על דעת המקום: מנגינת הֶחָלִיל

'מַנְגִּינַת הֶחָלִיל לְמִרְבַּץ עֲדָרִים' (גלריית גבע; יעקב גרוס)

מאת יהודה זיו

א. החליל של לאה גולדברג

שירה המפורסם והאהוב של לאה גולדברג, 'הֶחָלִיל' ראה אור לראשונה ב'דבר לילדים', בי"ד באב תרצ"ח (11 באוגוסט 1938): 

הפרסום הראשון של השיר ב'דבר לילדים', 1938

הבה ניזכר בו. הנה הוא בשירתה של הדסה סיגלוב: 



וכאן בקולה הייחודי של אסתר עופרים:



חדי השמיעה יבחינו בהבדל בין שני הביצועים. בעוד הדסה סיגלוב שרה, כנדרש: 'הוּא יָעִיר אֶת הַדְּמִי, הוּא יַרְוֶנּוּ בִּצְלִיל', שרה אסתר עופרים: 'הוא יָרוֹנוּ בצליל' (עופרים התירה לעצמה גם לשנות את סדר השורות בבית השני!).

כיצד התגלגל שינוי נוסח זה? על כך בהמשך. 'הַדְּמִי' פירושו, כמובן, דּוּמִיָּה.

מטבעו לא נזקק שיר נפלא זה ללחן. גם כאשר קוראים אותו בקול ומאזינים לקצב הברותיו, הוא נשמע כנעימת חליל, ולפיכך אהבנוהו שנים רבות ככתבו וכלשונו. 

ב. החליל ואני

'החליל' נגלה לי בימי חופשת הקיץ של שנת תרצ"ח (1938), לאחר סיום כיתה ח' בבית הספר 'העממי' במושבה רעננה, ומיד שבה את לבי. באותה עת היה החליל כלי נגינה מקובל על בני הנעורים – אם חלילית עץ פשוטה ואם משוכללת יותר, יצוקה בַּקַלִיט. המורה למוסיקה, יוסף בֶּן-בָּרוּךְ, הביא עמו לבית הספר חלילית משוכללת, וחייב כל אחד מאיתנו לרכוש אחת כזו לעצמו ולהביאה ל'שיעור זִמְרָה' (כפי שנקראו שיעורי המוזיקה באותם ימים רחוקים). 

בן-ברוך לא היה שם משפחתו המקורי של המורה. הוא 'זכה' בו שעה שהציג עצמו לראשונה בפני אבי, מנהל בית הספר, בשם משפחתו המקורי, קוֹפְיָאן. אבא, שחזה מראש את גל הלגלוגים הצפוי בעקבות הברתו הראשונה של אותו שם ('קוֹף'), הציע לו לעברת את שמו בעקבות שם אביו, 'בֶּן-בָּרוּךְ'. אך שינוי השם לא הועיל הרבה, שכן אותו מורה היה בעל 'פתיל קצר' ונוח לכעוס. יום אחד, משקרא את אחד התלמידים לקשב, פעם אחר פעם, וזה לא נשמע לו, חבט לפתע את הקתדרה בחליל הבקליט שבידו – שהתרסק לרסיסים במלוא חללה של כיתתנו. עוד זכור לי מראה טבעת המתכת הנוצצת, העוטרת את פיית החליל, וכיצד התעופפה בין הרסיסים באוויר ונפלה אחרונה ארצה גם היא, שבריר שנייה לאחר תום מטר הרסיסים, בקול צלצול 'פִינָאלֶה' פסקני.

אף כי היה רתחן לבן-ברוך היו זכויות רבות. הוא נולד בריגה, עלה לארץ ב-1932 והיה מלחין וזמר (למרות שהיה בעל חינוך בית"רי, בזמרשת שמור ביצוע שלו לשיר הפלמ"ח!), ובקריירה המוזיקלית הארוכה שלו הלחין שירי ילדים רבים ופרקי חזנות.

