 |
| מודעה שנדפסה בחוברת 'נר חנוכה: לזכר אליעזר בן יהודה', תרפ"ז / 1926 (ויקיפדיה) |
מאת אבנר הולצמן
א. בחר לך שֵׁם עברי
עם תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 והולדתם של ילדים ראשונים במושבות ניכר שינוי דרמטי בנוף השמות הפרטיים שהחלו להישמע במרחב. שמות המשפחה ה'גלותיים' נותרו בדרך כלל על מכונם, ושמותיהם של כמה מן המשפחות המייסדות נעשו לשם דבר. יודילוביץ, פוחצ'בסקי, סמילנסקי, קוסטיצקי, אלטשולר, אוסטשינסקי, פיינברג, הורביץ, ושמות דומים נוספים, שבאו עם בעליהם ממזרח אירופה, נהפכו לסמליה החיים של העלייה הראשונה. למעשה, אף לא אחד מעולי ביל"ו נשא שם עברי.
אבל הילדים הראשונים כבר נשאו שמות פרטיים שכמותם לא נשמעו מעולם בעיירה היהודית במזרח אירופה. איתן ובן-עמי, עמיחי ויחיעם, אבשלום ואיתמר, יפתח ואמציה, עשהאל ואפרת, יזהר ויגאל (וגם יִּגָאֵל), בועז ורות, נוגה וחגית, רחבעם ואסא, אמוץ ונקדימון, נעמה ואביגיל, חרות ועובד, ישי וקציעה, תקומה וגאולה ועוד ועוד. חלקם היו שמות עבריים עתיקים שנדלו מתוך ספר שופטים או משושלות המלכים והגיבורים של יהודה וישראל, חלקם המצאות מקוריות שנועדו לבטא את ערכי הציונות והחלוציות. הגדיל לעשות המורה דוד יודילוביץ (1943-1863), איש ביל"ו מראשון לציון, שקרא לשמונת ילדיו: יפת, ישבעם, עמוס, חובב, חירם, שֵׁם, חשובה ויושבעת.
 |
| על מודעת האבל על מות ציפורה יודילוביץ חתומים חמישה מילדיה (הבוקר, 13 במארס 1961) |
כך קרה גם בספרות העברית. ברומנים ובסיפורים בני התקופה אנו פוגשים דמויות של ילדים וצעירים בני הארץ הנושאים שמות כמו אמנון ותמר (גיבורי אהבת ציון, הרומן העברי הראשון שחיבר אברהם מאפו וראה אור לראשונה ב-1853), עמרם ויואש, עמשי ואביתר, יעל וחולדה, גדעון ועמיהוד.
 |
| ילדי גן הילדים העברי הראשון בארץ ישראל, ראשון לציון 1898 (ויקיפדיה) |
תהליך החידוש וההתחדשות של שמות פרטיים ושמות משפחה נמשך בגלים אחדים עד הקמתה של מדינת ישראל, אבל מ-1948 ואילך נוספו לו גוונים חדשים ועזים. רק 11 מתוך 37 החותמים על מגילת העצמאות נשאו שמות משפחה עבריים, אבל מציאות זו השתנתה במהירות. בלט במיוחד הלחץ הממסדי שהופעל מלמעלה, בהכוונתו הישירה של דוד בן-גוריון, שלבשה לעתים סממנים של כפייה, לעברת את שמות המשפחה, בעיקר של נציגים רשמיים בשירות החוץ של מדינת ישראל ובצה"ל.
עולים חדשים קיבלו לעתים שמות עבריים עם נחיתתם על רציף הנמל, כפי שסיפר לימים פֶרֶנְץ קישהונט, שנעשה בן רגע לאפרים קישון. במשרדי הקרן הקיימת לישראל פעלה לשכת ייעוץ טלפונית לאזרחים ולחיילים המבקשים לאמץ להם שמות עבריים, ובעצתה נעשה הקצין והסופר המתחיל יצחק אוורבוך ליצחק אורפז.
עם ייסודו של צה"ל הוקמה בו 'ועדת שמות עבריים' במסגרת שירות התרבות, ובראשה הועמד קצין נמרץ בשם מקס נימצביצקי. הלה הבין מיד כי עליו להיות למופת ובחר לו את השם העברי הצולע למדי מרדכי נמצא-בי.
 |
| מרדכי נמצא-בי (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו) |
סגן אלוף נמצא-בי נרתם למשימה ופרסם חוברת בשם בחר לך שם עברי!, שהופצה בצה"ל באלפי עותקים עוד במהלך מלחמת העצמאות. פרסום זה נועד להמריץ קצינים וחיילים לבחור להם שמות בעלי ניחוח צברי מקומי.
 |
| (אוסף דוד אסף) |
גם האקדמיָה ללשון העברית התגייסה ופרסמה ב-1954 קונטרס הדרכה בשם בחר לך שם משפחה עברי, בעריכת יעקב אריכא, ובו מאות רבות של שמות משפחה מסודרים לפי א"ב.
