העכברים מדברים בלשון בני אדם: הפוגרום בקייב, 1881

קייב ונהר דנייפר, מבט ממנזר הלוורה, 2019 (צילום: דוד אסף)

הלב יוצא לאוקראינה ולאוקראינים נוכח הפלישה הרוסית הבוטה והאכזרית, שמזכירה מראות שחשבנו שלא נראה יותר. 

מן הזיכרון הקולקטיבי נשלף מיד השיר 'פראג', שכתב והלחין שלום חנוך ב-1969 (הוא היה אז בן 23!), על רקע פלישתה של ברית המועצות הזכורה לרע אל צ'כוסלובקיה ואל פראג, העיר השבויה בחלום. השיר מרטיט לבבות, כאז כן היום. שומעים פראג, וחושבים על קייב...

רק שוטה יתנבא על העתיד להתרחש. ימים יגידו האם אנו בפני סדר עולמי חדש או שהעולם כמנהגו ינהג. ובינתיים חרדה...

גורלו הטרגי של חבל הארץ הזה, המכונה אוקראינה, של תושביו המכונים אוקראינים, ושל העמים האחרים (ובראשם היהודים), שמצאו מקלט קבוע וזמני שם – פשוט לא ישוער. היחסים בין האוקראינים ליהודים, שגדשו את אוקראינה מאז המאה ה-16 (אז הייתה חלק ממלכות פולין-ליטא) ועד לשואה (אז הייתה חלק מברית המועצות שנכבשה בידי הגרמנים), ידעו עליות ובעיקר מורדות. שלושים שנות עצמאותה של אוקראינה (לראשונה בתולדותיה), מאז התפרקה ברית המועצות ב-1991, היו 'תור זהב' ביחסים בין יהודים וישראלים לבין אוקראינה ואוקראינים. וולודומיר זָלֶנסקי, הנשיא הנוכחי, הוא כידוע יהודי, שאף ביקר בישראל ורואה בנו בת ברית נאמנה. כרגע הוא האיש שנמצא על כוונת הרובה של פוטין.

מאז שנת 2003 הייתי באוקראינה פעמים רבות (הפסקתי כבר לספור כמה) והדרכתי סיורים בעריה, ובעיקר בעיירותיה: מקייב ועד אודסה, מלבוב ועד צ'רנוביץ, ממז'יבוז' ועד מונקאץ', מאומן ועד ברדיצ'ב. 

חלק בלתי נפרד מקייב המודרנית, שוחרת השלום והדמוקרטיה, הוא גם אתר הרצח באבי יאר. ובכלל, המורשת הטרגית והאכזרית של אומה זו, למן המרידות התכופות של הקוזקים בפולנים וברוסים (היהודים בסופו של דבר היו רק שחקני משנה בימי מרד חמיילניצקי, המכונים בפינו 'פרעות ת"ח ות"ט'), עבור במלחמות האזרחים בראשית שנות העשרים ובהרעבה המזעזעת בשנות השלושים ('הולודומור'), וכלה, כמובן, באימי מלחמת העולם השנייה והשואה. כל אלה נוכחים בכל עיר ועיירה והם חלק בלתי נפרד מהווי חייה היומיומי של ארץ מלומדת בייסורים זו. ובתוך הקלחת הרותחת הזו התפתחה תרבות יהודית מסורתית ומודרנית שהפכה אותנו למה שאנו.

רבים מקוראי הבלוג היו אתי בסיורים הללו, ואת החוויות שנחרטו בנו במסעות אלה לא נשכח לעולם. נחזיק אפוא ידיים בתקווה שהשפיות תחזור, ותושבי אוקראינה, שכבר הוכיחו את אומץ לבם בהתערבויות קודמות של הרוסים, יזכו לחיי חופש ודרור, שמגיעים לכל בן אנוש.

אמא מולדת. 'פסל החירות' האוקראיני בקייב (צילום: דוד אסף)

קייב והיהודים במאה ה-19

קייב, שעיני העולם נישאות אליה בימים אלה, ערש הולדתה של נסיכות רוּס האדומה, שפוטין רואה בה חלק בלתי נפרד מרוסיה של ימינו, לא תמיד הסבירה פניה ליהודים. למעשה, בתקופה הצארית ועד שלהי המאה ה-19 נאסר על יהודים לגור בתוכה ללא רישיון. המהגרים היהודים הרבים נאלצו להצטופף מחוץ לעיר, בעיקר בשכונת עוני בשם פּוֹדוֹל (היום היא חלק מהעיר), שנבנתה על גדות הדנייפר. בכל חורף עלה הנהר על גדותיו והציף את משכנות העוני שלהם, ובכל שעה הם פחדו מביקורת משטרתית אלימה, שתאתר את השוהים הבלתי חוקיים, תאסור אותם ותגרש אותם במצעד רגלי משפיל חזרה לעיירותיהם בתחום המושב.

ב-27 באפריל 1881, החל מסע אלים ומאורגן של פרעות  שכוונו כלפי יהודי העיר יֶלִיזַוֶטְגְרַד שבפלך חֶרסון. היה זה רק אירוע ראשון בגל עכור ששטף את קהילות ישראל בדרום-מערב רוסיה. המילה 'פוגרום', שמשמעה פרעות, חורבן, הרס, נשתרשה מאז בהקשר היהודי-הרוסי כמונח המתאר התנפלות בריונית מאורגנת על מיעוט חסר ישע. הפוגרומים – שנודעו בשיח היהודי הציבורי בכינוי 'הסופות בנגב' – היכו בהלם את יהודי רוסיה בפרט ואת יהודי העולם בכלל, והביאו לתמורות עצומות בתולדות עם ישראל בעת החדשה, בעיקר בשל גלי ההגירה העצומים שהבריחו יהודים מרוסיה לאמריקה.

עד סוף שנת 1881 התחוללו  מסעות שוד וביזה בקרוב למאתיים יישובים. בסך הכול נרצחו כארבעים יהודים – מספר שנחשב מזעזע, כי מי ידע אז מה ילד יום? – מספר הפצועים ומספר הנשים שנאנסו הגיע למאות רבות, וממדי ההרס הפיזי והנזקים הכלכליים אינם ניתנים כלל לאומדן. 

