בעקבות השתדלן וסוחר היין דוב בער מבולחוב

עורך עונ"ש מסתיר את המצבות של בית העלמין דק"ק בולחוב (צילום: מישאל אסף)

את מסענו בחודש אוגוסט לעיירה בּוֹלֶחוֹב, שאותו תיארתי ברשימה קודמת (אליהו והעורבים בבית הכנסת של בולחוב), המשכנו בבית הקברות.

בית קברות יהודי יש כמעט בכל עיירה באוקראינה, מקצתם זוכים לעדנה בשל אישים ידועים, גדולי תורה, רבנים או צדיקים מופלגים שנטמנו בהם, אך רובם שוממים ומוזנחים. בתי הקברות במזרח אירופה אינם מזכירים כלל את בתי הקברות שבארץ. הוד קדומים שפוך על מצבות האבן העתיקות, שהעלו טחב ואיבדו את צבען המקורי (אכן, מצבות רבות במזרח אירופה היו צבועות בפוליכרומיה. הצבעים נשטפו עם השנים ורק שרידים נותרו פה ושם). צמחייה ועשבי פרא מכסים את האדמה ועזים לוחכות אותם.

בבית הקברות בבולחוב, מרחק נסיעה של כחמש דקות ממרכז העיירה, טמונות עצמותיהם של מאות רבות מיהודי העיירה. כאן גם נכרו קברי האחים של יהודי בלוחוב והסביבה שנרצחו בימי השואה. אך אנו באנו לחפש מצבה אחת ומיוחדת: מצבתו של השתדלן וסוחר היין דוב בער בירקנטל, שחי בין השנים 1805-1723, ואת מעשיו ועלילותיו מכיר כל מי שלמד על יהודי פולין במאה ה-18.

דוב היה איש מיוחד במינו, ואנו יודעים עליו בעיקר הודות לכתיבתו שלו. הוא היה 'למדן תורני' – טיפוס של משכיל אינדיווידואליסט, שקדם לתנועת ההשכלה ולא היה קשור לאף חוג או קבוצה. מילדותו נמשך ללימוד 'חכמות חיצוניות', וכך קנה לעצמו – בעידוד אביו, שגם הוא היה שתדלן וסוחר יינות – ידיעות בשפות (פולנית, שאותה ידע על בוריה, וגם יֶדַע מסוים בלטינית, בצרפתית ובגרמנית). ידיעת השפות, שהביאה אותו לבקיאות בספרי המדע והפילוסופיה היהודיים כמו גם בספרות תיאולוגית נוצרית, שימשה אותו לימים בעמדו כמתורגמן מפולנית לעברית, לצד הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב, בוויכוח הגדול שנערך עם הפרנקיסטים בקתדרלה של לבוב בשנת 1759.

דוב השאיר אחריו ספר זיכרונות מרתק ובו סיפר על עצמו, על משפחתו, על סביבתו ועל אירועים היסטוריים שונים שלהם היה עֵד ושותף – החל בוויכוח עם הפרנקיסטים; עבור בביטולו של 'ועד ארבע ארצות' בידי שלטונות פולין ועריכת המפקד הגדול של יהודי פולין בשנת 1764 (דוב ידע מראש על בואם של הפוקדים ודאג שהעניים והילדים יסתתרו מעיניהם, כך שהספירה – שתכליתה הייתה שיפור גביית המסים מהיהודים – לא תשקף את המספר האמיתי של יהודי העיירה); וכלה בחלוקות פולין ובמשמעותן ליהודי גליציה (בולחוב סופחה לאוסטריה כבר בחלוקה הראשונה של שנת 1772).

בין לבין מספר דוב על המסחר ביין (וגם בדגים מלוחים, בבשמים ובשעווה), שממנו התפרנסו הוא ובני משפחתו. הוא ייבא יינות מהונגריה לבולחוב – שם היה הבסיס הלוגיסטי – ומשם ללבוב, שם ניהל את עסקיו בשותפות עם סוחר ארמני (דוב כינה אותו 'ערל מְחֵה', שכן הארמנים זוהו עם העמלקים שעליהם אמרה התורה 'תמחה את זכר עמלק'). דוב מרבה לספר על מסעותיו שהביאוהו להרפתקאות שונות.

יש לזכור, שכתיבת זיכרונות הייתה סוגה ספרותית נדירה באותם ימים, בוודאי אצל יהודים, ולכן חשובים זיכרונותיו של דוב לא רק בשל המידע ההיסטורי שאצור בהם אלא מעצם כתיבתם. ככל הנראה כתב דוב את זיכרונותיו לאחר שנת 1793, שכן את אשתו, שנפטרה בשנה זו, הוא מזכיר בברכת המתים (ז"ל).

