סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (ב)

'הגימנסיה העברית הרובנאית תרבות', 1919 (רובנה: ספר זכרון, 1956, עמ' 217)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן.

ב. גימנסיה 'תרבות'

גימנסיה 'תרבות' הייתה פארה של רובנה והדרה בין שתי מלחמות העולם. אך לא רק בני רובנה התגאו בבית הספר שלהם; בכל רחבי פולין הייתה 'תרבות' שם מותג לרשת חינוך ענפה של גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים (גימנסיות), סמינרים ופעילות חינוכית בעלת אוריינטציה לאומית-ציונית מובהקת.

הלימודים ב'תרבות' התנהלו כמעט כולם בעברית ('עברית בעברית'), למעט מקצועות כמו היסטוריה או גאוגרפיה של פולין, שאותן דרשו השלטונות ללמד בפולנית. המטרה החינוכית הייתה ברורה: גידול דור של צעירים וצעירות שיעלו לארץ ישראל, כדי לבנות ולהיבנות בה. מי שלמד ב'תרבות' ידע עברית על בוריה, לא רק כשפה כתובה אלא גם כשפה דבוּרה, והוא גם ידע היסטוריה יהודית וספרות עברית, הכיר היטב את מפת ארץ ישראל ואת שמות יישוביה וידע לשיר את שירי הארץ.

מה למדו ב'תרבות'?

הנה מה שליקט עמוס עוז מספרו של מנחם גֶּלֶרְטֶר, הגימנסיה העברית 'תרבות' ברובנה (ירושלים 1973):

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 209

אני בספק אם באיזה שהוא תיכון אצלנו לומדים חצי או רבע ממה שלמדו ב'תרבות' ברובנה. הנה תעודת הסיום של מלכה גיפמן, שסיימה את לימודיה בגימנסיה 'תרבות' ברובנה בשנת 1933. מתברר כי חוץ ממה שפירט גלרטר הם למדו גם תנ"ך, תלמוד (אגדה ומשנה), מתמטיקה, טבע, פיסיקה וכימיה, גאוגרפיה של ארץ ישראל ושל פולין, היסטוריה יהודית ופולנית, 'תורת הגיון הנפש' (פילוסופיה), ונבחנו בידיעת חמש שפות: עברית, פולנית, גרמנית, אנגלית ולטינית ('רומית')!

האם לזה מתכוון שר החינוך שלנו כשהוא מדבר על 'למידה משמעותית'?

תעודת הסיום של מלכה גיפמן, 1933 ( מקור: יד ושם)

וכך תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, את אווירת הלימודים ב'תרבות':

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 225

בהמשך, אחרי שגרה כבר עשרות שנים בארץ, התגנבה ללבה של סוניה איזו ספקנות ביקורתית מאוחרת:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 226

מי בכלל זוכר היום את 'תרבות'? בזיכרון הקולקטיבי שלנו נשמר מקום של כבוד לישיבות הגדולות והקטנות שהיו פזורות ברחבי פולין וליטא, ומקומן של מוסדות החינוך הלאומי-החילוני נדחק לשוליים. מוסדות אלה, שבהם למדו עשרות אלפי תלמידים, היו אמנם חילוניים, אך לא אנטי-דתיים כמו בתי הספר היידישסטים (ציש"אָ, למשל). אדרבה, החינוך הלאומי ניזון וינק מן המסורת היהודית וגילה יחס חיובי כלפיה, כמורשת דתית אך בלי החיוב בקיום מצוות.

קשה לדעת כמה תלמידים בדיוק היו ברשת 'תרבות'. בסקירה של אברהם נוברשטרן ועידו בסוק על מוסדות החינוך היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם (עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, אוניברסיטת תל אביב, תשע"ב, עמ' 760-758) נכתב כך:

ב-1927/8 למדו קרוב ל-20,000 ילדים בגנים ובבתי ספר יסודיים של 'תרבות', מתוכם 17,500 בבתי הספר היסודיים; בשנת 1934/5 למדו 44,500 תלמידים בכל המוסדות של הרשת, ויש בכך כדי ללמד על גידולה הכמותי המרשים ... באשר לרקע הכלכלי-חברתי של תלמידי הרשת רווחה הטענה, במיוחד מצד פעילי הבונד, שלמוסדות החינוך של 'תרבות הגיעו בני הסוחרים, מעמד הביניים והעלית החברתית-כלכלית, בעוד שלבתי הספר של 'צישא' הגיעו בניהם של פשוטי העם. ואכן, השוואת המוצא המשפחתי של תלמידי שתי הרשתות מראה, שב'צישא' היו יותר בני פועלים ובעלי מלאכה, וב'תרבות' – יותר בני סוחרים (בעיקר סוחרים קטנים ולא עשירים).