הפוגרום ביליזוטגרד פרץ חודש וחצי לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני. רצח זה ערער באחת את האווירה האופטימית שבה חיו עד אז יהודי רוסיה והביא לשינוי רדיקלי של המדיניות הליברלית הקודמת. הפוגרום נמשך כשלושה ימים ובמהלכו נהרג יהודי אחד ונהרסו יותר מ-700 בתים וחנויות של יהודים. משם התפשטו המהומות, כמעט בלא הפרעה, לכפרים בסביבה, והם נבלמו רק לאחר כשבוע. ברור היה שזו רק הפסקה זמנית, והלבה הרותחת עשויה לפרוץ שוב בכל רגע.  

בצהרי יום ראשון, ט' באייר תרמ"א (8 במאי 1881), החל הפוגרום בקייב. הוא נמשך שלושה ימים ותוצאותיו היו שישה הרוגים (מהם שלושה יהודים), 187 פצועים (רובם כנראה יהודים) וכ-4,000 יהודים שנשארו חסרי בית או רכוש. באירועים השתתפו כ-4,000 פורעים, שרובם היו בּוֹסְיָאקֶס, כלומר יחפנים – איכרים רוסים עניים שעזבו את כפריהם ונדדו לערים כדי למצוא עבודה. הם התפרנסו בדוחק מעבודות עונתיות בנמלים, בבתי החרושת ובמסילות הברזל, צברו מרירות רבה והיו נוחים להסתה. הם מילאו תפקיד מרכזי בכל הפוגרומים.

העיתונות הלאומנית הרוסית, שבלט בה העיתון קייבליאנין, תיארה בדרך כלל את הפוגרומים כהתמרדות טבעית ומוצדקת של אוכלוסייה מקומית למודת סבל נגד ניצול אכזרי של יסודות זרים. הדרישה להענשת האחראים תוארה כעלבון לעם הרוסי וכניסיון לחרחר ריב. על רקע זה ניתן להבין את אדישותם של הממונים על אכיפת החוק והסדר. על התנהגותו בימי הפרעות של המושל הכללי של קייב, הגנרל אלכסנדר דרֶנטֶלן, סיפר בזיכרונותיו יריבו, הגנרל נוביצקי, ראש הז'נדרמריה בפלך קייב: 

על הפוגרום בקיוב, שנמשך שלושה ימים רצופים, ועל התפשטותו חייבים היהודים להודות בלי ספק לגנרל דרנטלן ... ששנא את היהודים תכלית שנאה ושנתן חופש גמור להמון הפראי של חוליגנים ו'בּוֹסיאקים' מן הדנייפר לבוז בגלוי את רכושם של היהודים, את בתיהם וחנויותיהם, אפילו לנגד עיניו. 

יחזקאל קוטיק (1921-1847), יליד העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, הגיע לקייב בשנת 1877 והיה עֵד שמיעה וראיה לאירועים. לאחר הפוגרום התמלא בתחושת גועל מן העיר, עזב אותה ועבר לוורשה, מתוך הנחה תמימה ששם ימצא מעט שקט. חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1881, כשהתחולל גם בוורשה פוגרום גדול, התבררה לו טעותו. 

קוטיק התפרסם לדורות בזכות ספרו ביידיש מיינע זכרונות (זיכרונותיי), שנדפס בשני כרכים בוורשה בשנים 1914-1913 וזכה לפופולריות רבה. זיכרונותיו הם מסמך תרבותי-היסטורי מן המעלה הראשונה וגם פנינת קסם ספרותית. לפני כעשרים שנה הוצאתי לאור מהדורה מתורגמת לעברית, ערוכה ומוערת של שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק (מאז תורגמו הזיכרונות לאנגלית, רוסית ופולנית): מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, א, אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, 1998; נע ונד, ב, 2005.

יחזקאל קוטיק (1921-1847)

הנה קטעים מן הפרק האחרון של הכרך השני, 'העכברים מדברים בלשון בני אדם' (עמ' 240-229) ובהם מתאר קוטיק את חוויית הפוגרום בקייב מנקודת מבטו של מי שבעיני עצמו נראה באותה שעה של אימה, לא כבן אדם אלא כעכבר. דומני שקוטיק היה הראשון שהתייחס ליהודי נרדף כאל עכבר, לימים ייקח ארט ספיגלמן את הדימוי הזה ויהפוך אותו לספרו המפורסם Maus: A Survivor's Tale (מאוס: סיפורו של ניצול).

הפוגרום בקייב, 1881

הפוגרום בקייב, 1881

יחזקאל קוטיק

מיד עם שובי [לקייב] קראתי ב'קייבליאנין' את הידיעה הקשה על הפוגרום שנעשה ביהודי יֶלִיזַוֶטְגְרַד. העיתון ה'ידידותי' מסר בכוונה תיאור ארוך ומפורט של הפוגרום. איך שדדו והיכו, איך קרעו מצעים וכרים ואיך פיזרו את הנוצות ברחוב. את הכוונה הנאצלת והידידותית של העיתון האפל הזה יכול גם ילד להבין. 

הכוונה היתה: הכו ביהודים! גיזלו אותם, קרעו אותם לגזרים! 

אימה חשכה אפפה את יהודי קייב. באחת קרסו כל התקוות ונופצו החלומות. האומללוּת היהודית חזרה ונחשפה כמו שלד עירום בכל גודלו המאיים. הרגשנו שהאסון לא הסתיים עם הפוגרום ביֶלִיזַוֶטְגְרַד וכי גורל דומה מצפה לערים נוספות. הראשונה שבהן עלולה להיות קייב... 

לנוכח האימה הגדולה השתנה גוֹן פניהם של היהודים וגוום שַׁח. מה עושים? 

היו מי שלא הצטיינו באופטימיות יתרה. יהודים אלה סירבו לחכות עד שיבואו לשדוד אותם ולהכותם. הם הותירו מאחוריהם את כל רכושם ונסעו לאמריקה. כשנפרדתי מהם זלגו עיני דמעות רותחות ולבי נחמץ בקרבי. 

בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה... עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב... 

חיכינו... לא היתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? אלוהים שלי! 

אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים, שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל'עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: "את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביֶלִיזַוֶטְגְרַד." 

אחרים אפילו הרחיקו לכת: "אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!" 

קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה. 

