על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?

אנדרטת הבטון המקורית של אלכסנדר זייד (צילום: יוסף שוייג; באדיבות הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון)

מאת יהודה זיו

אלכסנדר זייד, חבר ארגון 'השומר', הקים בשעתו את ביתו מעל אתר בית שערים. הוא נרצח מן המארב בשנת 1938, בשובו רכוב על סוסתו מקבלת השבת בקיבוץ אלונים, שעלה זה עתה על הקרקע כיישוב 'חומה ומגדל' (מייסדיו, חברי קבוצת 'הרועים', המתינו עת ארוכה בתור להתיישבות: תחילה ישבו בקריית חרושת הסמוכה וב-1935 עברו לשבת בצד חצר ביתו של זייד). ב-1939, בעקבות הרצח, כתב אלכסנדר פֶּן – שהיה אף הוא מיושבי חצר זייד – את שירו הנודע 'אֲדָמָה-אַדְמָתִי'. מרדכי זעירא הלחין אותו והוא מוכר יותר בזכות השורה החוזרת 'עַל גִּבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה'. היכן מקומן של אותן גבעות ומה משמעות שמותיהן הערביים?

אלכסנדר פן, לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ, 1956, עמ' 55-54

הבה ניזכר גם בשיר, מפי צמד העופרים:

ב-7 ביולי 1941, ביום השנה השלישי להרצחו של זייד, הוצבה במקום נפילתו אנדרטת בטון מעשה ידי הפסל דוד פּוֹלוּס. זייד נראה בו רוכב על סוסתו, מאהיל את עיניו וצופה על הכרמל המתנשא מימינו, ועל מרחבי העמק הפרושים לרגליו. ליצני האזור גרסו, כי זייד מאהיל על עיניו בשל חריוני היונים שהתגודדו על בלוריתו... 

פגעי הזמן פגעו בבטון ובשנות השבעים שופץ הפסל וצופה בברונזה בידי אמן המתכת דן זריצקי, ונחנך מחדש בשנת 1979. בשנת 2007 חמדו גנבי מתכות באזור את הפסל ובאישון לילה ניסרו את פרסות הסוסה. משהפכו הגנבים את הפסל על צדו התברר להם כי עשו מקח טעות, ולפיכך הותירוהו שרוע על הארץ והסתלקו משם. על בסיס האירוע ההזוי הזה יצר יפתח חוצב, בשנת 2010, 'קומדיה ציונית' משעשעת מאוד בכיכובם של שלמה בר-אבא ומיכאל הנגבי – חצי טון ברונזה.

כאן אפשר לראות את הסרט המהנה בשלמותו:

נחזור לגבעות שיך-אברֶק ולחרתיה. 

רבים מראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי הארץ את בני דמותם של אבותינו מימי המקרא, ולפיכך השתדלו לסגל לעצמם את לשונם ומנהגיהם של אלה. על כך יעידו תצלומיהם של אנשי 'השומר', בעלי שפמים עבותים, חבושי 'כאפיות' ו'עקאלים' ולבושי 'עבאיות'!

תמונה קבוצתית של חברי 'השומר', 1909

עד עצם היום הזה רבים המוסיפים להתרפק על שמות המקומות הערביים לשעבר, ככתוב 'על עֲרָבִים בתוכה תלינו כנורותינו' (תהלים, קלז 2)... התרפקות זו נובעת לעתים מבּוּרוּת, משום שמקצת השמות זה מכבר אינם בשימוש בפי בעליהם, אחרים נמסרו מלכתחילה במשובש ובהיגוי שגוי, כדרך שנשמעו בשעתם לאוזניהם האירופיות של המתיישבים הראשונים, ומקצתם הם שמות ערביים 'מפוברקים', שלא היו ולא נבראו. כך גם צמד השמות השגויים 'שֵׁיךְ אַבְּרֶק וְחַרְתִיָה'. 

א. 'שֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ/בֻּרֵיכּ' (شيخ أبرَيك/بْرَيك,Sheikh Abreik / Bureik ) – או 'שֵׁיח' אִבְּרִַיק' (شيخ أبْرَيق /  Sheikh ‘Ibraiq)?  