יוסף בן-ברוך (קופיאן), 1968-1912
(מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 16, עמ' 4997-4996)

אהבתי להתייחד עם החלילית שלי בפינת חצר הבית, ומשקראתי יום אחד בעיתון 'דבר', כי צלילי מוסיקה קלאסית עוזרים להגדיל את תנובת חלבן של פרות, הבנתי כי בזה אוכל לתרום את חלקי. נהגתי אפוא לעלות אל חצר השכן שממול – החלבן מרדכי מוֹלְצַ'דְסְקִי (אשר עם קום המדינה עִבְרֵת את שמו הלועזי המסובך והיה מכאן ואילך 'הַמּוֹרַשְׁתִּי') – ןשָׁם ישבתי על גדר הצינורות של חצר הרפת, חיללתי בחלילית או השתפכתי בגַרְמוֹשְׁקָה (מפוחית פה) והשמעתי באוזניהן של הפרות, שבוססו בבוץ ובזבל והעלו גירה, קטעי מוסיקה מרגשים – כמו 'סונטה לאור הירח' או נעימת הגעגועים למולדת מתוך הסימפוניה 'מן העולם החדש'.

בעת ההיא נמניתי עם חניכי תנועת 'המחנות העולים', ושם הפכתי ל'מבוקש' על ידי בנות 'חוג ניצן' (שמה של קבוצתנו, אשר קידומתו מתרפקת על זכר הכינוי הראשון: תנועת 'החוגים'). כיון שניחנתי ביד קלה, שמחה כל אחת מהן לקבל מידי ביום הולדתה את מילות 'החליל' – באותיות מעוטרות ומנוקדות – ובצדן אף צללית נערה, יושבת על סלע ומחללת, אשר העתקתי אז ממקור כלשהו והיום שוב אינני זוכר איזהו...

לצערי, אותן מגילות 'החליל' מאויירות ומושקעות, מעשה ידי להתפאר באותם ימים של גיל ההתבגרות, כלל לא סייעו אז בידי בהצלחה בתחום הרומנטי, שהרי צעיר הייתי מחבריי ל'חוג' לפחות בשנתיים. אך מששבתי ועשיתי זאת עוד ועוד, מצאתי עצמי זוכר בעל-פה אפילו את ניקודן של מילות השיר, כשם שידעתי מאז להתוות ביד קלה ומן הזיכרון גם את דמות אותה נערה מחללת.

אתי רוזנטל ונעמי פולבר, ויוה לה מוזיקה: מתכוני מוסיקה לגיל הרך, 2010, עמ' 93 

לימים, בעת שירותי כסייר בפלמ"ח (1945-1943), נהגתי כמקובל עלינו בעת ההיא: עטיתי ראשי בכָּאפִיֶּה עם עַגָּאל (היגויו העממי של 'עַקָּאל', אותו פתיל שחור ומעוקל העוטר את הכאפיה ומייצבה על הראש) ואף נשאתי בידי נָאבּוּת (אַלַּת עץ, עשוייה ענף אלון מעוצב). כדי להשלים את המראה האותנטי היו אז תמיד בתרמילי גם 'זַמוּרָה', חליל עשוי קנה ומחורר כדרוש, ואף 'שַׁבָּאבֶּה', חליל רועים כפול קנה...

חליל שבאבה (מקור: Beduin)

עם סיומה של מלחמת העצמאות שבתי אל מושבת נעורי, רעננה, ואת דרכי כמורה התחלתי ב'בית החינוך לילדי עובדים על שם ברנר' במושבה השכנה, כפר סבא. מראשית צעדי ביקשתי דרך יעילה לשיח הדדי, ביני לבין תלמידי וביניהם לבין עצמם. עשיתי זאת באמצעות 'ספר זכרונות' מהודר, אשר הבאתי אל הכיתה והכתרתיו בשם 'ילקוט הרֵעים'. ילקוט הרֵעים היה שמו של קובץ ספרותי ידוע, ארבע חוברות בסך הכל, שראו אור בין 1946-1942 ובהן השתתפו סופרים בני דור הפלמ"ח, אך היה בו גם רמז למטבע הלשון 'ילקוט הרועים' (על פי המסופר על דוד: 'וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט' – שמואל א, יז 40).