ברוח זו נהג ראש מטה ההגנה יעקב דוסטרובסקי, שמונה לרמטכ"ל הראשון וביום הקמת המדינה שינה את שמו לדורי. כמוהו נהגו שרים ופקידי ממשלה בכירים. ההיסטוריון בן-ציון דינבוּרג, שמונה ב-1951 לשר החינוך, קיבל את הדין תוך מחאה מבודחת, ומספרים שאמר לראש הממשלה: אשנה את שמי כרצונך, אבל אמחק ממנו את האותיות ב' וג' (ראשי תיבות שמו של בן-גוריון); בדיחה נגדית סיפרה כי בן-גוריון הציע לדינבורג לשנות את שמו ל'דִּינָר', ודינבורג השיב: 'אי אפשר. הרי צריך לומר דער נאַר (הטיפש) ולא די נאַר', ולפיכך בחר בשם דינוּר...
שר החוץ משה שרתוק, נושא דגלה של העברית הצחה, פרסם ב-6 במרס 1949 מודעה בעמוד הראשון של עיתון דבר, יחד עם אחיו הצעיר יהודה, ובה נאמר: 'משה ויהודה שרתוק מודיעים ברבים כי מעתה ייקרא שמם שרת (שין קמוצה, ריש צרויה)'. יום אחר כך התפרסמה בדבר מודעה דומה, הפעם מטעם בני הזוג רחל כצנלסון וזלמן רובשוב:
 |
| דבר, 7 במארס 1949, עמ' 1 |
גולדה מאירסון, שירשה את שרת בתפקידו, נהפכה במצוותו של בן-גוריון לגולדה מאיר עם מינויה לשרת החוץ ב-1956. אכן, כמעט כל בכירי משרד החוץ בימי קום המדינה נשאו שמות עבריים: ולטר אטינגהאוזן נהיה לוולטר איתן (את השם הציע לו משה שרת); יעקב טשרנוביץ היה ליעקב צור; ואליהו אפשטיין, השגריר הראשון בארה"ב, שינה את שמו לאליהו אילת. כאשר נכבשה אילת, בסוף מבצע 'עובדה' (מרס 1949), שלח לו שרת מברק מוצפן ומבודח ובו כתב: 'לאליהו אילת, אפשטיין בידינו'...
לפי הוראת ראש הממשלה לא אושרה יציאתם לחוץ לארץ של שליחי המדינה – פקידים, קצינים, דיפלומטים ואפילו ספורטאים – עד שאימצו שמות עבריים הולמים. וכך, ביולי 1956, כאשר שיחקה נבחרת הכדורגל של ישראל במוסקווה (והפסידה 5:0 לנבחרת ברית המועצות), שיחקו בשורותיה שחקנים כמו יעקב הוד (חודורוב), נחום פלד (סטלמך) ואמציה לביא (לבקוביץ).
ביטוי ספרותי לכך אפשר למצוא בכתיבתו של סופר הילדים הפופולרי אבנר כרמלי, ששמו האמיתי היה שרגא גפני (לשעבר וינוגרד). בספריו הרבים, שראו אור למן שנות השישים, הוא הקפיד להעניק לגיבוריו שמות עבריים מהודרים. הנה למשל רשימת שמותיהם של חברי נבחרת ישראל בכדורגל, מהסדרה האהובה הספורטאים הצעירים:
 |
| בעט, אלון, בעט!, הוצאת מ' מזרחי, תש"ך, עמ' 13 |
כל זה היה חלק ממהלך גדול של גיבוש דפוסי הממלכתיות הישראלית הצעירה, שעליו ניצח 'האב המייסד', בימי קיבוץ הגלויות ובעידן שבו מדיניות כור ההיתוך הייתה מוסכמת על הכול. 'איך הופכים קרעי שבטים לעם אחד?', שאל בן-גוריון 35 סופרים בולטים, שאותם זימן לפגישה בפברואר 1949 ובה ניסה לגייסם לבניית אתוס לאומי משותף (ראו ברשימתו של אברהם בלבן, 'אנחנו כולנו אספסוף, אך מאספסוף זה אנו צריכים ליצור עם', הארץ, 12 ביוני 2020). בפועל, הניסיון הנמרץ להשריש את העברית ולשרש את הלעז היה כרוך לא פעם בייסורים ובעיוותים, וזכורה במיוחד הפרשה הכאובה של הטלת איסור ממשלתי על העלאת מופעי תיאטרון ביידיש. איסור לא מידתי ולא אנושי זה נאכף בהקפדה בשנים 1951-1949 ועורר זעם רב, עד שרוכך ולימים בוטל. בצידו הוטל איסור גם על הוצאת עיתון יומי ביידיש, שבוטל סופית רק ב-1957.
