סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (ג)

בשנת 1895 נבנה הבית ברחוב דובינסקה 31 (צילום: רוחמה אלבג)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן

הרשימה השנייה, על גימנסיה 'תרבות', פורסמה כאן

ג. הבית ברחוב דובינסקה

את ביתם של בני משפחת מוסמן השוכן ברחוב דובינסקה (דובינסקה, פירוש: הדרך המובילה לעיירה דובנו), תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, ברוך ובאהבה, משל הוא עצמו נולד וגדל בו. לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט זכרה הדודה, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן אגדות ומיתוסים שנכרכו בבית, ובראשם התאבדותו של הפולקובניק הפולני, שגר בשכירות באחד מחדרי הבית.

אין זה בית ככל הבתים בעיירה יהודית אופיינית. זהו בית אבן בורגני, מהודר ורחב ידיים, שנבנה בשנת 1895. הוא נבנה –מספר עוז – עבור ראש העיר, אך הלה ירד מנכסיו ובשנת 1920 נאלץ למכרו לבעל טחנת הקמח היהודי, נפתלי הרץ מוסמן.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180; מספר הבית שונה ברבות הימים מ-14 ל-31

פארו של הבית עדיין ניכר בחיצוניותו למרות שעבר שינויים רבים, חלקו נהרס – אולי במלחמה העולם השנייה – ובמקומו נבנה בית חדש, שמתכנניו ניסו, בגולמנות מה, לשוות לו מראה דומה לבית המקורי. 

חזית הבית. מעל משקוף החלון, בצד ימין למעלה, תאריך בניית הבית: 1895. הבניין שבצד שמאל הוא תוספת מאוחרת שנבנתה על חלקו ההרוס של הבית המקורי. אפשר להניח שגם החלק הימני של המבנה המקורי נהרס.

בצהרי יום שני, 10 בנובמבר, אנו עושים את דרכנו אל הבית ברחוב דובינסקה 31. כאן ייערך עוד מעט טקס חגיגי של הסרת הלוט מעל שלט המספר על עברו של הבית – יוזמה מקורית של חיים צ'סלר, מייסד ארגון 'לימוד FSU', שהודות לו אנו נמצאים כאן היום.

את פנינו קידם 'משמר כבוד' של שלוש נערות חינניות בלבוש מסורתי, שכיבדו אותנו במאפה לחם ('מסורתי' גם הוא, כמובן) ובעוגת קרם, שאפילו בחתונות כבר לא רואים כמותה. העוגה נאפתה כמין ספר פתוח, שקושט בכל הקלישאות האפשריות: מנורה ומגן דוד, שמו של עמוס עוז ברוסית ובעברית, ו'סיפור על אהבה וחושך'.

מה עושים עם עוגה כזאת? פניה מצאה דרך מקורית. בדברי התודה שנשאה היא הודיעה, כי את העוגה היא תורמת למרכז 'חסד', שבראשו עומד גנאדי פראיירמן, ולניצולי השואה וצאצאיהם שגרים ברובנה. שיהיה להם קצת מתוק...

אחר כך הייתה מקהלה קטנה ששרה 'עם ישראל חי', ואז הוסר הלוט מעל השלט. ראש עיריית רובנה וולודימיר חומקו (Volodymyr Khomko) ציין עד כמה הוא גאה בקשר שבין רובנה לבין הסופר המפורסם, ואף התחייב לשמור על המורשת היהודית של העיר.

על השלט כתוב לאמור: בבית הזה נולדה וגדלה פניה מוסמן ז"ל (1952-1914), אמו של הסופר עמוס עוז. כאן גרו גם הוריה, איטה והרץ מוסמן ז"ל, ואחיותיה חיה וסוניה ז"ל. הבית מתואר בהרחבה בסםרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך', שתורגם לעשרות שפות ונפוץ בעולם במיליוני עותקים. לוח הנצחה זה הוקם ביזמת פרוייקט לימוד – אוקראינה.

עוד לפני שנכנסנו פנימה העפנו מבט בגינה שבחזית הבית. גינה קטנה ומוזנחת ובה מעט שיחי נוי ועצי פרי.

