על דעת המקום: המנהלים של פי-פי אל וקה-קה אל

מאת יהודה זיו

ביום כ"ה בשבט תרפ"ב (23 בפברואר 1922)  החליטה קרן קיימת לישראל (קק"ל) להקים 'ועדה לשמות יישובים', אשר תפעל לצידה. ישיבתה הראשונה של הוועדה נערכה ב-5 ביולי 1925 ומכאן ואילך, בעשרים וחמש שנות פעולתה – בטרם נתמזגה ב'ועדת השמות הממשלתית', שמינתה ממשלת ישראל ב-12 ביולי 1950 – קבעה הוועדה 414 שמות יישובים, 216 מהם לפני קום המדינה.

ה'ועדה לשמות יישובים' הורכבה מנציגי כל מוסדות היישוב, ואלה היו חבריה: מטעם הקק"ל – יו"ר הדירקטוריון שלה, מנחם אוּסִישְׁקִין (שגם היה יו"ר ועדת השמות), ועקיבא אֶטִינְגֶר, שלאחר פרישתו (1933) החליף אותו יוסף וַייץ; מטעם ההנהלה הציונית – פרופ' נחום סְלוּשֶׁץ (1927-1925) ואחריו ד"ר אברהם יעקב בְּרַוֶר; קרן היסוד – יוסף שְׁפְּרִינְצַק; הוועד הלאומי – יוסף מיוחס, ולאחר פטירתו (1942) אברהם אֶלְמַלִיח; הסתדרות העובדים – יצחק בן-צבי, שבהעדרו החליף אותו דוד רמז, ולימים ייצג אותה בוועדה זאב וילנאי; החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה – ישעיהו פְּרֶס (1927), ולימים גם ד"ר בנימין מַייזְלֶר (מַזָּר). הפרופסורים יוסף קְלוֹזְנֶר ושמואל קְלַיין נטלו חלק בדיונים כמומחים מיוחדים, ולימים ייצגו בוועדה את האוניברסיטה העברית. משנפטר אוסישקין (1941), החליף אותו פרופסור יצחק אלעזרי-ווּלְקָנִי וכשפרש (1949) בחרו חברי הוועדה את יוסף וַייץ לשמש לה יו"ר. מזכיר הוועדה כל אותה עת היה יעקב א' אריכא, אף הוא איש קק"ל, שלימים בחרה בו הוועדה גם כחבר מן המניין.

על ועדה זו הוטלה לראשונה קביעת כללי מתן השמות ליישובים, והנה כמה עוללות מפעילותה.

כבר בישיבתה הראשונה נתבקש, למשל, שם למושב עובדים חדש מצפון לעפולה. הבחור זאב וִילֶנְסְקִי (לימים זאב וילנאי) - שנודע בהמוני המטיילים שהוליך אחריו, בעודו אז בן 25 בלבד, ונמנה לפיכך אף הוא עם חברי הוועדה – הציע ללכת בעקבות שמו הערבי של המקום, 'רֻבַּע אַל-נָאצְרָה' (שטח [המרעה של] נצרת), אשר שתי הברותיו הראשונות, 'רֻבַּע אַל-', נשמעו כעין 'ירובעל', הוא השופט גדעון. ואכן, אף שתחילתו של שם זה נהגית בפועל בערבית המדוברת 'רֻבַּע אַ-', ללא למ"ד, החליטה הוועדה פה אחד לקרוא למושב החדש 'כפר גדעון'... 

בעקבות השמות 'שפרעם' ו'יקנעם', הציע וילנאי את השם 'שְׁמַר-עַם' לקיבוץ 'השומר הצעיר', שקם בבקעת מגידו (1927) ונקרא בסופו של דבר 'משמר העמק'. אך וילנאי לא ויתר וכך קמה לימים על פי הצעותיו שורה רצופה של יישובים, שהסיומת '-עַם' בשמותיהם: 'הֲדַרְעַם' במערב עמק-חפר (1933); 'גַּנֵּיעַם' בדרום השרון (1934); 'גְּבַרְעַם' (1942) ו'נירעם' (1943) בדרום פלשת; 'מִשְׂגַּב-עם' (1945) בצפון הרי נפתלי; ואפילו 'יִזְרְעַם' (1955), חוות 'הַזֶּרָע' בחבל הבשור.

