אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il