אבל עיקר המתחים והלבטים שררו ברשות הפרט, עד שניתן לומר שכמעט בתוך כל משפחה התנהל שיג ושיח על שמות וזיכרון, ונשזרו בו בגלוי ובסמוי מתחים בין הווה לעבר, בין הפרט והכלל, בין יהדות לישראליות ובין גולה לציונות. האם בשמם של ערכי התקומה העברית מותר לנטוש שם משפחה מסורתי שהחזיקו בו במשך דורות, ולעתים רוב נושאיו עלו בעשן המשרפות אך לפני שנים ספורות, ולהמיר אותו בשם עברי מלאכותי? האם אין זה צעד דורסני מדי שמכלה ומכרית בבת אחת את רצף הזיכרון המשפחתי? ואיך ניתן להעניק לרכים הנולדים שמות של דמויות מקראיות גיבוריות בשעה שהלב משווע להקים יד זיכרון לבני משפחה יקרים שדמם זועק מן האדמה? ומצד אחר, האם יכול ישראלי חילוני להעניק לילדיו שמות גלותיים כמו 'ברל' או 'שמרל', 'פייגה' או 'ביילה'? גם יהודים שעלו מארצות האסלאם התמודדו עם שאלות דומות ולחצי כור ההיתוך הישראלי הגיעו עד כדי כך שמשפחות שנשאו שם עברי למהדרין כמו 'מזרחי' שינו את שמם ל'קדם', 'מור' או 'מזור' וכיוצא בכך. כל אלה לא היו עניינים תיאורטיים אלא דילמות ממשיות שיחידים ומשפחות ניצבו בפניהן בשנות המדינה הראשונות.
קונפליקטים עקרוניים אלה השתקפו כמובן גם בספרות העברית, הן בשעת ההתרחשות הן במבט רטרוספקטיבי. הספרות היא הזירה המובהקת שבה מתחים שמלווים את החברה לובשים פנים ושמות, מעצבים מצבים קונקרטיים ומתגלמים בדמויות בשר ודם. הספרות, בין יתר סגולותיה, מציבה לפני החברה מראה ממנה ניבטים ייסוריה ומכאוביה, תקוותיה וחלומותיה.
כך גם סוגיית חילופי השמות. בכמה וכמה יצירות הבוקעות מן הזמן ההוא מוביל הסיפור (ולעתים אף מגיע לשיאו) למעמד דרמטי של קריאת שם או חילוף שם. מה משמעות המעמד הזה בעולם הנבנה ביצירה? מה הסופרים רואים או יודעים מעבר למה שמצוי בסיכומים המחקריים המלומדים? נתמקד בקצרה בארבע יצירות פרוזה, שבהן בעיית השם היא לב העניין. כל הארבע מעוגנות באותו פרק זמן שבו שאלה זו הייתה אקטואלית: השנים 1955-1954. שתיים מהן נכתבו ופורסמו בזמן אמת, והאחרות שחזרו את המציאות ההיא ממרחק הזמן. לכולן יש בסיס עמוק ומשותף שאותו ננסה לברר.
ב. לא בנו של אבא אתה?
נתחיל בסיפורו 'יד ושם', שנכתב בשנת 1955 ושמו מרמז על תוכנו. מחברו, אהרן מגד, הציף בסיפור את הדילמות הללו באופן החשוף ביותר. הסיפור ראה אור בכרך סיפוריו ישראל חברים (הקיבוץ המאוחד, 1955).
זוהי דרמה קאמרית משפחתית בהשתתפותן של חמש דמויות המייצגות ארבעה דורות: הסבא זיסקינד, בתו רחל, נכדתו רעיה ובן-זוגה יהודה, והתינוק שנולד להם. אמנם הסבא חי בישראל, אבל כל הווייתו נטועה בעבר. הוא שרוי בעולם המסורת היהודית ובעיר מולדתו באוקראינה, שחרבה ויהודיה נרצחו כולם בידי הגרמנים. הוא אינו חדל לקונן על בנו אוסיפ ובעיקר על נכדו מנדלה, שהיה כנר מחונן וילד כליל המעלות שנספה בגיל 12. בכל ביקור של נכדתו בביתו הוא מתעקש לקרוא את מגילת הקינה הארוכה שחיבר על עיר מולדתו ולהעלות את זכרם של בנו ונכדו. לכן כל ביקור כזה נעשה לה חובה מעיקה, ובעלה אינו מסתיר את קוצר רוחו מן הריטואלים החוזרים שהסב כופה עליהם. רק כאשר נודע לסבא שנכדתו הרה ללדת שבים אליו כהרף עין חיוניותו ואפילו חוש ההומור שלו, אבל כעבור זמן מגלָה בתו לזוג הצעיר שהדבר נובע מציפייתו שהתינוק הממשמש ובא ייקרא מנדלה על שם נכדו. ההורים לעתיד אינם מעלים בדעתם למלא את משאלתו. 'שם גלותי מכוער, איום', קובלת רעיה. 'בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי' (עמ' 135). היא ויהודה כבר החליטו שאם תיוולד בת תיקרא אסנת, ואם בן – אהוד. האֵם רחל מצליחה לשכנע בקושי את הסבא להתפשר על השם העברי מנחם, אבל רעיה ויהודה מסרבים בתוקף. מנחם, לדבריהם, 'הוא שם שריח זיקנה עולה ממנו'. 'מנחם', הם אומרים, 'אפשר לקרוא רק לילד נמוך קומה, חלש ולא יפה' (עמ' 136). מכאן מתגלע עימות גלוי בין הסבא לבין נכדתו ובעלה, המסנגרים בשפה רפה על הזהות הישראלית המתפתחת ומעלים את חמתו ואת לגלוגו באומרם כי כבר אין להם קשר לעולם היהודי הישן. וכך הוא מטיח ביהודה:
סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם, מה? ראשון אתה לאיזו אומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? לא בן בנו של סבא? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך? הרי... הרי כל מה שיש כאן ... זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם! ... קשר הרי זה זכרון (עמ' 138).