זאב ('עממיקו') וילנאי, 1940

קבוצת פועלים, שקראה לעצמה בשמו של ההמנון הלאומי 'התקווה', הקימה בשנת 1926 מושב עובדים ממערב לפתח תקווה וביקשה מן הוועדה לקבוע לו שם ראוי. מטבע הדברים, הוצעו להם לבחירה שני שמות מקראיים, הנמנים בנשימה אחת בנחלת שבט דן (יהושע, יט 45) – 'יְהֻד' או 'גַת רִמּוֹן'. את השם 'יְהֻד' הגו אף חברי 'התקווה' כדרך שהוגים אותו הערבים וכפי שמקובל עד היום – 'יַהוּד' ('יהודים', גם לגנאי!) – ולפיכך דחו אותו בשתי ידיים וביקשו להיקרא 'גת רימון'.

לימים קבעה ועדת השמות את הכלל, כי שם מקום היסטורי יוענק ליישוב חדש רק אם המרחק ביניהם איננו עולה על חמישה ק"מ. מקומה של גת-רמון המקראית טרם נודע באותה עת, ואילו עתה מקובל לזהותה בתל זֵיתוּן, הסמוך למחלף גהה בצפון-מערב. מסתבר, כי בעוד המרחק ממושב העובדים גת רמון אל יהוד הריהו ארבעה ק"מ בלבד, דווקא גת רמון המקראית רחוקה ממנו כ-5.5 ק"מ, ולפיכך לא היה שם זה מוצע להם היום כלל! מכל מקום, בעת ההיא קבעה ועדת שמות היישובים, ללא היסוס, את השם גת רמון כשם המושב החדש, וחבריו הודו על כך לחברי הוועדה במכתב נרגש, עם ברכה מיוחדת בסופו: 'שלא ייגמר לכם התנ"ך בעשר השנים הקרובות!'... כחבר ועדת השמות הממשלתית אני מעיד, כי עד היום עדיין 'לא נגמר לנו התנ"ך', ועוד היד נטויה.

אוסישקין נהג בוועדת שמות היישובים ביד רמה, כבאחוזתו הפרטית. כך עשה, למשל, לאחר פטירת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, כאשר העזו המתיישבים מעולי גרמניה על אדמת הקק"ל בעמק זבולֻן לקרוא על דעת עצמם לנקודת יישובם בשם 'קריית חֵ"ן'. אוסישקין הודיע להם (ביום א' בכסלו תרצ"ה; 18 בנובמבר 1934), כי 'בחירת הישוב בשביל השם וקביעת השם הן רק בסמכותה של ועדת השמות על יד הקהק"ל, ולמתישבים עצמם אין רשות לעשות זאת, ולא כל הרוצה ליטול את השם "ביאליק" בא ונוטל!' (ברוור, דו"חות, עמ' 181). וכך, במקום השם העברי לכל דבר שהעדיפו המתיישבים, קבעה להם הוועדה דווקא את שם משפחתו הלועזי של המשורר, 'קריית ביאליק' (1934), ובעקבות זאת נקראה כך אף 'קריית מוֹצְקִין' (1935) על שמו של המנהיג הציוני אריה-לייב מוצקין (לימים אף נקראה בה שכונה דווקא בשם 'מוצקין הצעירה'!).

חברי מושב עובדים חדש, הסמוך אל רעננה בדרום, ניהלו באותה עת משא-ומתן עם ועדת שמות היישובים וביקשו להיקרא 'כפר אֵלּוֹן'. באותה עת, שרידי יער אלוני התבור עדיין ניכרו בשרון לכל אורך רצועת החול האדום ('חַמְרָה'), עד רגלי הכרמל. אך הוועדה, ואוסישקין בראשה, העניקה דווקא למושב עובדים זה את השם גבעת ח"ן; בעוד שם משפחתו הלועזי של המשורר נכפה, כאמור, על אותה קריה בעמק זבולון, באשמת תושביה, אשר העזו לעשות דין לעצמם...

אף שהשם 'כפר אלון', אותו העדיפו תחילה, נדחה על ידי הוועדה, היו חברי מושב גבעת ח"ן גאים מאד בשם מכובד זה, שהוענק להם. ואכן, משגדל המושב ונתרחב לאחר קום המדינה, קראו אפילו לרחובותיו בשמות שירים מפרי עטו של ביאליק: מרעננה שבצפון נכנסים אל המושב ברחוב הראשי שלו, 'פַּעֲמֵי אביב' – ממנו מסתעפות סמטות 'זֹהַר', 'בַּשָּׂדֶה', ו'תִּרְזָה יָפָה'; המשכו, רחוב 'שִׁירָתִי', מוליך לעבר רחוב 'דרך הסולטאן' אשר בשכונת רמות-הַשָּׁבִים, הסמוכה במזרח; ולפיכך נקראה כניסה נוספת, דרומית יותר, מאותו רחוב אל גבעת ח"ן, בשם סמטת 'השמש העולה' – ששמה מרמז על תחילת שירו של חיים נחמן ביאליק 'מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר'; ואילו במערבו של המושב מצויים רחוב 'בִּרְכַּת עָם' – שיר, שנעשה לימים המנון ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער החלוציות ונודע במילה הפותחת אותו, 'תֶּחֱזַקְנָה'. מטבע הדברים, בגבעת ח"ן יש גם סמטת 'מֵעֵבֶר לַיָּם'...

