סיפורי מכוניות: דוגטור, וולוו, עמלקית, משוגע שמח, את ראשי, כפליים

א. דוגטור דוליטל

צילום: אבי בלדי

שם מחודד לווטרינר שמגיע עד ביתו של הכלב החולה.  

ב. לא מתעסקים עם הוולוו

צילום: אבנר הולצמן

לפי האיור האלים שבפינה הימנית למעלה, נהגי וולוו אינם מגיבים יפה כשנוגעים להם ברכב...

ג. עמלקית

מאז החלו השיפוצים ברחוב אלנבי מפעילה עירית תל אביב קו חדש וזריז הקרוי 'אלנבית', שמפלס דרכו בין הרחובות החסומים ועוצר לכל מי שמרים את ידו.

אלנבית אחת הפכה את עצמה, ברוח הימים האלה, לפרסום נודד של מצוות מחיית זכר עמלק. מעניין אם זו יוזמה פרטית של הנהג או מדיניות עירונית. בין כך ובין כך, נקווה שהצילום הזה לא יוגש לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג...

צילום: איתמר לויתן

ד. מה עדיף?

שאלה ברמה של פילוסופיה אקזיסטנציאלית: מה עדיף, להיות משוגע שמח או נורמלי עצוב?

ירון המטייל – שיש לי חשד שהוא נוטה לחסידות ברסלב – כבר בחר, והוא מצהיר על כך בפומבי.

צילום: טובה הרצל

ה. אַתְּ רֹאשִׁי

צילום: יהושע לביא

רְפָא צִירִי אֵל נֶאֱמָן       כִּי אַתָּה רוֹפֵא אֻמָּן

אַתְּ רֹאשִׁי שׁוּר חַלְשִׁי    וְתֵן כֹּחַ לְנַפְשִׁי

 

פְּתַח שַׁעַר הָרַחֲמִים      רָם שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים

עַל עַבְדָּךְ שִׂים חַסְדָּךְ    אֵין מְרַחֵם בִּלְעָדָךְ

 

אֵל חַי רְצֵה תְּפִלָּתִי     וְחוּשָׁה לְעֶזְרָתִי

בִּמְהֵרָה דְּרוֹר קְרָא      לְעַם בֶּן הַגְּבִירָה

מי שלא מכיר את הפיוט הספרדי-הירושלמי הזה (פרי עטו של רפאל ענתבי), יכול לקרוא עליו כאן.

ו. מאחל לך כפליים

צילום: יהושע לביא

פעם היינו אומרים למי שקילל אותנו, 'הכל חוזר אליך, החתול השתין עליך וקקי בידיך', והמהדרין היו מוסיפים 'שתמות, אמן' (אני יודע שיש חילופי גרסאות ונוסחאות של קללה זו).

בימינו כבר לא יפה לכתוב את המילים המפורשות 'קקי' ו'פיפי' בשלט, אז הניסוח הוא קצת יותר ספרותי... 

איור: יובל פארמן (בצלאל)