ברוך הבא: מנזר בלב העיר

כתב וצילם ברוך גיאן

מנזר המצלבה – שנבנה בעמק המצלבה כבר במאה ה-6, נהרס ונבנה מחדש במאה ה-11 – הוא אחד המבנים הבודדים מימי הביניים ששרדו בשלמותם. היום נמצא המנזר העתיק בלב ירושלים העירונית, מוקף בבתי השכונות רחביה, גבעת רם ונָיוֹת, תוצאה בלתי נמנעת של התפתחות העיר החדשה לכיוון מערב. 

מגדל הפעמונים שבלב המנזר נבנה במאה ה-19 והוא מעוטר בסגנונות שונים. ברקע מגדלי קרית וולפסון.

כבר בתקופה הביזנטית התפתחה מסורת נוצרית על צמיחתו של עץ מיוחד במינו, שילוב פלאי של עצי ארז, ברוש ואורן, שאותו קיבל אברהם אבינו במתנה משלושת המלאכים ומסרוֹ ללוט. מן העץ הזה, שצמח בחצר המנזר, הכינו הרומאים את הצלב שעליו נצלב ישוע. 

על קיר המבואה לכנסייה שבתוך המנזר נתלה ציור מאוחר של העץ המשולש, שאותו נטע, על פי המסורת הנוצרית, אברהם אבינו.

אורחות במנזר

מקום צמיחת העץ הוא החדר הקדוש ביותר במנזר, ובמקומו המשוער יש לוח נחושת שעליו הוטבעו ציורי העצים.

העץ המופלא כבר אינו קיים, כמובן, אבל במקומו צומח בחצר המנזר עץ ברוש עתיק וענק. זה הברוש הגדול ביותר שמוכר לי.

עשרות שנים אני עוקב אחרי מנזר המצלבה, שידע עליות ומורדות באופיו ובהחזקתו. לפני שנים ביקרתי במקום עם וסיליוס צפיריס, ארכאולוג ממוצא יווני, שהיה נזיר בשנות השישים של המאה הקודמת. שש שנים גר וסיליוס במנזר המצלבה ובמקביל למד בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם הסמוכה. באותן שנים הוא היה הנזיר היחיד שגר במקום ושמר על מבנה ענק ועשרות חדרים ריקים. שֶׁקֶט אכן היה לו בשפע... לימים עסק צפיריס בנושא הצלב גם באופן מקצועי. בשנת 1968, כאיש רשות העתיקות, הוא גילה בגבעת המבתר ארון קבורה של אדם צעיר בשם יהוחנן בן חגקול. בשתי עצמות העקב של השלד שנמצא בתוך הארון היה נעוץ מסמר חלוד שהעיד על צליבתו של אותו אומלל. 

זה שער הכניסה למנזר, צדיקים יבואו בו. המנזר נבנה כמתחם מבוצר ואבני גוויל ענקיות שולבו בנדבך הראשון ובראש השער.

השער עצמו כבד במיוחד, והעץ מחוזק בפסי מתכת.



עוביו של הקיר בשער הכניסה הוא כשלושה מטרים. אכן, מבצר של ממש!

נכנסים לחצר, שבמרכזה מגדל פעמונים בן שלוש הקומות.

בקומה השנייה של המנזר אפשר להבחין ברהט מים מעוטר:

זה המעבר בין החצרות:



המנזר היום מוזנח וכמעט נטוש, אך אפשר לבקר בו תמורת תשלום סמלי. כנסיית המנזר קטנה, יפה ומעוטרת באיקונות על פי המסורת היוונית.

שער הכנסייה מבט מבפנים. הדלתות מעץ עם ציפוי מתכת.

על הקיר בכנסייה תלוי השלט הזה. מה כתוב כאן? 



על פי הברית החדשה, כאשר מסרו היהודים את ישו לרומים, שמו על ראשו כתר קוצים ואמרו בלעג 'שלום לך מלך היהודים'. אמרה זו הפכה לראשי תיבות בלטינית: INRI, כלומר: Iēsus Nazarēnus, Rēx Iūdaeōrum ישו מנצרת מלך היהודים. הגרסה היוונית של ראשי תיבות אלה היא: INBI.

ראשי תיבות אלה מצויירים על אלפי ציורים של הצליבה וכאן נוספו להם גם ראשי התיבות בעברית. אלא שהצייר לא ידע עברית היטב, ובמקום ינמי כתב משהו אחר לגמרי, עונםי...