תמונת מחזור המסיימים השלישי, 1930. בתמונה התחתונה מימין: פניה מוסמן (מנחם גלרטר, הגמנסיה העברית 'תרבות' ברובנה)

'תרבות' ברובנה החלה לפעול ב-1919, לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה והעיר חזרה לידי הפולנים. תחילה התנהלו הלימודים בדירות שכורות ברחבי העיר, אך ככל שעלה מספר התלמידים כן הורגש הצורך בבניין של קבע. כספים נאספו ותקציבים הופנו, עד שסוף סוף הוקם הבניין בשנת 1936 ברחוב אַפְּטֶקָרְסְקָה (Aptekarska), רחוב בית המרקחת.

בשנת הלימודים 1938-1937 יושמה רפורמה בשיטת החינוך התיכוני בפולין, שעל פיה הכיתות השביעית והשמינית תיקראנה 'לִיצֵיאוֹן' (מילה יוונית שחדרה גם לפולנית ולרוסית), ובהן ילמדו לפי התמחות. שתי הכיתות העליונות ב'גימנסיה תרבות' הפכו אפוא ל'ליציאון תרבות' וחולקו לשתי מגמות: הומניסטית ולימודי טבע. ביוני 1939 ניגשו תלמידי המחזור האחרון של הגימנסיה לבחינות הבגרות הפולניות ('מַטוּרָה').

שלוש שנים בסך הכל הספיקו ללמוד בבניין החדש עד שנכבשה העיר בידי הצבא האדום בספטמבר 1939. הרוסים הנהיגו מיד שינוי גורף: לא עוד לימודים בעברית, אלא רק יידיש ורוסית. תכנית הלימודים שונתה לגמרי. מורים חדשים הגיעו ועמם ספרי לימוד חדשים ותכנים חדשים. בסוף יוני 1941 נכנסו הגרמנים, והסוף ידוע...

'בנין הגימנסיה שנפגע במלחמה עמד שמם', כתב ברוך רויטלמן, תלמיד 'תרבות' שניצל, 'לא נשארו ממנו אלא כתלים בוכים על עולם מלא שחרב בידי זרים ויופי שגז ונעלם ללא-שוב' (רובנה: ספר זכרון, עמ' 229).

תמונת מחזור המסיימים הראשון ב'ליציאון תרבות', 1939. למעלה במרכז – תמונת המנהל יששכר רייס, שהודח זמן קצר לאחר תחילה הלימודים. בשורה השניה, שלישי מימין – המורה נח פלנטובסקי (פניאל), שעלה לארץ, גר בחיפה, וזכור כמתרגם לעברית של השיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'). האיורים בשולי התמונה הם כמובן ברוח סובייטית. בצד ימין למטה – המבנה החדש של הגימנסיה.

אל בניין הגימנסיה הגענו – אנשי ארגון 'לימוד FSU', שיזמו את המסע לרובנה – בבוקר יום שני שעבר (10 בנובמבר). היום ממוקמים בו משרדים עירוניים שונים, שטיבם לא ברור לי לגמרי, ולמען האמת זה גם לא כל כך חשוב. בצד אחר של הבית יש מסעדה או פיצריה.

חזית המבנה של גימנסיה 'תרבות', 2008 (צילום: דוד אסף)

חזית הגימנסיה, 2014 (צילום: דוד אסף)

אירוניה של ההיסטוריה: הבניין של גימנסיה 'תרבות' ממוקם בבית מספר 26, ברחוב צדדי ונאה ושמו סמיון פטליורה (Simona Petlury St. 26). פֵּטְלְיוּרָה היה לאומן אוקראיני מפורסם, שאף שימש זמן קצר נשיא 'הרפבובליקה העממית של אוקראיניה', שהוקמה בימי מלחמת האזרחים שהתחוללה בין 'לבנים', 'אדומים', גרמנים ופולנים (1919-1917). על רקע האנרכיה והתפרקות החוק והסדר ערכו הקוזקים, חיילי פטליורה, שורה ארוכה של פוגרומים ביהודים. זכור לרעה במיוחד הפוגרום האכזרי בפְּרוֹסקוּרוֹב (היום קרויה עיר זו בשם חמלניצקי – עוד גיבור לאומי אוקראיני מפוקפק, שבעיני היהודים נתפש אחרת לחלוטין), שם נרצחו, ב-15 בפברואר 1919, בתוך כמה שעות, כ-1,500 יהודים.

פטליורה, שב-1921, חתם על הסכם שנוי במחלוקת עם ז'בוטינסקי, סיים את חייו בפריס, במאי 1926, כאשר שלום שוורצברד, אנרכיסט יהודי מבסרביה, התנקש בו כנקמה על רצח היהודים.

רובנה ידעה לכבד את שמו של פטליורה לא רק ברחוב אלא גם באנדרטה נאה.