היש בישראל עוד סופר או איש רוח, אשר כל רחובות היישוב הנושא את שמו נקראים בשמות יצירותיו?

הכינוס השני של מורי ארץ ישראל עבור הקרן הקיימת לישראל – ביאליק ואוסישקין במרכז התמונה

בניגוד לכלל שקבע אוסישקין – 'לא כל הרוצה ליטול שֵׁם בא ונוטל!' – תבע הוא עצמו מ'וועדת שמות היישובים' לכנות תחילה בשמו את קיבוץ כפר מנחם – ולאחר מכן אף חבל ארץ שלם, שבו יינתן ייצוג לכל תנועות ההתיישבות. כך נקראו בצפון-מזרחה של בקעת חוּלה חמש 'מצודות מנחם אוסישקין': הקיבוצים דפנה (מצודת אוסישקין א', הקיבוץ המאוחד, 1939) ודן (מצודת אוסישקין ב', השומר הצעיר, 1939) עם המושבים שְׁאַר יָשׁוּב (מצודת אוסישקין ג', העובד הציוני, 1940), בית הִלֵּל (מצודת אוסישקין ד', תנועת המושבים, 1940) ונְחָלִים (מצודת אוסישקין ה', הפועל המזרחי, 1944), שלימים העתיק את מקומו מדרום לפתח תקווה, ועל מקומו הראשון יושב היום קיבוץ הגושרים. 

ועדיין לא אמרנו מאומה על 'רחוב אוסישקין' בשכונת רחביה בירושלים, שבו גר אוסישקין והוא נקרא כך בחייו. פולקלור רב נקשר ברחוב זה, ועל כך אולי בפעם אחרת.

אוסישקין (משמאל) בביקור במושב בית יצחק, 1941 (ארכיון בית יצחק, שער חפר)

מטבע הדברים, הדרך האדנותית שבה נהג אוסישקין לא הרבתה לו ידידים. כשהקים משה נוֹבוֹמֵייסְקִי את מפעל האשלג בים המלח (1931) ופנה אל ועדת שמות היישובים בבקשה לקבוע למפעל שם עברי קולע, הציע לו חבר הוועדה ד"ר אברהם יעקב בְּרָוֶר את השם רַבַּת אַשְׁלָג, על משקל שמותיהן של רבת עמון ואף רבת מואב לשעבר אשר מנגד, בעבר הירדן. אך אוסישקין, מטעמים השמורים עמו, סירב בכל תוקף להיענות לבקשת נובומייסקי, ודחה אותה בטענה, שמפעל האשלג איננו יושב 'על אדמת הַלְּאוֹם', אלא על שטח זיכיון פרטי!

בנו של ברוור, פרופ' משה ברוור – שעד לאחרונה עמד בראש ועדת השמות הממשלתית – מספר (במכתבו מיום 24 ביוני 2011):

את השם 'רַבַּת אַשְׁלָג' הכניס אבי למפות העבריות שערך. כך גם הוסיף את השם, באותיות לטיניות, למפה בקנ"מ 1:250,000 של מחלקת המדידות המנדאטורית, אשר נשלחה אליו להערות ולהגהה – אך מנהל המחלקה מחק את השם בטענה, שמנהלה הבריטי של חברת האשלג התנגד למתן שם עברי למיתקני החברה, שאף היא בריטית...

לימים נפגשו אוסישקין ונובמייסקי באחת מוועידות היישוב, ונובומייסקי, 'סִיבִּירְיָאק' (בן סיביר) חסון, פנה שם אל אוסישקין, החזיק בדש מעילו והרעים עליו בהיגוי הרוסי הכבד אשר בפיו: 'מילא אני, מנהל "פִּי-פִּי-אֶל" (PPL – Palestine Potash Limited), אבל אתה, אוסישקין, אתה מנהל... 'קָה-קָה-אֶל' (KKL – קק"ל)...' 