גרוע מן הפוגרום הוא העלבון הכרוך בו: כוחם הגס של השיכורים, הגובר על חולשתם האצילית של חסרי הישע, כוחם של אלה המשתוקקים להיות הראשונים שירימו יד על יהודים, נהנים לראות את קומתם השחה, את צערם, את אסונם של היהודים שזעקתם אינה נשמעת. עכשיו הרחוב הוא שלהם. הלמות מצעדם מהדהדת על המרצפות, ואוזנו של היהודי, החומק ברחוב כמו צל, קולטת בכאב את צרחות הרחוב האפלות והמרושעות, שעדיין לא הגיעו לכלל מעשים: "נחתוך לכם את הבטן...!" 

אבל האימה דרכה לצמוח ולגדול, ובכל שעה שעברה הלכה והגבירה את לפיתתה בנו. לא רצינו לא לאכול, לא לשתות, לא לראות, לא לשמוע, לא לנוע. 

ישישים שכבו במיטותיהם ועצמותיהם הזקנות רָחֲפוּ ונתפּוֹקְקוּ כמו זרדים יבשים באש גדולה. 

ילדים חדלו ממשחקם ובעיניהם הקטנות קפאו האימה והשאלה שלא היה לה  מענה. לילדים הטובים והיקרים היתה רק שאלה, ואילו המבוגרים שתקו... 

אחר כך כבר ידענו את היום, אך עדיין לא את השעה: "זה יתחיל ביום ראשון..." 

באותו זמן גרתי בביתו של נוצרי צעיר כבן שלושים ושמו לַשְׁקֵרוֹב. מלבד  הבית היו בבעלותו גם עסקי טבק ומסחר בעצים. הוא ואשתו הצעירה והיפהפייה היו אנשים ליברלים וטובי לב, ובביתם רחב הידיים התגוררו ארבע משפחות יהודיות. היו להם יחסים טובים מאוד עם דייריהם היהודים. לא פעם הביעו את השתוממותם הכנה על שאין שכרות אצל יהודים, על השקט שמתנהלים בו חייהם ועל חיי המשפחה היציבים שלהם. 

כשנכנסה אלינו בעלת הבית בשבת שלפני הפוגרום, נעתקו לרגע המילים מפיה. היא הביטה סביבה אובדת עצות ואז פרצה בבכי. 

מדוע בכתה? וכי מדוע בעצם שלא תבכה? היא היתה צעירה יפה והגונה ובעלת נשמה טובה. אחר כך נודע לנו, שמלבד הדמעות גם העמידה לרשותנו 'מקום מחסה' – מקור לנחמה. כדי להגן עלינו ארגנה כוח קטן, שהורכב מפקידים שעבדו אצלה ומאחֵיה. תפקידם היה לשמור עלינו ולא להרשות לפגוע בנו. כן, פשוט לא לאפשר. 

התנהגותה הנלבבת והרחומה הביאה אותי לידי התרגשות. חשתי כאילו היא מטיפה אגלי טל חמימים על לוח לבי. אבל אם אודה על האמת, הרבה אמון לא היה לי ב'צבא' שלה. חושי הטבעיים הזהירו אותי, שכאשר יתחיל כל זה, ייתכן מאוד שגם הם יהיו שם... מי יכול לסמוך על ידיים של גוי ברגע כזה? 

אלה שהיו צמאים לדם יהודי, שחמדו את הרכוש היהודי, דייקו כמו שעון. ביום ראשון בצהריים זה התחיל... 

זהו זה! זהו זה! זהו זה! 

ואם עוד נותר יהודי אחד מתוך עשרת אלפים ולו ספקות, הרי עתה יכול היה לשמוע: צרחות פראיות, ניפוץ שמשות, ניתוץ רהיטים, פיצוץ מנעולים. כל זה התחיל לא הרחק מאיתנו... 

הצרחות גברו והתקרבו. קולות ניפוץ השמשות והרהיטים החרישו אוזניים. 

ייתכן שהייתי מבולבל ועיני טחו מראות, ואולי היתה זו המציאות, אך את השמירה שהבטיחה בעלת הבית היפה והטובה שלי לא ראיתי. שום שמירה לא היתה. האינסטינקט שלי היה מן הסתם נכון. 

כפי שנהגו כולם, גם אנו, בני ארבע המשפחות שהתגוררו בבית, רצנו כדי לתפוס מחסה. נמלטנו לתוך אָסָם תבואה שהיה בחצר, ועמנו הנשים והילדים. האסם היה גדול וחשוך ובולי עץ היו מונחים בו. נצמדנו בנשימה עצורה לעצים האילמים והקרים, ולפתע פתאום פרצו הילדים בבכי. ילדים הם יצורים תמימים: בוכים כשהלב מבקש לבכות. אבל אצלנו התחדדו העיניים, ובשפתיים חשוקות עד זוב דם איימנו עליהם: "לא לבכות! לשתוק! הפורעים באים! שיהיה שקט! אתם שומעים – ש-ש-ש-ק-ט!" 

הילדים קפאו במקומם, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם הקטנות רטובות מדמעות.  

הילד שלי, שלא ידע מה פירוש 'פורעים', לא פסק מלבכות. בכיו הלך וגבר, והיות שלא יכולתי להרגיעו, סתמתי את פיו הקטנטן בידי, כדי שהפורעים לא ישמעוהו ולא יגלו את מקומנו. 

בתוך זמן קצר הבנו שהאסם איננו מקום מתאים. עליית הגג טובה הרבה יותר... יש בה משהו יהודי יותר. יהודי אוהב עליות גג, ועל כן נדדנו לשם. 

כאן צצה בעלת הבית שלנו, בעלת לב הזהב, וחסמה את דלת עליית הגג בעצים, כדי שיהיה בטוח יותר. רצינו לנשק את ידיה, אך לא מתוך הכרת טובה או אצילות נפש אלא מתוך שִׁפְלוּת רוח מבחילה של חיה מפוחדת, כמו עכברים שניצלו לרגע מציפורני חתול. 

סביב-סביב צעקות ויללות, שוד ושבר, מכות והרג. דומה היה שאנו שומעים את חרחוריהם החנוקים של יהודים גוססים הנאבקים במוות. 

כך עבר עלינו לילה קודר, ליל עליית הגג... מדוע נעלה אותנו בעלת הבית מאחורי קרשים? וכי לא מוטב שיהרגו גם אותנו? במקום להסתתר ולהאזין מרחוק ליללותיהם של יהודים מוכים, היה טוב ויאה יותר למות. 