האנדרטה לכבוד פטליורה ברובנה (מקור: ויקיפדיה)

עמדנו דומם לפני הבניין, שבמשך שלוש או ארבע שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידיות דוברי עברית כמעט 'צברית'. לאחר דברי הסבר קצרים שלי סיפרה לנו מנהלת המוזיאון של רובנה על מאמציה מול העירייה לשמר את המבנה ההיסטורי, ולכל הפחות לקבוע על הקיר לוח זיכרון שיספר את תולדות הבניין.

הכניסה לבניין הגימנסיה. במרכז התמונה: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד'; שנייה משמאל: מנהלת המוזיאון ברובנה
(צילום: פניה עוז-זלצברגר)

נכנסנו פנימה. החזית הצנועה אינה משקפת את גודלו העצום של הבית. שלוש קומות וחדרי לימוד רבים שלא השתנו הרבה מאז נטשו אותם תלמידי 'תרבות'. בית ספר תיכון כמו מאות ואלפי בתי ספר אחרים בארץ ובעולם – מן הסתם גם כאן היה פעמון שבישר על ההפסקות, תלמידים שהשתובבו בחצר ומורים ומזכירות חמורי סבר – אבל בית הספר הזה לא נסגר מעצמו. עלה עליו הכורת בצורה אלימה ואכזרית.

רק כשיצאנו החוצה והסתכלנו על קיר הצד של הבניין יכולנו להבין כמה גדול היה הבית הזה בהיבנותו.

קיר הצד של הגימנסיה (צילום: דוד אסף)

ממשיך עמוס עוז ומספר מפי דודתו על מורי בית הספר:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 227-226

לשני המורים שהזכירה סוניה היה גורל שונה. בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לרובנה וחודש לאחר מכן נמסרה השליטה בגימנסיה לנציגי השלטון החדש: מנהל בשם ליאֶב איזראלוביץ בריטבה ומנהל פוליטי ('פוליטרוק') ושמו סלוצקי. רייס, שהתמנה לנהל את הגימנסיה בשנת 1925, הודח מתפקידו ועבר עם משפחתו ללבוב. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לבוב ובתוך זמן קצר הקימו בו גטו. ד"ר יששכר רייס נפטר בגטו באותה שנה ממחלת הטיפוס.

מנהל הגימנסיה יששכר רייס, רעייתו שרה לרנר ובנם עמיאל. מעל שרה – אביה אהרן לרנר (יד ושם)

מנחם גלרטר, עסקן ציוני נלהב מנעוריו ועד זקנתו, לימד שבע שנים תנ"ך וספרות עברית ב'תרבות' שברובנה ועלה לארץ בנובמבר 1934. כמו תלמידים ומורים רבים אחרים, שהגשימו את רוח 'תרבות', הציל גם הוא את חייו בזכות דבקותו בציונות.

אירוע שבו היה גלרטר מעורב ועשה רושם רב על חיי היהודים ברובנה היה ביקורו בעיר של חיים נחמן ביאליק בנובמבר 1931. יהודי רובנה תכננו לערוך קבלת פנים מפוארת למשורר הלאומי, 'כדרך שמקבלים פני מלכים ונשיאים'. במשך שבועות ניהל גלרטר משא-ומתן מתיש עם השלטונות הפולנים על מנת להשיג רישיון לקיום הטקסים ולקבל אישור להניף את הדגל הכחול-לבן בחזית המלון בו השתכן ביאליק. המשורר הנערץ – 'אדם מיצקביץ' של היהודים', כפי שתיאר אותו גלרטר באזני הפקידים הפולנים – שהה ברובנה אחד-עשר ימים וגלרטר ליווה אותו לכל מקום.

הנה כך הוא מתאר את קבלת הפנים לביאליק:

מנחם גלרטר, ציוני לכל החיים: זכרונות ומעשים, ראובן מס, 1973, עמ' 184

מעניין אם נותר מישהו שעוד זוכר את הלחן של שיר זה...

גלרטר תיעד בפירוט את אירועי ביאליק (עמ' 189-181) ומתוכם הנה עוד כמה 'צימוקים' הקשורים ב'תרבות':

ציוני לכל החיים, עמ' 186

ועם סיום ביקורו נפרד ביאליק מידידיו הרובנאים בדברי חזון נוקבים:

ציוני לכל החיים, עמ' 189

ח"נ ביאליק (במרכז) עם המורים מנחם גלרטר (מימין) ושמואל רוזנהק (משמאל).
רובנה, נובמבר 1931 (רובנה: ספר זיכרון, עמ' 247)

הקדשה שהעניק ביאליק לגלרטר: 'לזכרון טוב בימי שבתי שבת אחים ברובנה, י"ב כסלו תרצ"ב'

בפרק הבא:

הבית ברחוב דובינסקה

שלכת ברובנה (צילום: דוד אסף)