את הזיכרון היהודי – הוא ממשיך ומטיף – אתם שואפים למחות מעל פני האדמה ולהמשיך בזה את מלאכתם של שונאי ישראל. ברקע הדברים מהדהד פולמוס סמוי עם התנועה הכנענית, שבאותם ימים הותירה רושם בשיח הציבורי, ולזה בדיוק היא שאפה: לניתוק הקשר בין העם העברי החדש לבין אבותיו יוצאי הגולה היהודית. אנשי הקבוצה הכנענית אימצו לעצמם שמות עבריים מדיפי ניחוחות קדומים, כל אחד בן שתי הברות במשקל מלרעי נמרץ: רטוש, אמיר, תמוז, קינן, עברון, אורנן, חורון – כדי למחות את שמותיהם הקודמים המסגירים את מוצאם המזרח-אירופי: הלפרין, קמרשטיין, לוין, ליפץ, גורביץ, המבורגר.
 |
| כרזה לעיתון הכנענים 'אָלֶף'. שימו לב לשמות המשפחה של הכותבים |
נחזור לסיפורו של מגד. התינוק שנולד נקרא בשם אהוד, כרצון הוריו, והסב הובס, אך רק לכאורה. הקרע המשפחתי נעשה עובדה קיימת כאשר הזוג הצעיר בא להציג את הנין החדש בפני הסבא, אך זה מתעלם במפגיע מקיומו. המספר מסכם את המעמד במילים נוקבות: 'וכמו תהום היתה פעורה בין עולם הולך ועולם בא. לא הייתה זו עוד שושלת אשר ריבעים לה, ואבי המשפחה הזקן לא הכיר בנינו אשר לא הקים לו זכר' (עמ' 141). בצאתם מבית הסב פורצות דמעות מעיניה של רעיה, המכירה במלוא הטרגיוּת של המעמד. היא מביטה בבנה התינוק ו'דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות' (עמ' 142).
מועקה כבדה שרויה על סיומו של הסיפור. אמנם הילד נקרא בשם תנ"כי הרואי, אבל הסיפור מאותת בשלל דרכים שהפניית העורף למורשת הדורות היא טעות הרת אסון וצעד שהשלכותיו לטווח ארוך עלולות לגבות מן העברים החדשים מחיר כבד. אולי מגד חש כבר אז שהעולם הצברי החדש והאמיץ, המגולם בשמות אהוד ואסנת, לא באמת יגזור כרת על עולמו של הסבא זיסקינד. ממש כשם שכעבור שנתיים הופיע סיפורו הראשון של א"ב יהושע, 'מות הזקן', על קבורתו בחיים של זקן בידי בעלת הבית שלו הנושאת את השם הכנעני האלילי עשתור. הזקן, שמייצג בלי ספק את היהדות הישנה, מסרב בעקשנות למות, ומן הסתם עוד נכונו לו עלילות.
בטלוויזיה החינוכית המחיזו בשנות השבעים את הסיפור 'יד ושם' לכלל סרטון קצר בן 12 דקות (בתפקיד הסבא אברהם בן-יוסף, רעיה היא מירי פביאן, ויהודה הוא מיכאל ורשביאק):
ג. שם חדש. אחר. שלא יזכר בו כלום
שנה קודם לפרסום סיפורו של מגד ראה אור הרומן שש כנפיים לאחד מאת חנוך ברטוב (ספרית פועלים, 1954), שהוא מיצירות היסוד של העשור הראשון למדינה.