אבל אנחנו לא היינו כלל בני-אדם, היינו עכברים. 

לילה כבד כעופרת עבר עלינו בעליית הגג, וכשחדרו קרני אור היום מבעד לחריצים הבטנו סביבנו: פנים חיוורות כמת, עיניים יוצאות מחוריהן, פיות מעוותים. שתקנו. התביישנו להסתכל זה בעיני זה, התביישנו לשוחח זה עם זה. 

הילדים הקטנים החזיקו מעמד טוב מאיתנו. הם שכבו חלשים וזנוחים, אך בעיניהם הקטנות והפקוחות לרווחה היתה מעין שלווה פילוסופית. 

כאשר התחזק אור היום העזנו להציץ החוצה בעד חרכי עליית הגג. רצינו לדעת מה קורה ברחוב שלנו. 

אינני יודע מי 'עבד' באותו הרגע ברחובות אחרים, אבל בסימטה שלנו היו רוב המשתוללים נערים יחפים כבני שתים-עשרה, שאחזו בידיהם מוטות ברזל, דְּקָרִים וגרזנים. מתוסכל וכועס התבוננתי מבעד לחרכים במלאכי החבלה הללו: אבות טיפשים שכמותנו. מסתגרים בעליית גג ויושבים באפס מעשה. לכו לרחוב! צאו החוצה ולכו אל הרחוב! מצווה לצאת מכאן. 

אבל היינו פחדנים נוראים, ויומיים התבודדנו בייסורים ובאימה באותה עליית גג. 

שתי יממות, זה הזמן שנמשך הפוגרום. 

מדי פעם חשנו רצון לקחת סכין ולהרוג את עצמנו. תשוקה כזאת תוקפת ברגעי 'הארה', כשמשתוקקים לדבר-מה והפחד עוזב אותך לרגע קט, כמו שקורה לא אחת לאחר כאב שִניים חזק... 

ברגעים כאלה נחמץ הלב על הילדים התמימים שלא חטאו. הם בוודאי רוצים לאכול ולשתות – הרעב והצמא מציקים להם – אבל מה נותנים להם? 

אך הנה נישאות באוויר צרחותיהם הפראיות של הפורעים, ושוב שוכחים את הכול, ושוב נופלת עלינו אימה חייתית ואנו מאבדים לגמרי את השליטה. 

בלילה השני כבר היינו על סף עילפון. שכבנו שם חסרי נשימה. הילדים אף הם לא השמיעו קול. לא היה אפשר לדעת אם חיים הם או מתים. ה'אפרוחים' הנבונים והמופלאים הללו הבינו שאין בכוחנו לעזור להם כעת, ושתקו. מדי פעם נשמע רק מלמולם השקט של העוללים יונקי השדיים: נשמתם פרפרה בקרבם, אבל איש לא נתן עליהם את דעתו. 

כשעלה השחר אחרי הלילה השני נדמו בהדרגה הצווחות הפראיות של הפוגרום. אט-אט ירדה דממה, שקט. החתול עזב, ככל הנראה, ואנו, העכברים, הרמנו את הראש. וכשהרימו העכברים את ראשם, מיד החלו לדבר בלשון בני-אדם: 

"נראה כאילו שזה נפסק?" 

"לא שומעים..." 

"שקט..."

"הגיע הסוף..." 

"אולי כדאי לרדת?" 

"חכה, נדמה לי שאני שומע צעקות..." 

"מה אתה מדבר?" 

"אני שומע משהו..." 

"לא, זה רק נדמה לך..." 

"אהה..." 

"שקט עכשיו..." 

"אולי אתה צודק..." 

"לא..." 

"תקשיב טוב יותר..." 

"בכל זאת יש שקט..." 

"ששש..." 

"ולי בכל זאת נדמה..." 

"ולי נראה..." 

"אני מפחד..." 

"אהה..." 

"שקט..." 

"באמת שקט..." 

"שקט..." 

"אתה בטוח?..." 

"שקט, שקט..." 

ברגע זה שמעו העכברים מישהו זוחל על עליית הגג. מיד עצרו העכברים את נשימתם וזיעה קרה אחרונה כיסתה אותם. אבל זאת היתה המשרתת של בעלת הבית. היא באה לבשר לנו שכבר אפשר לרדת. 

אתם שומעים? אפשר לרדת! חזרו על כך שוב ושוב: אפשר לרדת, אפשר לרדת, אפשר לרדת! 

העכברים קמו והלכו, אבל אבוי להליכתם. רק בקושי רב ובמאמץ גדול הצליחו לעמוד על רגליהם ולרדת מעליית הגג. 

כולם התאספו בדירתי. בעלת הבית נכנסה פנימה ואיתה בעלה ואחִיה. הם היו המומים בראותם אותנו, ובעלת הבית התחלחלה... העכברים נראו נפלא. 

הזעזוע הזה שנגרם לה הוציא מאיתנו את מעט הכוח שעוד נשאר בנו. לבנו נכמר מרחמים עצמיים ומרחמים על הילדים. פרצנו כולנו בבכי תמרורים, בקול רם, כפי שבוכים יתומים מפוחדים הנרדפים בידי אם חורגת ואכזרית. 

אינני זוכר איך ומתי נפסק הבכי. כנראה, בעלת הבית היתה אחראית לכך. היא  התעשתה מיד והצליחה להרגיע אותנו. בסופו של דבר, לא היא היתה מוטלת בעליית הגג. 

התחלנו לטפל ב'אפרוחים', אחד קיבל חלב, השני – תה מן הסמובר של בעלת הבית, שהביאה המשרתת. אנחנו, המבוגרים, לא היינו מסוגלים לטעום מאומה. הראש הסתחרר כמו אחרי אלף שנות רעב. 

אחר כך הגיע שוטר המקוף. הוא הודיע לנו שכבר אפשר לצאת לרחוב, עכשיו כבר שקט ורגוע, ואפשר אפילו לפתוח את החנויות. 

חן-חן לך על הבשורה. שוטר נהדר... עכשיו, הוא אומר, כבר אפשר ללכת ברחוב. אכן, שוטר נפלא. 