 אין שום דמיון בין מה שראינו לבין הגינה שתיארה הדודה סוניה בערגה באוזניו של אחיינה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אבל היה מי שהעניק לפניה, במחווה רומנטית משהו, צרור פרחי מרגנית קטנים שנקטפו אי-שם, לזכר אותם ימים...

נכנסנו פנימה. האם לכניסה הזו התכוונה הדודה סוניה?

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

אפשר להניח שאין זו הכניסה המקורית. חלקו הימני של הבית נהרס כנראה, והכניסה הצדדית שקיימת היום איננה מן הסתם הכניסה הראשית שתיארה סוניה (ושמא הגזימה הדודה בתיאורי הבית המרווח?). מכל מקום, הכניסה הנוכחית מביאה אותך אל פרוזדור צר ואל מטבח צנוע וקטן. 'ספסל האהבה' גם הוא כבר איננו. עמו נעלמו לעד סודותיהם הכמוסים של המשרתים והחדרניות.

בעלי הבית הנוכחיים, אנדרי אדמוביץ וגלינה בוריסובנה גרודניציקי (Grudniciky), קיבלו אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעים היטב לגודל האירוע ול'מחיר' שישלמו בעתיד בביקורי תיירים. 'לא נורא', הם מחייכים, 'אנחנו ממילא פנסיונרים, והילדים כבר יַצאו מהבית'. אנדרי מספר כי נולד בבית זה בשנת 1943 ומאז הוא גר בו.

פניה, בעלת הבית גלינה גרודיניצקי וראש עיריית רובנה

גלינה, בעלת הבית החביבה, הכינה לנו הפתעה: בּוֹרשט אוקראיני חם וטעים. הסבנו לשולחן האוכל הפשוט, בחדר שאולי תואר בזיכרונותיה של סוניה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאור שולחן האוכל הגדול שהיה כאן פעם, ובסבתא, שניהלה את המטבח הענקי ביד רמה, 'כמו קפיטן על גשר הפיקוד'.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 200

אחר כך סבבנו בחדרי הבית, כשפניה – סיפור על אהבה וחושך בידיה – מתאמצת לשלוט ברגשותיה. שמחה גדולה לא הייתה כאן, אלא עצב רב.

והיה לבית גם מרתף, שתואר על ידי עוז בחושניות בלתי רגילה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 181-180

בהיסוס-מה שאלתי את אנדרי, בעל הבית, אם המרתף עדיין קיים ואפשר לראותו. בתשובה הוא פתח עבורנו דלת קטנה ברצפה, ויחד אתו ירדנו, פניה ואני, בסולם הצר מטה-מטה.

המראה שהתגלה לנו היה בדיוק כפי שתואר בסיפור: מחסן גדול של כלי עבודה וחפצים מיותרים, ועל אחד מקירותיו קבועים מדפים שעליהם מונחים בקבוקים וצנצנות של חמוצים, ריבות ויינות.

 אנדרי מזג לנו יין ענבים ביתי, מתוק כיין של קידוש, ושלושתנו שתינו 'לחיים' בעמקי המרתף. כמה מוזר.

לבסוף, הלכנו אל מאחורי הבית, לראות מה נותר מגן עצי הפרי הענק שתואר בזיכרונות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

לא הופתענו לגלות שלא נותר מאומה ועל שטח הגן נבנו בתים חדשים. אבל מאחורי הבית הישן עוד אפשר לראות את שרידי הבנייה המקורית: מחסנים, חדר שירותים 'בול פגיעה', ואגף מגורים נמוך ועלוב, שהיום גרות בו, אולי, צאצאיותיהן של אותן נשים ביזאריות, שגרו כאן בימי מוסמן וטענו לקרבה מעורפלת אל הצארים של בית רומנוב...

נפרדנו מרובנה, ועוד באותו ערב חזרנו הביתה, לישראל.

מן היהודים שהיו כאן ואינם עוד נותר רק הסיפור העצוב, ובעיקר החושך.

*

הנה הכתבה שהכין יעקב אחימאיר לתכנית 'רואים עולם', ששודרה במוצאי שבת שעבר (22 בנובמבר), ובה תועד מסעה האישי של פניה.