 |
| מהדורת 'ספריה לעם', עם עובד תשל"ג |
זהו סיפור על כינונה של קהילה יהודית-ישראלית מקרב עולי העליות הגדולות שלאחר הקמת המדינה, המשתכנים במושבה הגרמנית – שכונה ירושלמית שהתרוקנה מרוב תושביה הקודמים (טמפלרים ופלסטינים). תחילה נדמה שהסיפור ייסוב כולו על קורותיהם של בני משפחת קלינגר, ניצולי שואה מפולין, שמנסים לבנות את חייהם באחד הבתים הנטושים. אולם עד מהרה מתרחבת המניפה וחוט העלילה מתפצל. הסיפור נהפך לעלילה קולקטיבית בהשתתפותן של עשרות דמויות, שלכל אחת מהן קלסתר ייחודי. זוהי פנורמה חברתית ססגונית, רב-עדתית ורב-גילית. ברטוב שרטט דיוקן קיבוצי מגוון ככל האפשר של היחידים והמשפחות שהתלקטו בשכונה – יוצאי פולין, רוסיה, רומניה והונגריה בצד יוצאי בולגריה, מרוקו ותוניסיה, וכן נציגים אחדים של היישוב הוותיק, ספרדים ואשכנזים. כולם יחד מגלמים באופן מוחשי את מושג קיבוץ הגלויות, כפי שמתממש בפועל בשכונה אחת בירושלים.
האירוע המגבש אותם לקהילה אחת קשור באופה עוגות קשיש, פסח גליק, ומאניה, אשתו הצעירה וההרה. שניהם ניצולי שואה חסרי אונים ששכלו את משפחותיהם הקודמות, וכעת הם מבקשים לקבל רישיון עסק לפתיחת קונדיטוריה ומוצאים עצמם בסבך הבירוקרטיה העירונית שמתעמרת בהם. תושבי השכונה כולם מתגייסים לתמוך במאבקם, ובראשם המורה הצעירה רקפת, בת היישוב האשכנזי הוותיק, הנשענת על קשריה בעירייה. המסיבה לכבוד לידת התינוקת של בני הזוג גליק הופכת לחגיגת ניצחון, ומאשררת את התמזגותם של שלל יוצאי הגלויות השונות לקהילה אחת. הרומן נחתם בטקס ההכרזה על שמה של הילדה בבית הכנסת, ולרוב השתאותם של הנוכחים מתברר שההורים בחרו בשם רקפת. האב הנרגש מנמק את ההחלטה המפתיעה לא רק בהכרת התודה למורה שנחלצה לעזרה, אלא בעיקר ברצונם של ההורים ידועי הסבל, ששכלו את ילדיהם הקודמים בשואה, לחסוך מבתם את כובד הזיכרון המשפחתי והלאומי: 'כל כך הרבה שאנו זוכרים, שלה ושלי', אומר האב. 'וכאן תינוקת אחת בלבד לנו ... וכך אמרה מאניה, זו אשתי, נקרא לה שם חדש. אחֵר. שלא ייזכר בו כלום, שלא תישא כל זה על כתפיה, ורקפת זה שם שראוי לתת לה ... גם ביקשנו שם מפה, מן הארץ, ואנחנו לא יודעים הרבה שמות. הנה, זה הדבר' (מהדורת תשל"ג, עמ' 255).
הסיום הטקסי מביא לידי שיא סמלי את התמורה המתחוללת בציבור המפורד של יהודים יוצאי גלויות רבות, והופכת אותו לקהילה סולידרית אחת, שהיא גם יהודית וגם ישראלית. חתימת הרומן בהענקת שם מקומי-ילידי מובהק לבתם של זוג פליטי שואה מיוסרים, ודווקא ביוזמתם, היא רגע השיא של מהלך זה, המתגלם גם בקווי עלילה נוספים. אבל אילו הצטמצמה אמירתו של הרומן רק לרובד האידיאולוגי החשוף הזה, כי אז ניתן היה להקל בו ראש ולראותו כיצירה ציונית נאיבית, שטוחה ויפה לשעתה, שהולמת את הפתוס הטבעי של תקופתה. אולם מרקם הסיפור ארוג שלל קולות מגוונים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם רובד גאולתי זה. כל הצהרה ציונית נלהבת מלווה בקולות שכנגד, רוויי ספקות ואירוניה, וזו, ככל הנראה, גם הסיבה לכך שרומן זה זכה ליותר עיונים פרשניים מאשר כל יצירה אחרת של ברטוב.