דרומית-מזרחית לבית זייד, ממרום רכס הגבעות של בית שערים הקדומה, נשקף היום פסלו של אלכסנדר זייד. בצדו ניצב מַקָאם (קבר מקודש למוסלמים), אשר יומן הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) ציין אותו בשנת 1881 כך (בתרגום מאנגלית; תוספות שלי בתוך סוגריים מרובעים):

Sheikh Abreik [שַׁיח' אַבְּרֵיכּ, צורת הקטנה של أبرَك / 'אַבְּרַכּ' פירושו כורע ברך לתפילה] – כפר קטן, בראש גבעה, עם מַקָאם בדרום הנשקף למרחוק. מים רבים בדרום ממעיינות שונים (עֻיּוּן אַל-עָפִיֶּה [עינות הבריאות] ואחרים). הבתים בנויים בעיקרם בוץ, אך ניכרים בהם גם יסודות איתנים יותר. המקום היה פעם אתר חשוב. הכפר שייך למשפחת סוּרְסוּק [ממנה רכש לימים יהושע חנקין שטחים נרחבים במערב עמק יזרעאל], אשר סוכן שלה יושב כאן. בצלע הגבעה מִדְרְגֵי תבואה ומדרום לכפר, במישור, מגדלים כותנה. מספר התושבים כ-150 נפש (גֶרַן [כרך 'הגליל', בספרו 'ארץ הקודש', שראה אור באותה שנה] העריך אותם ב-350), וב-1859 עיבדו 16 פַדָאן [4,200 מ"ר – הוא 'צֶמֶד שָׂדֶה' (שמואל א, יד 14), שטח, אשר צמד שוורים חורש ביום אחד], כלומר, כשבעים דונם (Survey of Western Palestine (Memoirs), vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 273)

במפות מחלקת המדידות המנדטורית של ארץ ישראל וברשומותיה נושא מבנה הקבר את השם 'שֵׁיח' בֻּרַיכּ', שהוא צורת הקטנה של نْرَك (בֻּרַכּ, דהיינו כורע ברך לתפילה). חילוף שמות דומה נתקיים בשעתו בקברו של אַ-שֵֹּיח' בֻּרַיכּ, שאף הוא נשקף מראש רכס הכורכר אשר מדרום למושבה עתלית. בעל הקרקעות שם, ארמני איש חיפה, יישב במקום קבוצה מבני עמו, פליטי הטבח שעשו בהם התורכים במולדתם. הכפר הקטן נשא את שמו של אותו קדוש ונתרוקן לאחר מלחמת העצמאות. יושביו עברו להתגורר בחיפה הסמוכה, והכפר הנטוש זכור לוותיקי עתלית בשם 'שֵּׁיח' אִבְּרַיכּ'.

נחזור לאזור בית שערים. זאב וילנאי קרא למקום (ראו בהמשך) שֵׁיח' אִבְּרֵיק (شيخ أبْرَيق / Sheikh ‘Ibraiq), שהוא צורת הקטנה של 'אִבְּרִיק', דהיינו כד בעל זרבובית. שמו הארמי, 'טָפִיחַ' (בשל חילוף ט/צ בין הארמית לעברית, כמו 'קַיְטָא' / 'קַיִץ'), הוא גלגול 'צַפַּחַת' בלשון המקרא (מלכים א, יז 14) – בת-זוגו השטוחה, המיועדת לנשיאה על המותן. בעקבות הצפחת המקראית נכנס ללקסיקון הפלמ"ח משפט כמו 'אִבְּרִיק שחטף צַ'פְּחָה'... כדי לשתות מן ה'איבריק' תוחבים את האגודל לתוך ידיתו, לופתים את צווארו בשלוש האצבעות הבאות – כשהזרת מזדקרת בהדרת חן – וביד פשוטה כלפי מעלה, מעל לראש, מטים את ה'איבריק' לעבר הפה. באותם ימים רחוקים בפלמ"ח נסינו לסגל לעצמנו מיומנות 'אַצְלִית' ('אצילית, של בן המקום' בערבית; ובלשון ימינו 'אַסְלִית') בהנפת ה'איבריק' אל על; בהפניית הקילוח, היורד ממרומים, היישר אל תוך הלוע; ובהפעלת הגרגרת, עולה ויורדת בקצב הנדרש – וכל זאת מבלי שהמים ירטיבו את הפנים עם החולצה... 