מכאן קצרה הייתה הדרך אל 'החליל' של לאה גולדברג. על כריכת ה'ילקוט' ציירתי את צלליתה של אותה נערה, יושבת על סלע ומחללת. ל'ילקוט' הועדתי מקום של קבע בין הגירים והמטליות בארון הקיר בצד שולחני: דלתו לא הייתה נעולה וכל מי שחפץ לעשות שימוש ב'ילקוט' יכול היה להוציאו משם. אחת לשבוע, ב'קבלת שבת', הייתי מניח את הספר על שולחני, קורא לפני הכיתה את מה שנתווסף עליו לאחרונה ומנהל עם תלמידיי דיון חי ותוסס בעניינים שהועלו בו. כך למשל, כאשר נטפלו בני הכיתה אל מי שנתחייב בהרכבת משקפיים והחלו ללעוג לו בכינוי המקובל אז 'מִשְׁקָפוֹפֶר', הכנסתי לארון  הקיר, בצד 'ילקוט הרעים', גם מסגרת משקפיים עבה ומגושמת, ללא עדשות, והודעתי פסקנית: 'כל המעליב את חברו בקריאה "משקפופר", יתחייב בהרכבת אותה מסגרת משקפיים למשך שבוע תמים'. 

מנשה קדישמן, נגנית חליל, חצר מכון ון-ליר בירושלים (צילום: יאיר טלמור, ויקיפדיה)

המפקח, שזכיתי בו לראשונה, היה הסופר הנודע אליעזר שמאלי, אשר מדי בואו להתארח בכיתתי, מיהרתי והגשתי לו כסא תוך שאני משתמש במליצה המקראית על סופרו של המלך חזקיהו: 'שֶׁב-נָא, הַסּוֹפֵר!'... ואילו שמאלי היה שב וטוען באוזניי: 'יהודה זיו, לא מורה של עיר אתה אלא מורה של כפר'. ואכן, לימים בא אלי שמאלי בהצעה מפתה: 'נתפנה מקום בבית הספר של כפר ויתקין, קום, לֵךְ שַׁמָּה'. עשיתי כעצתו ושנות ישיבתי כמורה בכפר ויתקין הן שעיצבו את דרכי בהוראת התנ"ך ו'ידיעת המולדת'. 

ואם בכך לא די, מצאתי שָׁם את עצמי על גדות נחל אלכסנדר – שֵׁם שהעניק לו הארכאולוג בנימין מַזָּר (מייזלר) בסקר אשר ערך בשנת 1933 לבקשת הקק"ל באדמות ואדי אל-חווארת' (ארץ חֵפֶר וארץ אֲרֻבּוֹת, דו"ח מדעי על סיור בשרון התיכוני, ירושלים, סיון תרצ"ג). בשמו הערבי של הנחל – 'נַהְר אִסְכַּנְדַרונה' (נהר אלכסנדריה?) – שמע מזר (ועוד לפניו החוקר נחום סְלוּשְׁץ, שמזר נתלה בו) – הד קדום לכיבוש השרון וחוף הכרמל, עד דור, בידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. סלושץ ומזר לא ידעו כי אין 'אִסְכַּנְדַר' אלא שם בן זמננו של יזם ערבי, אשר נהג להשיט בסירות על גבי הנחל את פרי מקשות האבטיחים ברצועת החול האדום של עמק חפר. במפרץ מכמורת המתינו ספינות אשר הובילו את האבטיחים המתוקים אל מצרים, ארץ שדווקא על אבטיחיה התרפקו יוצאי מצרים בשנות נדודיהם בסיני, כנאמר: 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים' (במדבר, יא 5). 

ואיך כל זה קשור לחליל? מפרץ מכמורת נקרא בשם 'מִינַת אַבּוּ-זַבּוּרָה' (מעגן בעל החליל). שם משונה זה הוא שיבוש כינויו של חליל קנה, הנקרא 'זַמּוּרָה', בלשון הערבית המדוברת. ומי יודע, אולי אותו אסכנדר נהג לחלל בו תוך כדי שַיִט אל מקשות האבטיחים ובעיקר בשובו מהן במורד הנחל, בראש שיירת סירות עמוסות לעייפה...

נהר 'איסכנדר' ומינת 'אבו-זבורה' בקטע מתוך מפת הסקר של מערב ארץ ישראל שערכו אנשי PEF בשנת 1880
(מקור: David Rumsey Map Collection)

ממש באותה עת זכה 'החליל' של לאה גולדברג בלחן פרי עטו של דוד זהבי, אך משהחל השיר נפוץ ברבים נשתבש הבית האחרון שלו. משום מה, שרו הכל את המילים 'הוא יַרְוֶנּוּ בצליל' –  כלומר, החליל יַרְוֶה את הדְּמִי בצליל – כאילו 'הוא יָרוֹנּוּ בצליל', אף שאותו פועל, בגוף שלישי רבים, אינו מסתדר עם היגיון השיר.