משה נובומייסקי (1961-1873) - המנהל של פי-פי אל

משנפטר אוסישקין (תשרי תש"ב -1941) הובא לקבורה בהר הצופים, בצד י"ל פִּינְסְקֶר, ב'מערת נִיקָנוֹר' – שנחצבה בשעתה כקברו של אחד מעשירי היהודים במצרים, תורם השערים למקדש של ימי בית שני. בלווייתו של אוסישקין השתתפו נציגי כל היישובים 'על אדמת הלאום', וכל אחד מהם הניח על הקבר שקית בד מלאה עפר מאדמת יישובו. 

גם לאחר שסר מוראו של אוסישקין מעל ועדת שמות היישובים, חלפו עוד כעשר שנים בטרם נתממשה הצעתו של ברוור. רק לאחר קום מדינת ישראל צוין לראשונה השם 'רבת אשלג', בדרום-מערבה של סדום, במפת 'ישראל – דרום' (1:500,000), שנספחה לשנתון הממשלה, תשי"א, עם 'רשימון השמות' המסכם את עבודת 'הוועדה לקביעת שמות עבריים בנגב'. את הוועדה הקים בשעתו (יולי 1949, מיד לאחר כיבוש הנגב) דוד בן-גוריון, אשר יישובו של הנגב היה בראש מעייניו. בעִבְרוּת השמות במרחבי הנגב ראה בן-גוריון הכרזת נוכחות ישראלית ומימוש שמו של מבצע 'עובדה', שבו נסתיימה מלחמת העצמאות. על שר הביטחון אמרו אז, כי משנתפנה מניהול המלחמה החליט: 'בראשית – שֵׁמות! ויקרא במדבר דברים'...

בהשראת אוסישקין נקט גם מזכיר הוועדה, יעקב א' אריכא, מידה של אַדְנוּת ביישובים בעלי השמות החדשים: על מושב כפר ביל"ו (1932), למשל, כפה את הניקוד כפר בֵּיל"וּ – 'מפני שראשי תיבות שמו, "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה! (ישעיהו ב, 5), תחילתם בי"ת צרויה' (החלטת ועדת שמות היישובים מיום י"ג בטבת תרצ"ג; ברוור, דו"חות, עמ' 76). ואילו על חברי קבוצת עין הנצי"ב – הנושאת את ראשי תיבות שמו של הרב נַפְתָּלִי צבי יהודה בֶּרְלִין (1893-1816) – פקד אריכא לנקד ולהגות את שמו 'עין הַנַּצִּי"ב' (ארכיון עין הנצי"ב, 1946) – 'מפני שראשי תיבות שמו תחילתם נו"ן פתוחה [נַפְתָּלִי] וכדי שלא יטעו חלילה לחשוב שנקרא ע"ש "הַנְּצִיב העליון" [High Commissioner, תוארו של הממונה על פלשתינה-א"י בתקופת המנדט]'. 

הנצי"ב העליון – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז'ין

אריכא מתח ביקורת מפורטת, שורה אחר שורה, גם על נוסח 'כרטיס ההזמנה למסיבה החגיגית לרגל קביעת השם לנקודה (ל"ג בעומר תש"ו)'. במכתב בן שני עמודים, שבסופו טרח להעתיק אף את 'נוסח ההזמנה, כפי שנדפס' לעומת 'נוסח ההזמנה, כפי שצריך היה להיקבע בדפוס'. בין היתר טען בו: 'על מה ולמה לא הזכרתם, כי מחנה הקבוצה וכן "הנקודה" נמצאים על אדמת הקרן הקיימת לישראל?... ועוד לא אמרנו מאומה על דרך ציונו של הדואר היוצא בתכתובת הוועדה לשמות יישובים עצמה, אשר במקום הסימול המתבקש, ושי (ראשי תיבות: ועדת שמות יישובים), נשא כל מכתב בראשו את הסימול יאא (ראשי תיבות: יעקב א' אריכא)...

מקורות

יעקב א' אריכא, סקירה על פעולת ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל (תרפ"ה-תשי"א), ירושלים 1951.

ארכיון עין-הנצי"ב, 1946: נילי בירנצוייג (ארכיונאית), מס' יאא/שב - 11.4.46 , 21.4.46, 28.5.46.

אברהם יעקב ברור, דו"חות ישיבות ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל, 1951-1926, גנזך המדינה – אוסף ברוור, ג/2613-1.

יהודה זיו, 'נקודות "צִיּוֹן" (השתקפות דרכה של הציונות בשמות היישובים)', בתוך: מיתוס, שפה וזיכרון בעיצוב התודעה בישראל, מכללת אורנים ויד יצחק בן-צבי, קריית טבעון וירושלים, 2008.