בחדרי המנזר הנטושים ועל הקירות שבמסדרונות הארוכים יש תצוגה נאה של פריטים מוזרים, כמו טלסקופ מהמאה ה-17.

לאחד הקירות הוצמד פטיש עץ גדול שבו נהגו בעבר להקיש על לוח עץ גדול (נאקוס), בתקופות שבהן לא התירו השלטונות העות'מאניים למנזרים ולכנסיות להשמיע קול פעמונים:

על קיר אחר תלוי ציור על גבי עץ, שנעשה במאה ה-18 ובו מתואר נוף הארץ. במסדרונות ובחדרים תלויים פסלים ותבליטים רבים של מלאכים בשלל צבעים.

באחד החדרים ניתן לראות את מאפיית המנזר, ובה כמה תנורי אבן ולצידם סירי בישול ענקיים.





חלל מוארך ומקורה בקמרונות שימש כרפקטוריום, כלומר חדר אוכל לנזירים. שני שולחנות אבן ארוכים וספסלי אבן נותרו מזכרת דוממת לימים בהם מילאו את המקום עשרות רבות של נזירים. בחדר האוכל היה גם פתח לבור מים.

בור המים בחדר האוכל

אחד הפרקים המרתקים בתולדות המנזר היה כאשר פעלו בו נזירים גאורגים. במאה ה-12 אף שהה במקום המשורר הגאורגי הנודע שׁוֹתא רוּסְתַוֶולִי, מחבר הפואמה 'עוטה עור הנמר'. שמו של רוסתוולי מוכר לכל אדם בגאורגיה. ככל הידוע הוא הגיע לירושלים בשנת 1185 וחי במנזר עד מותו ב-1216. זה היה 'תור הזהב' של המנזר, ויש האומרים כי כאן כתב את ספרו הנודע. 

המהדורה העברית של 'עוטה עור הנמר', בתרגומו של דב גפונוב ובעריכת אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, 1969)

אפשר להניח שרוסתוולי גם נקבר בכנסייה, אך אין לדעת היכן בדיוק. בשנת 1960 הגיעה למנזר משלחת מגאורגיה שחשפה ציור פרסקו ובו מופיעה דמותו הצנועה לצד קדושים אחרים. מעל הציור נכתב בגאורגית: 'אדוני, סלח לשותא המקשט את הכנסיה הזאת, אמן. רוסתוולי'. בקשתם של הגאורגים לחפור במקום זה נענתה בשלילה.

דיוקנו של רוסתוולי והכתובת בגאורגית

בשנת 2004, ערב ביקורו של הנשיא דאז מיכאל סאקשווילי, הושחת הציור ומעשה נפשע זה גרם לתקרית דיפלומטית בין ישראל לגאורגיה. הציור שוחזר אך מה שנראה היום הוא חיקוי חיוור של הציור המקורי. כמחווה קראה עיריית ירושלים בשנת 2005 את הדרך העוברת ליד המנזר על שמו של רוסתוולי, אך כשביקרתי במנזר לאחרונה כבר נעלם השלט ואיננו. לא מכבר כתבתי על כך לאחראי על השילוט בעיריית ירושלים, ולהפתעתי פנייתי טופלה במהירות ולא מכבר הושב השלט למקומו.

מצבת האבן, המנציחה את דמותו של המשורר הלאומי של גאורגיה, עומדת אף היא על תילה לתפארת שני העמים.

בעלי התוספות

עמי זהבי מוסיף: 

באחד החדרים התחתונים במנזר היתה תלויה פעם סדרת צילומי ההיסטוריה של עץ הצלב, וכמדומני שאחרי ההתנקשות בתמונת רוסתאוולי פינו את כל החפצים יקרי הערך למנזר אחר (יווני?), במסגרת המאבק בין הכנסייה הגאורגית והיוונית. את התמונה המובאת כאן צילמתי ממש מזמן; משמאל – לוט משקה את העץ.

נעמי שיזף מקיבוץ יטבתה שלפה מהאלבום את תמונתה בעמק המצלבה ביום שלג של חורף שנת 1943. אין עדיין 'מוזיאון ישראל', רק מנזר ושלג. מגרש המשחקים הענקי של ילדי רחביה של פעם...