זיוה ארבל, קצינת הקשר בפלמ"ח, שעליה כתב אברהם חלפי את שיר 'הכד' (צילום: בוריס כרמי)

'אִבְּרִיק' בערבית הוא אף שם כלי הנחושת בעל הזרבובית, המשמש להרתחת קפה ומכונה גם 'קֻמְקֻם', במלעיל. 'הגשש' פולי, שבמערכון המוכר 'הלו, זה רדיו?', של דן אלמגור, מבקש לדעת 'איך קוראים בעברית לַצּ'וּפְּצִ'יק של הקומקום', אכן הוגה כהלכה את שמו המקורי! ודווקא שייקה, 'הלשונאי', שמתקן אותו – 'קודם כל, קומקום במלרע, ולא קומקום במלעיל' – הוא שטועה.

במושבה הגרמנית בירושלים, שבה אני מתגורר, ישב בשעתו (1904-1896) 'צייר המזרח' הנודע גוּסְטַב בַּאוּארֶנְפַיינְד. תחילה שכר דירה בבית 'אֶבֶּנְעֶזֶר', בית הטוחן מַתֶאוּס פְרַנְק (היום רחוב עמק רפאים 6), ולימים התגורר עם משפחתו בבית משפחת בְּיֶנְצְלֶה ה'טֶמְפְּלֶרִית' (היום רחוב כרמיה 6). בעת ביקורו של ה'קייזר' וילהלם השני בירושלים (1898) הגישו לו תושבי 'המושבה' אלבום רישומי צבע, פרי מכחולו של באוארנפיינד, ואלבום זה מוצג עתה במגדל דוד, בתערוכה מיוחדת המוקדשת לביקורו של ה'קייזר'. מטבע הדברים, ציורי המזרח של באוארנפיינד שופעים אור שמש. כדי להגן על עצמו מפני השמש הקופחת, שלא היה מורגל אליה בגרמניה מולדתו, נהג באוארנפיינד לחבוש לראשו כובע בעל שוליים רחבים, אך אלה הסתירו מפניו את הנוף אשר לפניו ולפיכך קיפל את תיתורת הכובע מלפנים, כעין 'זרבוביתו של הקומקום', ובשל כך זכה מפי יושבי ירושלים בכינוי 'אַבּוּ-קֻמְקֻם', דהיינו בעל הקומקום...

הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, 1893. משמאל: כובעו רחב התיתורת של הצייר, מטהו ותרמילו
(אלכס כרמל, 'כאן בארץ שֶׁשָׁמֶיהָ כחולים תמיד...': פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד 1904-1848, אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, תש"ס)

קנקן הקפה המוכר, שבעזרת הידית הארוכה, הבולטת בצדו, שופתים אותו על גבי גחלי המדורה, מכוּנה בערבית בַּקְרַג. אך כמו הרבה מילים ערביות אחרות, שלכסיקון הפלמ"ח עשה בהן שימוש שגוי, אף הפִינְגָ'אן, 'הסובב לו' בשירו הנודע של חיים חפר, אינו אלא הספלון, ממנו לוגמים את הקפה והוא מכונה גם קֻבָּאיָה! 

לגלגוליו של שיר 'הפינג'אן', מארמניה ועד לפלמ"ח, כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש.

על חילוף השמות שֵׁיח' בֻּרַיכּ / שֵׁיח' אִבְּרֵיק סיפר זאב וילנאי:

בתחום בית שערים ההיסטורית נמצא קבר קדוש לערבים שהיה נקרא בשם שייך אברייק – וכך נקראה גם בית שערים בקרב הערבים. לפי אחת האגדות הוא ברק בן אבינועם, אשר יחד עם דבורה הנביאה הנחיל על גדות נחל קישון ושדות יזרעאל הסמוכים מפלה ניצחת לחיל הרכב הכנעני. הערבים מספרים, כי שייך אברייק נקרא על שם הכד, בערבית אִבְּרִיק, שהיה תמיד עמו לצרכי רחיצה לפני התפילה. 

