסקו, אוקטובר 2017)

ארבעת החודשים ששהינו בניו-יורק מסתיימים ביום ראשון הקרוב. חוזרים הביתה לירושלים ולשיגרה המבורכת, וכבר הגיעה השעה להעלות זיכרונות, להקרין שקופיות ולשתף בחוויות.

הנה סיפור קטן.

מי שחשב ש'אֶרֶץ הַלָמָּה' שייכת רק לסיפור המחורז הקלאסי של אברהם שלונסקי אני וטלי, או ספר מארץ הלמה (ספריית הפועלים, 1957), טעה לגמרי. יש ויש מקום כזה, שנקרא 'למה', ואת סודו פיצחתי רק אחרי שביקרתי בו. ומעשה שהיה כך היה, ואליו נגיע בהמשך.

א. בדרך מאריזונה למקסיקו

בראשית חודש אוקטובר, בשל נסיבות משפחתיות משמחות (אירוסי בתנו אבישג לבחיר לבה אהרן), מצאנו את עצמנו טסים ממזרח למערב, ממדינת ניו-יורק למדינת ניו-מקסיקו, שם גרים בני משפחתו של החתן דנן. קודם שהגענו לאלבקרקי, העיר הגדולה במדינה (הזכורה לטוב מסדרת המופת 'שובר שורות'), נחתנו בפיניקס בירת מדינת אריזונה, שם אירחו אותנו לכמה ימים, ובנדיבות יוצאת מן הכלל, קרוב משפחתי ריק בלומברג ובת-זוגו נֶדָה שפיר.

אני והרבנית בתצפית על פיניקס

מביתם שבפיניקס נסענו למחרת אל דירת הנופש שהם מחזיקים בפוארטו פינאסקו (Puerto Peñasco), על חוף ים קוֹרְטֶז שבמקסיקו (אני מודה שעד אז לא שמעתי על הים הזה), ושם אכילה, שתייה ולינה כיד המלך.

קשים הם חיי הגלות!

צילומים: דוד אסף וריק בלומברג (לחיצה כפולה על התמונות תגדיל אותן)

אבל נחזור לנסיעה מפיניקס למקסיקו.

הדרך דרומה, אל הגבול בין אריזונה לבין מקסיקו, עוברת בתוך מדבר צחיח, פשוטו כמשמעו. הנוף מזכיר את כביש הערבה בואכה אילת: כביש מתפתל ואין סופי, מישורים פתוחים והרים כהים שנישאים באופק הקרוב והרחוק. נוף מושלם לסרטי מערבונים.

הכביש עצמו מצוין, אף שהתנועה בו דלילה מאוד. לאורך הדרך נפגשים בשולי שמורות אינדיאניות, ביישובים מעטים וקטנים ובעיירות שננטשו. והעיקר, יערות עצומים של עמודי קקטוסים זקורים – אין דבר יותר פאלי מזה! – מכל המינים והצבעים. גן עדן לחובבי הצמחים המוזרים האלה.

בעיירה עם השם המדליק 'גילה בֶּנְד' גרים 1,917 אנשים וחמישה סרטנים זקנים (סוג של הומור שמקובל כנראה רק באריזונה).
כמה חבל ש'גילה' היא לא נערה ישראלית אלא שם של נהר סמוך.

קשה לחשוב על מקום נידח יותר. לאחר כשלוש שעות נסיעה מגיעים לגבול בין המדינות. בדרך החוצה, מאריזונה למקסיקו, אף אחד לא בודק: צאו מכאן וסעו לשלום... לעומת זאת, בדרך חזרה, כשנכנסים לארה"ב, שומרי הגבול האמריקנים בודקים שבע בדיקות לבל יחדור ולוּ מקסיקני בלתי מורשה אחד לתוך הארץ המובטחת.

אגב, ככל שמתקרבים לגבול אפשר לראות בבירור את החומה הפיזית שקיימת מזה שנים רבות בין ארה"ב למקסיקו. החומה שדונאלד טראמפ הבטיח לבנות – וכמובן לא עשה (ולא יעשה) מאומה – כבר קיימת ממילא בחלקים גדולים של הגבול.