אף על פי שזה היה קשה, בכל זאת יצאתי החוצה לרחוב של אותה אם חורגת. שקט היה שם, כמו אחרי מלחמה. מכרַי וידידַי, כפי שהתברר לי, ידעו אף הם חוויות דומות לשלי. היה זה פחד 'ותו לא', והרי פחד אינו גורם שום נזק... 

קהילת יהודי קייב חרבה כליל. זה היה היעד של הפורעים והוא הושג בשלמות, שכן גם היהודים העשירים שלא נשדדו פשטו את הרגל. העיר נראתה כמו אחרי רעידת אדמה. יהודים הזדקנו בתוך ימים ספורים, ולבד מאנחה עמוקה לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם. ברחובות רבים, בייחוד ברובע פּוֹדוֹל, היתה האדמה מכוסה נוצות, חולצות קרועות, כלים שבורים ורהיטים מנופצים. 

רובע פודול בסוף המאה ה-19, ברקע נהר דנייפר (ויקיפדיה)

אחר כך נראו פעמים תכופות יותר קבוצות של פורעים המובלים ברחוב בדרכם לתחנת המשטרה, והיתה בכך נחמת מה לרגשותיהם הפגועים של היהודים. בכל זאת עדיין יש זכר לחוק וסדר, עדיין יש גבול לרצחנות ולחייתיות. אבל עד מהרה התברר כי אין זה כך. הפורעים שוחררו מהמשטרה בתוך זמן קצר ואחר כך הסתובבו ברחובות וחיוך לגלגני על פניהם. 

כעת היה ברור שאין לנו על מי לסמוך (היו כאלה שעדיין קיוו). 

דבר זה התחוור ביתר שאת בשעה שברחובות נתלו כרוזי התראה מטעם המושל, שבהם נכתב שאם יתחדשו 'הפרות הסדר', הוא יורה להפעיל כלי נשק ולירות בפורעים. כלומר, קודם לכן לא יכלו לנהוג כך... 

הפוגרום התנהל לכל פרטיו ודקדוקיו: אונס נשים, הכאת חולים, ניפוץ רהיטים, שוד חנויות והעברת הביזה לכפרים. 

בין בתי המסחר היהודיים הגדולים שנפגעו במיוחד היו עסקי המכולת של רוזנברג, שניזוקו בסכום של כמיליון רובל, בית מגוריו של ברודסקי, שנבזז כל כך עד שלא היה אפשר לאמוד את הנזק ועוד אחדים. 

במבנה צבאי גדול אחד כונסו כל היהודים שנשארו ללא קורת גג. לשם הובאו גם כל החולים והנשים הכורעות ללדת. הם היו מדוכאים לגמרי מרוב פחד, בייחוד הנשים. נורא היה להביט בהן – מצאו להן זמן ללדת... צירי הלידה עברו עליהן באותו מבנה צבאי, מוקפות יהודים זרים שלא היה להם לאן ללכת, אנחות חולים ובכיות אימה של בריאים. התמונה הזאת נצרבה כאש תמיד בזיכרונו של כל מי שהיה עֵד לה. 

אבל אחר כך נודע לנו שהפוגרום בקייב עבר ב'חסד'. בבַּלְטָה ובנְיֵיז'ין היה גרוע פי אלף. האכזריות שם היתה גרועה מזו של הנוראות בחיות הפרא צמאות הדם. 

כחמשת אלפים יהודים נסעו לאמריקה מיד אחרי הפוגרום. 

המוני יהודים, נשיהם וילדיהם חזרו לתוך 'התחום' – אולי ימצאו שם מקום כלשהו שיוכלו לנוח בו בשלווה. 

פרנסה, מסחר, חיים – על כך לא חשבו כלל. חיפשו רק פינה שקטה שלא ישרור בה הפחד, מקום שלא יתנפלו בו עליך אוחזי גרזנים ומוטות ברזל, שלא יאנסו בו את בנותיך, שילדיך לא יאלצו להתגלגל במשך יומיים בפחד מוות בעליית גג, מקום שלא תיהפך בו לעכבר. 

גם אני, כמובן, לא רציתי להישאר עוד בקייב. שהעיר הזאת תסתדר בלעדי. הרחובות הגעילו אותי, הגויים עוררו בי בחילה. לא יכולתי עוד לנשום את האוויר של קייב. 

ידידים טובים ניסו לשכנע אותי להישאר: "הרי בכל זאת אתה יהודי, לאן תרוץ?" אבל לא שמעתי לעצתם. אינני רוצה עוד לעבוד לפרנסתי בקייב, שתיקח הרוח את כל הפרנסות שלי. החלטתי לנסוע לפולין, לוורשה. 

הפולנים – כך חשבתי אז (היום אני חושב קצת אחרת) – לא יעשו פוגרומים ביהודים. הפולנים הם אומה תרבותית, שטעמה ייסורים ופחד די והותר. הם עצמם מבינים היטב מה פירושה של טרגדיה לאומית, מה פירוש להיות מושפל, מעונה, חנוק. 

עזבתי את קייב תשוש ושבור. 

(עמ' 238-231)

בר-יוחאי, הדרשן הנודד

בקהילה היהודית המסורתית היה מקצוע ושמו 'דרשן'. תפקידו של הדרשן, שלעתים נקרא גם 'מוכיח', 'מגיד' או 'מגיד מישרים', היה לדרוש בפני קהל שומעיו בענייני דת ומוסר, לספר סיפורים עם מוסר השכל, ולא פחות מכך גם להזהיר על זלזול בקיום המצוות ולאיים על השומעים בעונשים איומים ונוראים. הזוי ככל שזה נשמע, זה מה שאנשים אהבו לשמוע.

בקהילות גדולות ועשירות היו מגידים קבועים, שדרשו מדי שבת בשבתו ונטלו שכרם מקופת הקהילה, ואילו לקהילות הקטנות, שבהן לא היה דרשן קבוע, הגיעו דרשנים נודדים, שקיבצו את פרוטותיהם במוצאי שבת והמשיכו בדרכם, לקהילה אחרת.

בזיכרונותיו היפים של יחזקאל קוטיק, בן העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, שנכתבו ב-1913, מופיע התיאור הבא:

דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט, עמ' 141-140

והנה, מתברר שמקצוע הדרשן הנודד לא פס מן העולם. נחום גורליק צילם את התמונות הללו בכפר חב"ד, ומהם מתברר כי פועל בקרבנו דרשן נכבד ושמו 'בר יוחאי', אמנם לא 'שמעון' אלא 'חיים', אבל עדיין המותג החזק הוא 'בר יוחאי', מה גם שהוא מוסמך 'בית הספר לדרשנים אור עקיבא' ומכהן בתפקיד 'יושב ראש הדרשנים'! (חיפשתי באינטרנט איזה שהוא רמז לבית הספר הזה, ולא עלה בידי מאומה).