בקרבת שייך אברייק, בגבול אדמות המושב השכן שדה יעקב, נובע עֵין אַל-אִצְחַקִיָּה [היום עין יוּדָן] וסביבו בִּיצה טובענית, שנקראה בפי הערבים בשם: 'אַל-מַטְבַּעָה', 'מקום הטביעה' – אליו היו באים ערבים מקרוב ומרחוק, משקעים את גופם, לפעמים עד הצוואר, בתוך הבִּיצה ומאמינים, שזו תרופה בדוקה כנגד כל מיני מחלות. גם נשים עקרות היו באות הנה מתוך תקווה, שהטבילה בבִּיצה תועיל לפתוח את רחמיהן.  

האגדה הערבית מספרת ש'אל-מטבעה', בִּיצת הרפואה, נוצרה בזכותו של שייך אבריק. הוא היה שכיר יום, שעבד בשדה הקרוב, אולם את רוב זמנו היה מבלה ברחיצה ובתפילה [חמש פעמים ביום, כדרך המוסלמים]. בראות זאת אדוניו, הלך בסתר ושבר את כדו, כי אמר בלבו: אם לא יהיו מים בכדו, לא יוכל לרחוץ ולהתפלל – ואז יעבוד ולא יבטל את זמנו לריק! בבוא הדרוויש [בערבית: אדוק, סגפן] לרחוץ לפני תפילת הצהרים, ראה את כדו שבור והצטער על שלא יכול היה להתחיל בתפילתו. לפתע, במקום חרסי הכד השבור, התחילו לנבוע מים זכים – וכך, בזכותו הקדושה, נוצרה 'אל-מטבעה' – בִּיצת הרפואה (זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, קריית ספר, תשי"ט, אגדה 346, עמ' 670).

ב. אַל-חָארִתִ'יָּה (ألخَارِثِيَة / Al-Harithiya)

את השואלים על 'חַרְתִיָה' נוהגים היום להפנות לעבר קריית חרושת. אמנם, הצעת זיהוי זו  שגויה, אבל 'בכל זאת יש בה משהו'... כך מספר יומן סקר ה-PEF  על אותה חַרְתִיָה:

El Harithiyeh  – כפרון עלוב, בנוי בוץ, במקום נישא עם רמה פתוחה למזרח, ולרגליו, במערב, מעיין (עֵין אַל-עֻ'פְר [קרי: אַל-גוּפְר, מעיין הַגַּפִירִים, או הנוטרים]). בשנת 1859 ציין כאן הקונסול רוֹגֶ'רְס 120 נפש ותריסר פַדָאן [כארבעים דונם] מעובדים. בעקבות דמיון השם הציעו לראות כאן את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם' של ימי קדם (שופטים, ד 2), ומיקומו אף מאשר, לכאורה, השערה זו. גֶרַן זיהה אתר זה כמקום Besara (בית שערים) של יוֹסֶפוּס (חיי יוסף, כד), 'עשרים מילין מִגֶּבַע', שלדעתו הריהי שֵׁיח' אַבְּרֵיכּ (Sheikh Abrayk).

Survey of Western Palestine (Memoirs), Vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 270

עם כל הכבוד לחוקר הצרפתי ויקטור גֶרַן ולסדרת ספריו החשובים, המסכמים את מסעותיו ב'ארץ הקודש', קשה להבין מניין נטל את אותו מהלך 'עשרים מילין מגבע' דווקא בין 'גבעות שיך-אברק וחרתיה' של אלכסנדר פן... 