אם תאמצו את העין תוכלו לראות את חומת ההפרדה על צלע ההר שבמרכז התמונה

ב. למה, למה למה עזבתיני?

אבל עוד קודם לכן, כחמישים ק"מ לפני מעבר הגבול למקסיקו, הגענו אל העיירה הנידחת והכמעט ריקה ששמה Why.

השם האקזיסטנציאלי הזה – שמשום מה הזכיר לי דווקא את הנובלה לאן? של מרדכי זאב פאיירברג – הפתיע אותי. דווקא כאן, בחור הזה, מוצא האדם מקום וזמן לתהות על שורשי קיומו?

ביקשתי מריק לעצור ויצאתי מן המכונית הממוזגת אל החום הלוהט שבחוץ, כדי לצלם את מה שאפשר לצלם במקום המתריס הזה.

לא היה הרבה מה לצלם. רק פונדק דרכים שנקרא בשם המדליק והמצחיק Why Not (למה לא?), שצילמתי אותו מבחוץ ומבפנים, ובתוכו כמה עוברי אורח שעצרו כדי למלא את קיבתם או לרוקנה.

כיוון שתושבי Why – ככל שבאמת יש תושבים שם – לא היו זמינים לשיחה ידידותית, וגם זמננו לא היה בידינו, חזרתי לאוטו והמשכנו למחוז חפצנו לחיים ולשלום, מרחק שעת נסיעה נוספת.

אבל השאלה לא הרפתה ממני: למה, לעזאזל, בחרו מייסדיו של המקום שכוח-האל הזה לקרוא לו בשם 'למה'?

מחאה (נגד מה)? הרהור קיומי (על מה)? בדיחה (על חשבון מי)?

על שפת ים קוֹרְטֶז הכחול והרוגע, ובאדיבות ויקיפדיה, מצאתי תשובה לשאלותיי בערך Why, Arizona (שלתדהמתי תורגם לעוד עשר שפות, כולל פולנית, קרואטית וקוריאנית).

ובכן, מקור השם נובע מכך שבמקום זה נפגשו שני כבישים מהירים ויצרו צורת Y. החוק באריזונה דרש – כך מספרות האגדות – ששמו של כל יישוב יהיה בן שלוש אותיות לפחות, וכך הומרה האות למילה. ובכן, לא 'למה', אלא סתם Y... איזו אכזבה! אגב, בשנת 2010 נספרו שם 167 אנשים. לדעתי כולם היו בסיאסטה כשביקרתי שם, חוץ משתי המוכרות בפונדק.

בזכות המחקר הקטן שעשיתי הגעתי גם לספר הביזארי הזה, שהגיע אליי באמצעות 'אמזון' בתמורה לשלושה דולר, טבין ותקילין.

הספר מוקדש לסקירת מאתיים ואחד מקומות עם שמות מוזרים ומגניבים ברחבי העולם: החל ב-Boring (משעמם) שבאורגון או Bird-in-Hand (ציפור ביד) שבפנסילבניה, עבוֹר ב-Great Snoring (נחירה גדולה) שבאנגליה ו-Hot Coffee (קפה חם) במיסיסיפי, וכלה ב-Lost (אבוד) שבסקוטלנד ו-Ugley (נשמע כמו מכוער) שבאנגליה. ואלה עוד השמות ה'צמחוניים', בהשוואה ל-Fucking שבאוסטריה, Whorehouse Meadow שבאורגון, Lake Titicaka בפרו, Pee Pee שבאוהיו או Fukuymama שביפן.

זהו ספר מצחיק ואינפנטילי כאחד (קוונטין פארקר, שמו של המחבר, הוא שם עט, ואפשר גם להבין למה). לכל מקום כזה מוקדש עמוד עם מידע מצומצם ושפע של בדיחות ילדותיות.

הנה מה שכתוב שם על Why:

אז תשובה לשאלה הגדולה 'למה' כנראה שלא נקבל באריזונה, וניאלץ להסתפק בתשובה הישראלית הקלאסית – ככה...