דרשננו נודד עם רכב מיוחד, המכוּנה 'עמוד האש', והוא עומד לרשות הציבור 'בכל מקום ובבתי אזכרה'. אוי לנו מיום הדין! – מזהיר בר יוחאי את הצופים בשלט מכוניתו מאחור – ודעו לכם כי מי שיפרוש מדברי תורה – אש תאכל אותו, ואפילו אני, בר-יוחאי, לא אוכל לעזור.

שעשועי תשעה באב

אמירת קינות בירושלים, תשעה באב תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

רשימות קודמות על תשעה באב
על כפיו יביא': משהו על תשעה באב, על שרפרפים ועל נגרים
ברוך הבא: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

א. פרנסות של יהודים: קייטנת תשעה באב

כלל ידוע הוא: כל משבר הוא גם הזדמנות, ואין רע בלי טוב.

תשעה באב, שיחל השנה ביום שני בערב, הוא יום של צום ומספד על חורבן בית המקדש ועל שאר צרות וייסורים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להרוויח ממנו.

אז כשאבא ואמא והאחים הגדולים צמים ומתענים, קוראים במגילת 'איכה' ומקוננים בקינות, ברור שאין להם ראש לטפל בטפליא. לעזרתם באו יזמיות, שזיהו הזדמנות: קייטנה חד-פעמית וחד-יומית, 'ספיישל' לתשעה באב. ועכשיו נותר להתלבט בין הקייטנה של חיה ('מקום מוזג [!] ונעים', 'יחס אישי ואדיב', כולל ארוחת צהריים, 6 שעות = 30 ש"ח), לבין הקייטנה של דבי ('יחס חם ואוהב', 7 שעות = 40 ש"ח).

ברשת האינטרנט מצאתי עוד כמה 'קייטנות תשעה באב' (כאן למשל אפשר לקרוא על קייטנת תשעה באב של בית חב"ד בנס ציונה; הידיעה מ-2010), וכנראה מדובר בתופעה נפוצה.

מקור: תן גאג

ולסיום, שמעון ביגלמן שלח לי תמונה שצולמה בשכונתנו בקעה, בירושלים. הקייטנה הזו, מה יש לומר, מנמיכה (ושמא מגביהה) ציפיות...

בע"ה ובאם לא ישמע קולו של משיח צדקנו תתקיים קיטנה בתשעה באב לילדים בגילאי 2-7

ב. 'יום של צחוק ושל שעשועים'

את הצילום הזה קיבלתי מכל כך הרבה אנשים, ועדיין אני מתקשה להאמין שזה אמתי...

בימים עברו, לא היה צריך לארגן קייטנה לילדים בתשעה באב. הם ידעו להסתדר לבד.

בזיכרונותיו, שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה בדיוק (1913), סיפר יחזקאל קוטיק על הווי חייהם העליז של החסידים בעיירתו קמניץ-ליטובסק (רוסיה הלבנה). התקופה היא שנות החמישים של המאה ה-19:

דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, תשנ"ט, עמ' 181-180

בתשעה באב ישבו המתפללים על רצפת בית הכנסת כשהם חלוצי נעליים ולכן מובן מדוע שפכו מים על הרצפה, אך מנהג משובה זה אינו מוכר לי ממקורות אחרים. לעומת זאת, למנהג השלכת 'בערעלעך' (פירות של צמחים קוצניים) יש עדויות נוספות בספרי הזיכרונות של יהודים ממזרח אירופה (ראו שם, הערה 30). אני עצמי זוכר אותו מילדותי בתל-אביב, לפני חמישים שנה, כאשר הילדים הסתתרו בין ספסלי עזרת הנשים ומשם קלעו את הכדורים על הגברים שלמטה...

ילדים קוראים במגילת איכה, ירושלים תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

הרב יהודה לייב מימון (פישמן) (1962-1875), שהיה ממנהיגי 'המזרחי', מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון, היה גם כותב מחונן. בזיכרונותיו סיפר כיצד, כילד קטן, התפלא על מנהג שעשועים זה שנהג בעיירתו מרקולשטי שבבסרביה:

י"ל הכהן מימון, למען ציון, א, מוסד הרב קוק, תשי"ד, עמ' 104-103

הרב יהודה ליב מימון לצד דוד בן-גוריון בטקס חתימת מגילת העצמאות, 1948 (צילום: הנס פין)

ממקורות רבים ידוע על מגמת הקלה 'עממית', שצמחה מלמטה וראתה בחציו השני של תשעה באב – מצהרי היום ואילך – את החלק המנחם והאופטימי של הצום. אפשר לשער שלתפוצת מנהגי המשובה והשעשועים סייעו השבתאים, שהפכו את צום תשעה באב ל'חג השמחות', ואולי גם הייתה להם השפעה על מנהג הבערעלעך (שהוא עצמו אולי סמל למנהג של עינוי הגוף בקוצים). לא כאן המקום להאריך, אך מן השבתאים, כפי שתקראו בסעיף הבא, לא נימלט...

ג. חג הנחמות: יום הולדת לאמיר"ה 

יום הולדת, חגיגה נחמדת

חשבתם שכבר אין שבתאים? טעיתם.

משיח השקר שבתי צבי, שכונה בפי מאמיניו אמיר"ה (אדוננו משיחנו / מלכנו ירום הודו), נולד, על פי טענתו, בתשעה באב של שנת 1626. כמעט 400 שנים חלפו מאז, אבל יש כאלה שזוכרים עד היום ומקפידים לחגוג לו יום הולדת.

זו ההזמנה שהתקבלה לפני זמן-מה בתיבות הדואר האלקטרוני של כמה מעמיתיי. כיוון שמדובר בהזמנה אישית, אני לא יכול להזמינכם לאירוע המסקרן במושב בית עריף, אבל מובטחני שהיין יישפך כמים.