حَارِث (חַארִת') בערבית הוא 'חוֹרֵשׁ' – כינויו של אריס, המעבד את אדמת בעל הקרקעות וחולק עימו את יבולה. חַארִתִ'יֶּה הריהי, לפיכך, 'אֲרִיסִיָּה', כלומר יישוב של אריסים. מפת PEF (1878, גיליון kh/V) מציינת את אַל-חַארִתִ'יֶּה בצד תל אַל-עַמָאר [ألعَمَار, 'הבנוי, המאוכלס' באותו כפר אריסים], שנמצא מצפון לצומת העמקים של היום; אך במפות מחלקת המדידות המנדטורית כפר זה כבר איננו מופיע, ואפשר שניטש בימי מלחמת העולם הראשונה. זכרו נשמר בגשר 'רכבת העמק' על נחל קישון, מדרום לתל, הנושא במפות מימי המנדט את השם 'גִ'סְר [גשר] אַל-חָארִתִ'יֶּה'. היום יושב על אדמות אל-חארת'יה קיבוץ שער העמקים, ממזרח לתל אל-עמאר - הנודע עתה אף בכינוי תל גֶּבַע-שֶׁמֶן, בעקבות זיהויו עם עיר בשם זה, הנזכרת ברשימת כיבושי פרעה תחותמס השלישי (1479 לפנה"ס). ביום 14 בפברואר 1964 קבעה לו ועדת השמות הממשלתית את השם העברי תל מְעַמֵּר, ההולך בעקבות צלצול שמו הערבי, אַל-עַמָאר, ואף בעקבות משמעות השם חַארִתִ'יֶּה  – שהרי האריס חורש, זורע, קוצר ומְעַמֵּר, בין היתר, את השיבולים שנקצרו.

זה אפוא מקומה של 'חרתיה', הנזכרת בשירו של אלכסנדר פֶּן, ולא במושבה לשעבר קריית חרושת, שהיום היא חלק מן העיר קריית טבעון. לדברי זאב וילנאי, שם זה ניתן לה עם ייסודה, באביב 1935, 'לקראת הקמת מפעלי חרושת שונים' (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, 1979, עמ' 7089). אך נראה, כי את השם 'קריית חרושת' הוליד זיהויו של תל אַל-עַמָאר (תל מְעַמֵּר, המרוחק מכאן ארבעה ק"מ בלבד!) עם 'חרושת הגויים' המקראית. לימים משכו החוקרים את ידיהם מזיהוי זה, לאחר שפרופ' בנימין מַיזְלֶר (מַזָּר) הציע לקרוא את האזור המיוער של גבעות אלונים בשם 'חֹרְשֹׁת הַגּוֹיִּם'... 

חסידי קוז'ניץ ויבלונה, שהקימו בשנת 1925 את היישוב כפר חסידים, התיישבו אף הם בגבעות חרת'יה. אך היכן בדיוק? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים כי היה זה לצד קברו של שיך-אברק, במקום שבו ניצב היום פסלו של זייד; יש החושבים כי היה זה באזור גבעות זייד ויש המצפינים את המקום לאזור קרית עמל. בתשובה לשאלתי ענתה לי שולה במברגר, ארכיונאית כפר חסידים, כי אין בארכיון תשובה מוסמכת לשאלה זו, אך בפרק 'אדמת חרתייה', ב'זכרונות סעדיה פז', שראו אור בשנת תשכ"ג בהוצאה פרטית, נכתב כי ראשוני הכפר התיישבו על הגבעה, במקום שהיה בעבר הכפר חרת'יה, והיום הוא מקום הכניסה לקרית עמל. שפרה לשם, מנהלת הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון, כתבה לנו כי אין ספק שחסידי יבלונה התיישבו ב-1925 על גבעות חרתי'ה–קרית עמל וניתן לזהות את המקום המדויק על סמך תמונות שבארכיון. הם קראו ליישוב שלהם 'נחלת יעקב' ולא 'כפר חסידים'. השם כפר חסידים ניתן ליישוב, שהוקם במקום בו הוא שוכן היום, לאחר ש'נחלת יעקב' פורק ומקצת החסידים התחברו עם אנשי הפועל המזרחי, ב-1928 או 1929.

ממזרח לנחל עירון (ואדי עארה), בצד היישוב קציר, חשף לאחרונה הארכאולוג אדם זרטל אתר קדום בשם 'אַל-אַחְוָאט' – שדומים לו מצויים באי סרדיניה, מקום מוצאם של ה'שַׁרְדָּנִים' הנמנים בפי המצרים עם 'גויי הים' של אותה עת. זרטל – שהוא בן עין-שמר, קיבוץ 'השומר הצעיר' – הציע לראות באתר זה את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם', עיר הרכב של צבא סיסרא. ובמבט מחויך, אין בכך כל פלא: כמי שנתחנך על ברכי העיתון 'על המשמר', הפנים זרטל זה מכבר את ה'לוגו' הנודע שנדפס בראשו – 'לציונות, לסוציאליזם, ל...אַחְוָאט עַמִּים'!