 |
| מתוך ההצגה 'שש כנפיים לאחד' שהעלה תיאטרון הבימה ב-1958 (שרגא פרידמן ושושנה רביד) |
כך למשל, כנגד סיפור ההשתרשות המוצלח של משפחת קלינגר ניתן להעמיד את סיפורה המר של משפחת החנווני ההונגרי, שאשתו שמה קץ לחייה ומותירה ארבעה יתומים, והוא תולה את אסונו בעלייה ארצה ומבקש לשוב על עקבותיו. דמות אחרת, סייד שעלה ממרוקו, נקלע למשבר ולאבטלה, ולאחר שמלאה סאת ייסוריו והשפלתו הוא אוסף את משפחתו ושב לארצו. כנגד הקיבוץ, המואר ברומן כצורת חיים מעולה ונאצלת, ניצב ניגודו המוחלט, בית הקפה השכונתי, המצטייר כמוקד של בטלה וניוון, זירת עסקים מפוקפקים וכנראה גם מאורת זימה, וגם הוא חלק מנוף חייהם של העולים החדשים. כנגד המורה הצברית רקפת, המנחילה לתלמידיה בלב שלם ובהתלהבות תמימה את עלילת התקומה העברית, ניצב בן זוגה תיאודור שטרן, פליט שואה מיוסר מפולין. זהו איש מורכב ומרשים, בעל ניסיון חיים רב, הנושא עמו עולמות תוכן שונים מסביבתו. כולו עשוי סבך של ספקות ורתיעות, והוא מציב כל העת פרספקטיבה אירונית כלפי חזון העתיד המואר שבפי חברתו. לדבריו, הוא מקנא בה לא משום שהוא סבור כי דבריה נכונים או הגיוניים, אלא אך ורק על הזדהותה הגמורה עם העולם שהיא חיה בו – הזדהות שבעבורו היא מן הנמנעות. ודאי שהרומן שש כנפיים לאחד הוא בעל אמירה ציונית מובהקת, ששיאה הוא קריאת השם הצברי לתינוקת, אבל בעת ובעונה אחת זהו רומן שגם מכיר בסבך האפל של היהדות הישנה על מסורותיה וזיכרונותיה. יהדות זו, הנחבאת מאחורי חזותה המוארת של המדינה הצעירה, עוד תאמר את דברה בעתיד. ואכן, מגד וברטוב, בצד היותם מעמודי התווך הספרותיים של דור תש"ח, עתידים יהיו להשמיע את קולה של אותה הוויה יהודית מודחקת בכמה וכמה מיצירותיהם הבאות.
ד. השמות המחורבנים האלה, מחוץ-לארץ
נדלג שלושים שנה קדימה אל הרומן התגנבות יחידים (עם עובד, 1986) של יהושע קנז, שהוא אחת מיצירות המופת הוודאיות של הספרות הישראלית. כמו שתי היצירות הקודמות גם עלילתו של ספר זה מתרחשת באמצע שנות החמישים.
זהו סיפורה של חבורת טירונים בעלי כושר לקוי בבה"ד 4 (מחנה צריפין, שנקרא אז סָרָפֶנד) בשנת 1955. עמוס עוז הגדיר אותו 'סיפור חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה, הכ"ף-למ"דים, אלה שהצבא רואה בהם "בְּרָרָה" '. הרכבה האנושי של מחלקת הטירונים הוא חתך מייצג של החברה הישראלית המתהווה על כל רבדיה: ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים ומזרחיים, תושבי העיר והמושבה, הקיבוץ והמעברה, פרברי העוני והשכונות המבוססות. כולם נתונים בסיר הלחץ של הטירונות, המהווה מעין מימוש קונקרטי של רעיון כור ההיתוך, וכל אחד מהם, עם כל היותו מייצג את המִגזר החברתי או העדתי ממנו בא, הוא בעת ובעונה אחת דמות מלאה ומשכנעת בחד-פעמיותה האנושית. אמנם, חלק מן הרומן נמסר מטעמו של מספר בגוף ראשון, המכונה 'מְלָבֶּס', משום שהוא בן פתח תקווה (כמו קנז עצמו), אבל נקודת תצפית זו אינה משליטה על הרומן את מערכת הערכים הטיפוסית של החברה הישראלית הוותיקה. נהפוך הוא: דווקא מי שאמור לייצג את דמותו של הישראלי הילידי במיטבו, אלון, הקיבוצניק מעמק יזרעאל הנושא את שמו של מפקד הפלמ"ח ומשמש תחילה מודל נערץ לחבריו, דווקא הוא נחשף בהדרגה כדמות חלשה, חולה וחלולה – פרודיה עגומה על מיתוס הצבר. אלון מצטייר כפטריוט ישראלי מובהק, הנוהג לשאת באוזני חבריו נאומים על גדולת המפעל הציוני, לתאר את נפלאות החיים בקיבוץ ולספר מעלילות הגבורה של הצנחנים, ומאיר הר-ציון בראשם. לאחר שנכשל בניסיונותיו להתקבל ליחידה קרבית ונשלח לשרת במשטרה הצבאית, הוא יודע שלא יוכל לשאת את הבושה ולהראות את פניו בקיבוץ ולפיכך מאבד את עצמו לדעת.
כנגד הטרגיות של חלום ושברו שמייצג אלון, מפציע בסיום הרומן טיפוס חדש ואופטימי של ישראליות, העתיד אולי למזג בדמותו, וגם בשמו, את ערכיה של החברה הקולטת עם המטען שנושאים עמם הנקלטים. אחד הטירונים, בחור כפוף ומרופט, עולה חדש מרומניה, המכונה דרך זלזול בשם 'אפס-אפס', מתבשר שאשתו ילדה בן, וזו תגובתו:
בת שחוק עלתה על שפתיו, מין חיוך של תימהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל-כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. 'יש לי ילד סַבְּרֶה', הוא אמר, 'סבּרה כמו אלה', והוא הורה על כמה מאתנו. 'הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם. הוא לא יֵדע שום שפה מחוץ-לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם. פה בארץ זה מקום טוב בשביל ילדים לגדול. יוצאים יפים יותר, בריאים יותר, חזקים. לילד שלי אני לא יקרא את השמות המחורבנים האלה מחוץ-לארץ, לוּפּוּ, שמוּפּוּ, בֶּרקוֹ, שמֶרקוֹ. אני יתן לו שם של סַבּרה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סבּרה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים, החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת. שהוא לא יהיה חרא כמו שאני'.