מתברר כי לאה גולדברג עצמה עמדה על כך ואף מצאה עצה כנגדו. כאשר ליקטה את שירי הילדים שלה לספרה 'מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת?' (ספריית פועלים/'אנקורים', הוצאת הקיבוץ הארצי 'השומר הצעיר', 1949), כללה בו גם את שיר החליל בנוסח מתוקן: 'הוּא יָרוֹן לוֹ בִּצְלִיל' (ותודה לגדעון טיקוצקי, מנוטרי מורשתה של המשוררת, שסייע לנו).

ציור: אריה נבון (לאה גולדברג, מה עושות האַיָּלוֹת, עמ' 101)

אך אפילו תיקון מתוחכם זה – אשר לעומת הנוסח המקורי הריהו מחוסן מפני שגיאת היגוי אף בלא ניקוד – איתרע מזלו ויש המוסיפים לשיר את 'החליל' דווקא בנוסח השגוי 'יָרוֹנּוּ בצליל' עד עצם היום הזה... 

ג. מבחר ביצועים של 'החליל'

הוסיף העורך בעל העונ"ש: 

שורה משיר 'החליל' שימשה לאחרונה את מוטי זעירא ככותרת לביוגרפיה שחיבר על דוד זהבי 'כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי' (הקיבוץ המאוחד, תשע"ג). בעמ' 156-155 מספר מוטי זעירא על הלחנת 'החליל':

אבל אלוהים נמצא באותיות הקטנות...

הקורא יהודה בלכר הודיעני כי אפשר וצריך להקדים את תאריך ההלחנה לכל המאוחר לשנת 1942, ארבע שנים לאחר פרסומו ב'דבר לילדים'. את ההוכחה לכך מצא יהודה בפירוט שידורי קול ירושלים, שפורסמו בעיתון דבר ב-8 ביוני 1942:

דבר, 8 ביוני 1942, עמ' 2

מידיעה זו גם עולה כי ככל הנראה הזמר הראשון של השיר היה הטנור מרדכי רוט (1986-1902).

'החליל' הוא שיר כל כך יפה וכל כך אהוב, ועל כן ננצל את ההזדמנות ונקשיב לעוד כמה ביצועים שלו, שאותם דגתי בים המרשתת. 

במפתיע מתברר, כי רוב המבצעים – אף כי לא כולם – מקפידים לשיר 'יַרְוֶנּוּ', כפי שהתכוונה לאה גולדברג בנוסח המקורי, ומקצתם שרים 'יָרוֹן לוֹ' כנוסח המאוחר יותר. על כך נאמר: 'אלו ואלו דברי לאה גולדברג', מה שאין כן הנוסח 'יָרוֹנוּ' שאין לו אחיזה בשום מקום.

נתחיל בשירתם ההרמונית והמקסימה של צמד הדודאים, בני אמדורסקי המנוח וישראל גוריון:

וכנגד קולם הגברי של 'הדודאים' הנה הרמוניה נשית, נפלאה לא פחות, של עפרה חזה המנוחה ויהודית רביץ, שדווקא שרות 'ירוֹן לוֹ':



וכאן שלישייה 'מעורבת': חנן יובל, אילנה רובינא ונתנאלה (שרים 'יַרְוֶנּוּ'). ההקלטה היא מתוך התכנית 'כל המנגינות – דוד זהבי', בהנחיתו של נעם שריף. התכנית צולמה עבור הטלוויזיה הישראלית בשנת 1976 בנוכחותו של דוד זהבי (הסרט המלא והמרגש נמצא כאן):



תכנית הטלוויזיה 'על הדשא בקיבוץ נען', שערך והגיש אליהו הכהן בשנת 1978, הוקדשה כולה לשירי דוד זהבי (אפשר לראותה בשלמות כאן; בין היתר מספר בה ישראל גלילי על חברו דוד זהבי). הנה צילה דגן שרה את 'החליל':



רן אלירן שר 'יַרְוֶנּוּ' (ביצוע מ-1965):



וגם אחינועם ניני בקונצרט עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (2011), שרה 'יַרְוֶנּוּ':



וכאן לוליק ('יַרְוֶנּוּ'):

ולסיום, הזמרת הערבייה-נוצרית מרים טוקאן, בת הכפר אִעְבְּלין שבגליל, שמדגישה בשירתה את המלודיה הערבית. טוקאן בחרה לשיר 'ירוֹן לוֹ':