כתב היד של הזיכרונות התגלה רק בראשית העשור השני של המאה הקודמת על ידי ההיסטוריון מרק וישניצר, שהוציא אותם לאור בשנת 1922 במהדורה עברית (מהדורה זו זמינה להורדה באינטרנט) ובתרגום ליידיש ולאנגלית. אך כתב היד שההדיר וישניצר היה חסר בראשיתו ובסופו ואיש לא ידע היכן נמצאים חלקיו האחרים. ההשערה הייתה שהם אבדו. לפני כמה שבועות בישר לי עמיתי, ההיסטוריון פרופסור גרשון הונדרט מאוניברסיטת מק-גיל שבקנדה, כי הצליח למצוא עוד כתשעים עמודים לא ידועים של כתב היד! עתה הוא עמל על העתקתם ופירושם, לקראת הוצאת מהדורה מחודשת של מקור היסטורי חשוב זה.

מהדורת צילום חדשה של הזיכרונות בעברית (2011)

כדי להטעים את הקוראים משהו מכתיבתו של דוב, הנה הוא מספר כיצד החל ללמוד פולנית מפי מורה נוצרי פרטי שאביו שכר עבורו. באותה עת היה דוב גרוש מאשתו הראשונה וכמה מבני הקהילה החלו לרנן אחריו שהוא אפיקורוס, ולימודיו הם 'חס ושלום שלא לשם שמים'. בשל כך עזב דוב את לימודי החול וחזר ללמוד בבית המדרש:

מהדורת וישניצר, עמ' 46-45

בשנת 1800 חיבר דוב ספר נוסף, שלו קרא דברי בינה (ראשי תיבות ד"ב; דוב בער). ספר זה, שחלק ניכר ממנו עוסק בוויכוח בין הרבנים לבין הפרנקיסטים שבעקבותיו המירו מאות פרנקיסטים את דתם והתנצרו, לא הובא לדפוס אף פעם בגלל אופיו האנטי-נוצרי. כתב היד היה מוכר לחוקרים, והחוקר והגיאוגרף אברהם יעקב בְּרָוֶר אף פרסם חלקים חשובים מתוכו בשנות העשרים הקודמות, בכתב העת השִּׁלוֹחַ (קוּבץ שוב בספרו גליציה ויהודיה, מוסד ביאליק, תשכ"ה).

אברהם יעקב בְּרָוֶר (1975-1884)

כתב היד של 'דברי בינה' – שבמקורו השתמר בספרייתו המפורסמת של יוסף פרל בטרנופול – התגלגל לירושלים ונשמר כל השנים בספריה הלאומית. סיפור בפני עצמו הוא, שכתב יד זה אבד במשך שנים רבות, ואנשי הספרייה היו משוכנעים שנגנב. לפני כעשר שנים נמצאה האבדה על ידי הספרן יהושע מונדשיין, שגילה את כתב היד בתוך הארכיון של קהילת ג'רבה, שם תויק בטעות... אני זוכר שכאשר נמצאה האבדה התקשרו אליי מהמחלקה לארכיונים וכתבי יד בספרייה והזמינו אותי לראותו, ובאיזו התרגשות דפדפתי בכרך עב הכרס שנכתב כולו בעצם כתב ידו של דוב בער מבולחוב.

לפני כשלוש שנים פרסם גרשון הונדרט מחקר מקיף על המבוא לספר 'דברי בינה'. הנה קטע מתוך המבוא ובו לועג דוב לאמונה הרווחת בשדים וברוחות. לדבריו, מזה שלושים שנה – כלומר מאז סופחה בולחוב למלכות אוסטריה הנאורה – איש לא פגש עוד בשדים, שעה שקודם לכן הם נמצאו בכל מקום, ובעיקר בחורבות ובבתים הרוסים. את מקומם של 'בעלי השם', שהתמחו בגירוש שדים, תפסו עתה, לדבריו, החסידים החדשים...

  Gershon D. Hundert, 'The Introduction to Divre Binah by Dov Ber of  Boleców: An Unexamined Source for the History of Jews in the Lwów Region in the Second Half of the Eighteenth Century', AJS Review, 33:2 (2009), p. 258

נחזור למצבה.

בביקורי הראשון במקום, בשנת 2003, עם קבוצה מטעם אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם מצאנו את המצבה, שהתייחדה בכך שדמות של דוב – לא בדיוק אחת מארבע חיות הקודש המקובלות באקונוגרפיה היהודית – חרוטה על ראשה.