העולם התחתון (ב): חותם על עכוזך, התחת של הפריץ אוסרבסקי ושל הגנרל קֶניג, התוחעס של חנוך לוין ואצל מזרחי בתחת

שנה (אזרחית) חדשה בפתח ומה טוב יותר מאשר לפתוח אותה ב'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'?

קוראי עונ"ש הוותיקים זוכרים מן הסתם את הרשימה הקודמת שעסקה בהיבטים שונים של הישבן. ככלות הכל, כולנו סוחבים על עצמנו אחד כזה ויושבים עליו כל ימי חיינו. נחגוג אפוא את השנה החדשה עם כמה היבטים משעשעים הלקוחים מן העולם התחתון.

א. הטביעני כחותם על עכוזך

לא מכבר קראתי את זיכרונותיה העצובים של אסתר מרקיש, אלמנתו של המשורר פרץ מרקיש, שב-12 באוגוסט 1952 הוצא להורג בכלא לוביאנקה שבמוסקבה בפקודת סטאלין, יחד עם סופרים, משוררים ופעילים בוועד היהודי האנטי-פשיסטי (וביחד, אחד עשר גברים ושתי נשים). ספרה של אסתר, לחזור מדרך ארוכה, תורגם על ידי עמנואל ביחובסקי וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1977.

לצד העצב והמרירות השרויים על הספר, יש בו גם הבלחות של הומור. וכך, בעמ' 93, מספרת אסתר מרקיש כיצד נסעה (1941?) לבקר את אחיה, אלכסנדר (שׁוּרַה) לאזֶבניקוב, שנאסר במחנה כפייה (גולאג) במחוז ארחאנגֶלסק. אחד האסירים ה'פוליטיים' באותו מחנה סיפר לה מדוע נאסר...

כשסיפרתי על כך לידידי פרופ' אבנר הולצמן, הוא נזכר מיד בסרט הצ'כי המפורסם 'רכבות נשמרות היטב' (1966), שביים יז'י מנזל, שזכה בשנת 1968 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בסצינה ארוטית מקסימה בסרט זה מטביע פקיד הרכבת את חותמות התחנה על רגליה ועכוזה של הפקידה היפה...



אגב, ספרו של בוהמיל הראבל, רכבות תחת שמירה צמודה, שעליו התבסס הסרט, ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1991, בתרגומה של יהודית פרגר (הלא היא רות בונדי; ראו בתגובות למטה).

ב. התחת של הפריץ אוסרבסקי

זיכרונותיו הנלבבים של יחזקאל קוטיק (1921-1847) נכתבו ביידיש ונדפסו לראשונה בוורשה בשנת תרע"ג (1912). זהו ספר נהדר, ששלום עליכם תיארו כ'אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים'. בשנת 1998 הוצאתי לאור את הכרך הראשון של הזיכרונות בתרגום מוער לעברית (ובשנת 2005 את הכרך השני) בהוצאת המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

באחד הקטעים האהובים עליי במיוחד (מה שראיתי..., כרך א, עמ' 104-103), מספר קוטיק על אציל פולני שהיה אחוז בדיבוק של משחקי קלפים. הוא התרושש לחלוטין בהימוריו ולבסוף נאלץ להמר על... אשתו, ושוב הפסיד. הוא איים להתאבד, ואז הציע לו הפריץ אוסרבסקי – אדוניה של העיירה קאמניץ ליטבסק – הצעה בלתי שגרתית...

ג. התחת של הגנרל פייר קֶניג

הרמטכ"ל משה דיין והגנרל פייר קניג

לגנרל הצרפתי פייר קניג (1970-1898) יש לי חיבה מיוחדת, שכן ביתי בירושלים אינו רחוק מהרחוב הנושא את שמו. הוא היה חייל מקצועי, ששירת בליגיון הזרים, ובימי מלחמת העולם השנייה הצטרף ל'צבא צרפת החופשית'. בחודשים מאי-יוני 1942 עמדו חייליו בגבורה מול צבאו של רומל, בתנאי מצור קשים, בקרב ביר חכים שבמדבר המערבי (לוב). קניג – שבשנות החמישים כיהן כשר ההגנה הצרפתי – גם היה ידיד גדול של מדינת ישראל.

ב-7 ביוני 1942 התפרסמה בעמוד הראשון של דבר הידיעה הבאה:

בעקבות ידיעה זו, אודות 'תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס', חיבר נתן אלתרמן שיר שנדפס בעיתון הארץ ב-12 ביוני 1942.

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 39-38

אלתרמן רמז כמובן לפסוק ב בפרק א של שיר השירים: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'. ואכן בפולקלור של יהודי מזרח אירופה, במקום לומר 'שק לי' (או 'קוש מיר אין תוחעס אַרײַן'), היו שאמרו: 'שיר השירים, פרק א, פסוק ב', והמבין הבין.

ד. ועוד על 'שק לי בתחת'

להפתעתי, התברר לי שיש ערך מפורט ומשעשע בוויקיפדיה על שימושים שנעשו בציווי-בקשה זו בתרבות, בהיסטוריה ובמוסיקה, מגתה ועד אלתרמן, מהיטלר ועד לינדון ג'ונסון, וגם טדי קולק...

דבר, 6 בספטמבר 1971

ה. התוּחעס של חנוך לוין

ואחרי כל התחתים והחתחתים, איך אפשר להתעלם מה'תוחעס'?

אחת השורות המצוטטות ביותר בתולדות התיאטרון העברי קשורה ביעקב טימן, שחקן נודע של 'המטאטא', שדיבר ושר קולח על הבמה כאשר ביצע טקסט מוכן ('מכתב מאמא', למשל), אך בדיבורו הרגיל, הבלתי מתוכנן, היה נתקע לא פעם. ומדור לדור מספרים בשלשלת הקבלה, שפעם הופיע 'המטאטא' בעקרון ולפתע הייתה הפסקת חשמל באולם. יצא השחקן לקדמת הבמה ואמר לקהל: 'ק-ק-קהל נכבד, תוחעס... תוחעס... תוחעס... תוחעשר דקות נמשיך בהצגה'...    

אבל השיא שייך כמובן לחנוך לוין, מראשית דרכו ועד ימיו האחרונים. חנוך לוין אהב מאוד את התחת והרבה להתפייט עליו. במחזה 'יעקובי ולַידנטל' (1972) מופיעה הדמות המיתולוגית רות שחש, המכוּנה 'בִּיג תוּחֶס', בגילומה של זהרירה חריפאי, שנפטרה השבוע.