משהו הבליח בעיניו, מוקדן ניטשטש, ושתי דמעות ענקיות, כמו גולות שקופות, נתלו בעפעפיו האדומים ונשרו על לחייו. פלגי דמעות על פניו הכחושים, הנפחדים.
'מה אתה בוכה, טֶמבֶּל? אתה מפחד מזה?' קראו אליו.
'אני שמח', הסביר אפס-אפס בקול רועד ומשך באפו שוב ושוב, 'אני שמח. לפחות שיוצא ממני משהו טוב' (מהדורת תשס"ו, עמ' 665).
וכאילו כדי להעצים את המסר הציוני המפורש נשמע ברקע קולה של מחלקת טירונים אחרת, המתאמנת בשירת מקהלה לקראת טקס הסיום, ומזמרת 'בהרמוניה קשה, צורמנית לאוזן לא-מיומנת, חריפה במרווחיה המוזרים', את הפסוקים מתוך חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל. המלים החותמות את הרומן הן: 'בן אדם, התחיינה העצמות האלה...' (עמ' 666).
 |
| מתוך הסרט 'התגנבות יחידים' שביים דובר קוסשווילי בשנת 2010 |
ה. וכך הייתי לאלונה
מחנה צבא בשנת 1955 הוא גם המקום שבו מסתיים הרומן נערה (חרגול, 2009) מאת אלונה פרנקל, בת גילו של קנז.
זוהי החוליה השנייה בטרילוגיה האוטוביוגרפית של פרנקל, שפורסמה בשני העשורים האחרונים. בעוד הכרך הראשון, ילדה, גולל את סיפור הישרדותה בשואה, כילדה שהוחבאה תחת זהות נוצרית בעיר לבוב, הכרך השני, נערה, מתאר את קורותיה מיום בואה לישראל ב-1949, בת 12, ועד יום גיוסה לצה"ל כעבור שש שנים (הכרך השלישי, אישה, מתאר את חייה כאישה בוגרת).
זהו סיפורה של נערה מהגרת מפולין, המתמודדת עם סביבה חדשה וזרה.
בצד המועקות האוניברסליות של גיל ההתבגרות היא חוֹוָה התנכרות והתנשאות מצד בני
הארץ, רוכשת בקשיים מרובים את השפה העברית, סובלת מן האקלים, נתקלת בתופעות
מקומיות זרות ומוזרות לה, וחשה ניכור גמור כלפי התרבות המקומית על חגיה וטקסיה
וסולם ערכיה. הרגעים הנוקבים ביותר בסיפור הם אלה המציגים את אטימותם של הוותיקים
לעדוּתם של הניצולים, עד כדי הפניית עורף בסלידה וסירוב להאזין לסיפוריהם של
היהודים הרצוצים, שאינם תואמים את האידיאל הגיבורי הארץ-ישראלי. 'הו, היכולת
הנשגבה לשמוע ולא להקשיב', היא כותבת. 'להביט ולא לראות. אפילו למראית עין הם היו
חפים ממבט – הוותיקים, הצברים. לא הייתה לא הבנה ולא חמלה' (עמ' 32). הרבה טינה,
מהולה באירוניה, משוקעת בספר, אבל כנגד גילויי הביקורת והניכור קיימים כמה וכמה
גילויים של פיוס. בסיפור נעוריה של המחברת יש לא מעט היבטים מוארים, ובהם פגישות
עם אנשים חמים וחומלים, התפעמות מן הנוף הישראלי והיקשרות אליו, חיבה לצורותיהם
הידידותיות המנחמות של בתי העיר תל אביב, גילוי הקסם שבאמנות, צמיחתה של תחושת בית
בדירה קטנה בפאתי רמת גן, התבססות כלכלית, ואפילו ההשתלטות, בסופו של דבר, על השפה
העברית.
כל אלה מתנקזים אל תיאור יום החיול לצבא, שבו הסיפור מסתיים. דווקא באותו מעמד, המבטא את תמצית ההשתלבות בזהות הישראלית, כאילו נעלם הריחוק הביקורתי ופגה תחושת הזרות. ברגישותה החושית המחודדת זיהתה המספרת את מרכיביו של בליל הריחות האופף את חבורת המגויסות החדשות, וכך לא ברור אם את המשפט הבא יש לקרוא כפשוטו או בנימה אירונית: 'הריחות נמהלים בריח האדמה החרבה ובניחוח עלי האיקליפטוס – הריח האהוב של המולדת, של צהרי קיץ בארץ ישראל' (עמ' 265).