מצבת דוב בירקנטל, 2003 (צילום: דוד אסף)

בביקור הנוכחי, עם קבוצה מטעם 'בית ש"י עגנון', זכרתי, פחות או יותר, את מיקומה של המצבה. ואכן, יגעתי ולאחר זמן מה גם מצאתי.

מצבת דוב בירקנטל, 2012 (צילום: ישראל שק)

כך נראה הדוב בהגדלה (האמת היא שהוא יותר דוּבִּי מאשר דוב):

צילום: מישאל אסף

וזה נוסח הכתובת שעל המצבה (לפי השורות):

פ"נ [פה נטמן]
ביום א ט אדר
שני תקס"ה ל'[פרט קטן]
נפט' ה"ה [האיש הנכבד] הרבני
הנגיד המפורס'[ם]
הנדיב הישיש
מה"ו [מורנו הגדול ורבנו] דוב בער
בהר"ר [בן הרב ר'] יהודא

כשהתקרבנו למצבה נוכחנו לדעת שהיא שקועה באדמה. חברנו הנמרץ ד"ר ישראל שק החל לחפור במו ידיו את האדמה התחוחה שמתחת למצבה, ומרוב התלהבות כמעט שהגיע לחשוף את עצמותיו של המנוח...

שבתאי קיציס תיעד במצלמתו את 'החפירה הארכיאולוגית' המרגשת:



ואכן, הפלא ופלא, לעינינו המשתאות נגלו שתי שורות נוספות של המצבה שהיו נסתרות, כולל שם משפחתו של דוב (בירקנטל). כידוע, שמות המשפחה נכפו על יהודי פולין בידי השלטונות האוסטרים לאחר חלוקות פולין:

בירקענטאהל
תנצב"ה [תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]

הנה המצבה כפי שנחשפה בשלמותה:

צילום: מישאל אסף

ליד מצבתו של דוב נמצאת מצבתה של אשתו לאה בת יהושע, ילידת טיסמניץ, שנפטרה על פני בעלה. דוב ולאה נישאו בשנת 1742 (לדוב היו אלה נישואיו השניים, ואילו לאה הייתה אלמנה ולה כבר בן קטן). היא הייתה בת 71 במותה, בכ"ט בתשרי תקנ"ד (5 באוקטובר 1793). דוב אהב אותה מאוד, ותיאר אותה כ'בריה נפלאה, יפת תואר ויפת מראה וחכמה שלימה' (מהדורת וישניצר, עמ' 46). לשניהם נולד בן משותף ושמו יהושע.

בזיכרונותיו (עמ' 60-59) סיפר דוב על אירוע אלים שהתרחש בבולחוב בשנת 1759 – פשיטה של גדוד שודדים רוסיים, שהרגו ושרפו ושללו שלל, ופגעו גם ברעייתו:

על מצבתה של לאה נחקקה כתובת יוצאת דופן וכמעט בלתי אפשרית לקריאה. ניתן להניח שבעלה דוב היה שותף לניסוח הטקסט יוצא הדופן. אני מעתיק את נוסח מצבתה של לאה, כפי שנרשם בספרו של  Michael Nosonovsky, Hebrew Epitaphs and Inscriptions from Ukraine and Former Soviet Union, Washington DC: 2006, pp. 120-121 (תודה לגרשון הונדרט שהעביר לי צילום של העמודים הללו). הכנסתי תיקונים קלים:

שבת בראשית
כ"ט תשרי ער"ח [ערב ראש חודש]
מרחשון ה תקנ"ד שעה
ג אחר חצי היום נפלה עטרה
מראש הנגיד מוהר [מורנו הרב] דובער
בירקנטאל נ"י [נרו יאיר] היא זוגתו
הנדיבה המשכלת מ[רת] לאה
בת הרבני מו[רנו] יהושע זצ"ל
אחרי שבנתה ביתה בצדק
משך נ"ב שנים כאשת חיל
ככתוב כפה פרשה לעני
וידה שלחה לאביון די מחסרו
ובמיני מרקחת השיבה נפש'[ות]
החולים אורחים מפורסמים
מצאו תמיד מרגוע לנפשם
כמאכלי הסגנים וסעדו על
שולחנה שרים גדלי'[ם] ונכבדים
וכוללה גם לכלל ב"ק <אולי ק"ק> לרוב גומל
טוב בימי חייה ע"א שנים
שבק לנו חיים תנצב"ה

שתי המצבות, זו ליד זו (צילום: מישאל אסף)

בצדה האחורי של המצבה נחקקו השורות האלה (לא נרשמו בספרו של נוסנובסקי):

מצבת קבורת
לאה בת
הרבני יהושע
מבית קצ'[?]
מטיסמניץ
תנצב"ה

הצד האחורי של מצבת לאה אשת ר' דוב (צילום: מישאל אסף)