וכך מציגה את עצמה רות שחש במחזה:

שמי רותי שחש. ברצוני לספר לכם מקרה שקרה לי לא מזמן.  

יום שני בערב, ברחוב די חשוך, בעודי עושה את דרכי הביתה ניגש אלי אדון ושואל אותי – סליחה, את הגברת של הישבן הזה? אמרתי לו, ככה יצא. הוא מתבונן ונועץ עיניים בישבן ואומר בהתרגשות – "מקסים! מה שמו?"

עניתי לו, ידידים קוראים לו ביג תוחס.  

הוא שוב מפנה את מבטו אל הישבן וצועק – "הלו ביג תוחס" כאילו הישבן חרש, לא שומע. הוא אומר – "שמי הוא יעקובי".

סיפרתי לו שכולם כל כך מתפעלים מהישבן, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.

יעקובי התפעל ונדהם – "ואווהו !!!"

כן כן , אני פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספירה שלי. הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..

חנוך לוין (צילום: יעקב אגור)

תמונה 5

רחוב. ערב. יעקובי הולך אחורי שחש.

יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן הזה?

שחש:  ככה זה יצא.

יעקובי:  מקסים, מה שמו?

שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.

יעקובי (לישבן): הלו, ביג תוחס.

שחש: כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו. מה לי ולו? מה אני צריכה את חית השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה. מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית. 

[שרה. "באשר אלך"; לחן אלכס כגן] 

למטה למטה, בקצה הגב,

פורח ישבן לתפארת,

חריץ ענוג ומשני עבריו

כדוריים בצבע ורד. 

משחר ימיי אותי ילווה,

נחבא אל תוך שמלתי;

באשר אלך, באשר אפנה,

הולך ביג תוחס אתי.

הוראת הבמה (עמ' 15, פתח תמונה 7)

רחוב. ערב. יעקובי הולך מאחורי שחש, אוחז בשתי ידיו את שני פלגי ישבנה ושר לפי קצב ההליכה:

נד-נד, נד-נד,

שמאלה עולה, ימין יורד.

שמאל יורד, ימין עולה.

הראש סחרחר, הלב חולה. 

יעקובי לעצמו: -- כן, כן, תתפלספי לך. אני אמעך לך את התחת ואת תתפלספי. זה חלומו של גבר, למשש אשה שקועה במחשבות.  

חנוך לוין הרבה לכתוב גם בשיריו על נושא הערצתו זה ועל נאדות ופלוצים. הציטוטים יכולים להכיל ספר עב כרס. הנה כמה דוגמאות:

בספרו אחרון, בשיר 'כשאמא מייבשת' (עמ' 326):

כשאמא מייבשת

את עיניה במטפחת

הדוקטור שוקי עשת

משקה לה את התחת.

ומשהו רליגיוזי בשיר 'הנס של מאיר בעל-נס' (שם, עמ' 316):

'אמא', שאל עוזי באמצע הלילה,

'מה הנס של מאיר בעל-נס?'

'שיצאת לי מהתחת, חרא,

ולשם עוד מעט תיכנס'.

והשיר 'פליצילי-פלוצילי-פלוץ' (עמ' 300), ושפע של 'קאקא ופיפי' בהרבה ממחזותיו ופזמוניו, ובמונולוג 'כך היכרתי את בעלי' (בעקבות הורדת 'מלכת אמבטיה'; מה איכפת לציפור, עמ' 101).

בפזמון 'לקקו, אחים, לקקו' ב'מלכת אמבטיה' (מה איכפת לציפור, עמ' 100):

לקקו, אחים, לקקו, 

לקקו אחד לשני.

כך לא תצטרכו לפחות להביט זה לזה בפנים.

העיקר שהראש הנכון

יהיה בישבן הנכון.

לכו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

ואחד מהשירים האחרונים שכתב, זמן קצר לפני מותו, המופיע בסוף אותו ספר, 'הרהור טורד את מנוחתי' (עמ' 396):

הרהור טורד את מנוחתי,

מה יהיה לאחר מותי:

כמה זמן תימק גופתי,

ואיך ובידיו של מי יימעך

התחת של אהובתי.

בספר שיריו חיי המתים (עמ' 72):

אני נפרד ליסודותיי,

מתפרק יסוד-יסוד,

משמיע צססס ארוך של נוד,

את נפרדת מעלי,

זז התחת – הופ והופה,

עוד אתמול בוכה באסיה –

היום גונחת באירופה.  

ו'בקר אחד עם הביוב' (עמ' 73):

בקר אחד עם הביוב

אני שוכב, חטמי זקוף,

וכשעוברת צואתך

חולף בי רעד, כמו ליטוף.

'בלכתך מעמי, אהובה' (עמ' 67):

בלכתך מעמי, אהובה,

מתחככים אצלך שני חלקי העכוז,

מתיזים על קברי גץ קטן של בוז.

ובשיר 'אהובה, בפי הטבעת' (עמ' 63):

אהובה, בפי הטבעת,

השארתי לך ליקוק,

שמרי עליו עוד רגע,

קצת איפוק,

יום של עצירות,

כיווץ. עינוי, עינוג,

ואז – אפוג.

'אהובה שלי, אמרי, היכן את' (עמ' 69):

אהובה שלי, אמרי, היכן את,

מול מי נפשק כעת פי הטבעת,

ולא שלא אהבתי את הנשמה,

אבל החור ההוא מציק לי משום מה.

וכאלה יש עוד ועוד...

ו. אצל מזרחי בתחת...

אבנר הולצמן כתב לי:

בעקבות הקריאה עלו בדעתי שלל אזכורי תחת בספרות הרצינית והרצינית פחות. החביב עלי במיוחד נמצא בספרו של בנימין תמוז, חיי אליקום (עם עובד, תשכ"ה), עמ' 49.

באחד מגלגוליו של הגיבור התם בארץ ישראל המנדטורית הוא מתקבל לעבוד בלשכת רישום הקרקעות (הטאבו). הממונה עליו, מר מזרחי קצר הקומה, נהג להניח על כסאו, לצורך הגבהה, כמה כרכים של ספרי הרישום ולהתיישב עליהם. מכאן נולד ניב חדש בשפה העברית – 'אצל מזרחי בתחת'...