עד מהרה הופיע הרס"ר, חנניה אמזלג שמו, המתהדר כצפוי בשפם מפואר. הוא מקים את הנערות מרִבצָן בשאגה אדירה: 'מה אתן רובצות שם, פרות הבשן?', ואז קורא בקול צלול את שמותיהן בסדר אלפביתי מתוך רשימה שבידו: אבידר אביבה, אבימור אביגיל, אברמוביץ אדיבה, אידלשטיין אופירה, וכך הלאה. כאשר הגיע לשמה של המחברת הוא ביטא אותו, להפתעתה, באופן שלא שמעה כמוהו עד כה: 'אלונה'.
גלגולי שמה הפרטי של פרנקל הם נושא חשוב, השזור בסיפור כמין תמצית מרוכזת של הביוגרפיה שלה. היא נולדה כאִילוֹנָה, בשנות המלחמה הוחבאה כילדה פולנייה בשם אירנה, בארץ נכפה עליה, כמקובל אז, השם השנוא עליה אילנה, והנה שמעה מפי הרס"ר את שמה: גולדמן אלונה. 'וכך הייתי לאלונה. לא אילונה, לא אירנה, לא אילנה – אלונה' (עמ' 266). זה המשפט החותם את הספר. האם הרס"ר טעה בהיגוי השם? האם מישהו אחר רשם אותו כך בדף השמות? אין לדעת, אבל זה השם המלווה אותה עד היום.
האם הרגע הזה של אימוץ השם העברי הילידי מבטא את קבלת הזהות הישראלית וההתפייסות עמה? לא ברור, שהרי עיקר מהותו של הספר הוא מבט אירוני וביקורתי כלפי החברה המקומית: כלפי הצברים, הבטוחים ש'להם זה לא היה קורה'; כלפי האדָרַת השכול במלחמת העצמאות לעומת הזלזול בסבלם של פליטי השואה; כלפי האידיאלים השוויוניים-לכאורה של החברה הישראלית, המחפים על מדרג מעמדי מובהק; כלפי הקיפוח העדתי והדָרַת הזר והשונה; כלפי ריקודי ההורה ואכילת הפלאפל, וכלפי מכלול המושגים והתפיסות של הציונות. ובכל זאת, הלב מבקש להאמין שקבלת השם החדש אלונה היא רגע של התחלה חדשה, שמבשר חיבור בין כל הזהויות הקודמות לבין הזהות הישראלית החדשה.
 |
| גם בספר הילדים 'למה לנפתלי קוראים נפתלי' (מודן, 2011) עסקה אלונה פרנקל בסוגיית השמות |
ו. לכל איש יש שֵׁם
וזה בעצם המכנה המשותף העמוק בין ארבע היצירות הללו. כולן מסתיימות לכאורה ברגע של ניצחון, בקריאת שם עברי חדש ורענן לשני בנים ושתי בנות, העתידים להיות חלק מן הלאום הישראלי המתהווה. אבל הרגע הזה אוצר בתוכו מתחים עצומים, והספרות מיטיבה להמחיש – אם בזמן אמת ואם ממרחק השנים – אילו קונפליקטים בלתי פתורים רוחשים מתחת לפני השטח של כור ההיתוך הציוני.
האם אהוד התינוק, מסיפורו של מגד, ימצא בכל זאת דרך לגשר על הפער בינו לבין עולמו של הסבא זיסקינד? כיצד ייראו חייה של רקפת בחסות הוריה הכאובים והמוכים הנושאים מטען כבד של שכול ואובדן? האם בנו הצבר של העולה הרומני המבוזה יצליח לזקוף את קומתו השחוחה של אביו ולשמש לו מקור גאווה? והאם אילונה-אירנה-אילנה-אלונה תצליח לאחות את חלקי זהותה ולהתפייס עם המציאות הישראלית שהוטלה לתוכה בעל כורחה?
מתברר בדיעבד שדווקא הסיומים החגיגיים של ארבע היצירות, המופנים אל העתיד ולכאורה סותמים את הגולל על הזהות היהודית הישנה, מותירים בעיקר שאלות פתוחות. קריאת השמות העבריים החדשים בהחלט איננה סוף הסיפור.
לקריאה נוספת
- רעות גרין, 'לידת ילדים והענקת שמות כביטויים להגשמת הלאומיות בתקופת העלייה הראשונה והשנייה (1914-1882), קתדרה, 153 (תשע"ה), עמ' 78-57.
- חגי חריף, 'בחר לך שם עברי', עתמול, 152 (2000), עמ' 7-6.
_________________________________
הרחבת דברים שהושמעו ב-4 בנובמבר 2021, בסדרה 'משפט וספר' של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בעריכת פרופסור נילי כהן. הסדרה הוקדשה לנושא 'זהות וזיהוי: משפט, ספרות, תרבות'.
